Ketubot 44a — o Talmud em português

הכא נמי היינו טעמא דלא גביא

מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני,

מדלא כתב לה: "אוסיפית לך מאה אמאתים",

ודאי

אחולי אחילתיה

[מחלה]

לשעבודא קמא.

ולכן, אם באה לגבות את הכתובה של שלש מאות, אינה יכולה לגבות מאתיים מהזמן הראשון ומאה מהזמן השני, אלא גובה את כל השלש מאות מהזמן השני. אך אם הוסיף לה על כתובתה, אינה מוחלת בכך על השעבוד הקודם, ויכולה לגבות את ההתחייבות הראשונה מזמן כתיבתה.

אמר מר: אי בעיא בהאי גביא, אי בעיא בהאי גביא.

והוינן בה:

לימא פליגא דרב נחמן.

דאמר רב נחמן: שני שטרות

של מכר או מתנה של שדה

היוצאין בזה אחר זה,

דהיינו, שכתב ראובן לשמעון שטר בניסן, ושטר נוסף בסיון -

ביטל

שטר

שני את הראשון!

ואם כתב המוכר בשטר אחריות לקונה, שבמידה ויגבו בעלי החובות שלו את השדה עבור חובם הוא יפצה אותו על כך בשדה אחרת, וטרפו בעלי חוב את השדה ממנו, אינו גובה הקונה את האחריות מהלקוחות האחרים - אלא מהזמן של השטר השני.

ואם כן, נאמר גם כאן שביטל שטר השני את הראשון, ומחלה על השעבוד הראשון!

ודחינן:

לאו מי איתמר עלה,

האם לא נאמר על דברי רב נחמן,

אמר רב פפא: ומודה רב נחמן, דאי אוסיף ביה

בשטר השני

דיקלא

[דקל] -

ל

שם ה

תוספת כתביה

את השטר השני, ולא ביטל את הראשון, ונתכוין שאם ירצה הלוקח לקבל את העיקר והתוספת, יגבה מזמן השטר השני, ואם ירצה לגבות מזמן ראשון - יגבה רק את העיקר.

הכא נמי,

גבי כתובה,

הא אוסיף לה מידי

בשטר השני, שהרי כתב לה שלש מאות .

ולכן, יכולה לגבות איזה מהם שתרצה.

גופא, אמר רב נחמן: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה

-

ביטל שני את הראשון.

אמר רב פפא: ומודה רב נחמן, דאי אוסיף ביה דיקלא

-

לתוספת כתביה.

ואמרינן: זה

פשיטא,

שאם היה השטר ה

ראשון במכר, ו

השטר ה

שני במתנה

מסתבר שלא נתכוין לבטל את השטר הראשון, אלא רק כדי

ליפות כחו הוא דכתב ליה, משום דינא דבר מצרא.

"דינא דבר מצרא" הוא זכות קדימה שיש לשכנים בקניית נכסי דלא ניידי על פני אנשים אחרים.

"בר מצרא" נקרא השכן אשר מיצרי שדהו גובלים בשדה העומדת למכירה על ידי בעליה, ויש לו לשכן זכות קדימה לקניית השדה על יתר הקונים מדין "ועשית הישר והטוב", לפי שעדיף לו לאדם שיהיה רכושו מרוכז במקום אחד. ורק לשכן יש את העדיפות הזאת.

זכות הקדימה של בר מצרא שייכת רק כאשר מוכר בעל השדה את שדהו, אבל לא כשנותנה במתנה, שיכול הוא ליתנה למי שהוא חפץ בו, ואינו צריך ליתנה במתנה לשכנו.

ולכן כתב לו שטר מתנה, בנוסף לשטר המכר, כדי שלא יוכלו לבוא אליו השכנים בטענת בר מצרא .

וכל שכן

שאם היה שטר ה

ראשון במתנה, ו

השטר ה

שני במכר,

שודאי לא ביטל השטר השני את השטר הראשון,

דאמרינן: משום דינא דבעל חוב הוא דכתב כן.

דהיינו, שבשטר מכר קבל עליו אחריות, שאם יבוא בעל חוב ויטרוף ממנו את השדה, יוכל לחזור על המוכר לגבות ממונו. מה שאין כן מתנה, שאין בה אחריות.

אלא, אי שניהם,

שני השטרות,

במכר,

או ש

שניהם במתנה

-

ביטל שני את הראשון, מאי טעמא

ביטל?!

רפרם אמר: אימר אודויי אודי ליה בעל השטר

שהשטר הראשון מזויף היה, ונתרצה לו המוכר או הנותן להגבות בשטר השני, מזמן שני.

