Ketubot 47b — o Talmud em português

אבל את התוספת אינה גובה, משום

שלא כתב לה

אותה -

אלא על מנת לכונסה

, והרי לא כנסה לבסוף.

אם כן,

למאן דאמר

ש

לא זכה

הבעל בדברים הללו -

כרבי אלעזר בן עזריה

סבירא ליה. שכשם שהיא אינה גובה תוספת כתובה מן האירוסין, כך גם הבעל אינו זוכה בנדונייתה מן האירוסין.

ומאן דאמר

ש

זכה

הבעל בדברים הללו -

כרבנן

סבירא ליה.

שהרי הם סוברים שאם מת הבעל, אף שמת מן האירוסין, היא גובה את הכל, מנה מאתים ותוספת, ומוכח שכתובתה קיימת כאילו נישאת. ולכן, אם מתה היא, הרי הבעל זוכה בנדונייתה, שאף הנדונייה בתוך השטר נכתבת. שכך כותבים בשטר הכתובה: "דא נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה, כך וכך. וצבי, ואוסיף לה מדיליה כך וכך". דהיינו, שכותב הבעל בשטר הכתובה את סכום הנדונייה שהכניסה לו האשה [בתורת "נכסי צאן ברזל"], ומוסיף לה הבעל על סכום הנדונייה משלו, ומתחייב על אחריות הסכום הכולל להחזיר לה אם יגרשנה או אם ימות בחייה.

ודחינן:

לא.

באמת אפשר לומר

דכולי עלמא

סוברים

כרבי אלעזר בן עזריה,

שהלכה כמותו, כלדקמן.

מאן דאמר

ש

לא זכה

הבעל בדברים הללו - היינו ודאי

כרבי אלעזר בן עזריה.

שכשם שאין היא מקבלת תוספת כתובה מן האירוסין, משום שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, כך הוא אינו זוכה בנדונייתה, שלא כתבה לו - אלא על מנת חיבת נישואין.

ומאן דאמר זכה,

סובר ש

עד כאן לא קאמר רבי אלעזר בן עזריה

-

אלא מדידיה לדידה,

דהיינו, שאינה מקבלת תוספת כתובה מן האירוסין, משום

שלא כתב לה

את התוספת -

אלא על מנת לכונסה.

אבל מדידה לדידיה,

דהיינו נדונייתה,

אפילו רבי אלעזר בן עזריה מודי

שזכה הבעל,

ד

הא הנדונייה

משום איחתוני הוא, והא איחתני להו.

שנינו במשנתינו:

חייב במזונותיה וכו'.

תנו רבנן: תיקנו מזונותיה

-

תחת מעשה ידיה

.

וקבורתה

-

תחת כתובתה,

דהיינו הנדונייה שהכניסה מבית אביה, והוא זוכה בה באופן מוחלט לאחר מיתתה.

לפיכך בעל אוכל פירות.

ותמהינן:

פירות

-

מאן דכר שמייהו?

מי הזכיר כאן פירות?

ומבארינן: הברייתא

חסורי מחסרא

-

והכי קתני: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה

[פדיונה משבי]

תחת פירות

נכסי מלוג [שהם נכסים שנפלו לה משניסת, או שהכניסה אותם עמה, ולא שמאתן לו בנדוניית כתובתה] שהוא אוכל,

וקבורתה תחת כתובתה. לפיכך בעל אוכל פירות.

והוינן בה:

מאי "לפיכך"?

הרי ודאי שאם תקנו פרקונה תחת פירות, הבעל אוכלם!

ומבארינן:

מהו דתימא מיכל לא נכלינהו,

שלא יאכל הבעל את הפירות, אלא

אנוחי ננחינהו

[נניח את דמי הפירות עבור פדיונה],

דאם כן,

אם הבעל יאכל את הפירות, אולי

מימנע ולא פריק.

קא משמע לן דהא עדיפא

שהבעל יאכלם, וכנגד זה יפדה אותה. משום ש

זימנין דלא מלו,

לפעמים דמי הפירות אינם מספיקים לפדיונה, ואילו היינו שומרים את דמי הפירות לשם פדיונה, לא היה בדמים אלו די פדיונה.

אבל עכשיו, שהבעל אוכל את הפירות, אין ידוע כמה אכל, ואם היה בהם די לפרקונה,

ו

בכל מקרה,

פריק לה מדידיה

. שכך היא התקנה, שהוא אוכל בין רב ובין מועט, ופודה בכמה שצריך.

והוינן בה:

ואיפוך אנא,

ונאמר שמזונות תחת פירות, ופרקונה תחת מעשה ידיה! ונפקא מינה, שאם אמרה: איני ניזונת ואיני עושה, לא אמרה כלום. שהרי מעשה ידיה אינם תחת מזונותיה כלל!

אמר אביי: תיקנו מצוי,

דהיינו מעשה ידיה -

למצוי,

למזונות.

ושאינו מצוי,

אכילת פירות נכסי מלוג -

לשאינו מצוי,

לפרקונה.

אמר רבא: האי תנא

דלהלן,

סבר

שחיוב הבעל ב

מזונות

אשתו -

מדאורייתא.

דתניא

: כתיב באדון המייעד את האמה העבריה: "ואם [אשה] אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע".

"שארה"

-

אלו מזונות. וכן הוא אומר: "ואשר אכלו שאר עמי".

"כסותה"

-

כמשמעו.

בגדים.

"עונתה"

-

זו עונה

של תשמיש

האמורה

בתורה. וכן הוא אומר: "אם תענה את בנותי"

.

רבי אלעזר אומר: "שארה"

-

זו עונה. וכן הוא אומר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה".

"כסותה"

-

כמשמעו.

"עונתה"

-

אלו מזונות. וכן הוא אומר: "ויענך וירעיבך".