רב אחא אמר: אימר,

על ידי כתיבת השטר השני -

אחולי אחליה

הלוקח או המקבל מתנה ל

שיעבודיה

של השטר הראשון .

מאי בינייהו,

מאי נפקא מינה בין טעמו של רפרם לטעמו של רב אחא?

איכא בינייהו

דברים אלו:

א.

אורועי סהדי.

לפי רפרם, יש ריעותא על העדים שחתמו בשטר הראשון, שהרי הודה שהשטר ההוא היה מזויף. אבל לטעמו של רב אחא - כשרים הם.

ב.

ולשלומי פירי

שאכל הלוקח בין זמן שטר ראשון לזמן שטר שני. לפי רפרם צריך לשלמם למוכר, שהרי התברר שהשטר הראשון היה מזויף, אבל לפי רב אחא אין צריך לשלמם.

ג.

ול

עניין

טסקא.

מס המלך המוטל על הקרקע. לפי רפרם, על המוכר לפרוע את הטסקא שבין זמן שטר ראשון לזמן שטר שני. ולפי רב אחא, חוב זה מוטל על הלוקח.

מאי הוי עלה דכתובה?

מאימתי גובה אותה כאשר יש שתי כתובות?

תא שמע, דאמר רב יהודה אמר שמואל

משום רבי אליעזר ברבי שמעון: מנה מאתים

גובה

מן האירוסין, ותוספת

כתובה גובה

מן הנישואין.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה

-

מן הנישואין.

והלכתא

כחכמים, ש

אחד זה ואחד זה

-

מן הנישואין

.

מתניתין:

כל אשת איש המזנה תחת בעלה חייבת מיתה בחנק. אך יצאה מכלל זה נערה בתולה מאורסה, שאם זינתה בזמן אירוסיה, דינה הוא בסקילה על "פתח בית אביה".

כמו כן נאמרה בתורה פרשה מיוחדת בענין נערה בתולה מאורסה, שאם הוציא עליה בעלה שם רע, שזינתה בזמן אירוסיה, הרי הוא לוקה ומשלם מאה כסף.

שני חידושים אלו בנערה בתולה מאורסה נאמרו רק בישראלית, ולא בגיורת, וכפי שיבואר בגמרא.

הגיורת, שנתגיירה בתה עמה,

וזינתה

הבת כשהיתה מאורסה לאיש, [בעודה נערה], אינה נסקלת על פתח בית אביה כדין נערה בתולה מאורסה ישראלית.

ואפילו אם נתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, שבחזקת בתולה נתגיירה -

הרי

מיתתה של

זו בחנק,

כדין אשת איש שזינתה, ולא כדין נערה בתולה מאורסה שזינתה, שדינה בסקילה.

והטעם, משום שדין סקילה האמור בנערה בתולה המאורסה - רק בזרע ישראל נאמר. וכדברי הכתוב [בפרשת מוציא שם רע על נערה בתולה שזינתה בזמן אירוסיה: "כי נבלה עשתה בישראל ".

וכן,

אין לה לא

את ההוצאה להורג על

פתח בית האב

, האמור בנערה ישראלית המאורסה.

ולא

דין

מאה סלע

אם הוציא עליה בעלה שם רע שזינתה בזמן אירוסיה, ונמצא הבעל שקרן, ועדיו שהביא היו עדי שקר זוממים .

והטעם, משום שפרשת מוציא שם רע נאמרה בישראל .

אבל, אם

היתה הורתה

[הריונה] של נערה זו

שלא בקדושה,

שהתעברה אמה כשהיתה נכרית,

ולידתה בקדושה,

שנולדה לאחר שנתגיירה אמה -

הרי זו בסקילה.

ובגמרא יתבאר הטעם.

ו

עדיין

אין לה, לא

הוצאה להורג על

פתח בית האב, ולא

תשלום

מאה סלע

מבעלה שהוציא עליה שם רע.

אבל אם

היתה

גם

הורתה ו

גם

לידתה בקדושה,

שקודם נתגיירו אביה ואמה, ורק אחרי כן נתעברה אמה מאביה -

הרי היא כבת ישראל לכל דבריה.

ויש לה גם דין פתח בית אב, וגם דין מאה סלעים.

בת ישראל ש

יש לה אב, ואין לה פתח בית האב,

כגון שאין לאביה בית.

וכן אם

יש לה פתח בית האב, ואין לה אב

-

הרי זו בסקילה

שלא על פתח בית אביה.

ש

לא נאמר

דין

פתח בית אב

-

אלא למצוה.

אבל אין זה מעכב.