Ketubot 43a — o Talmud em português

ו

הרי

מודה בקנס פטור,

ולכן, אף כשלא הודה לו, אין זה נחשב כפירת ממון!

ורבנן סברי: כי קא תבע

האב באומרו "אנסת ופיתית את בתי" - את תשלומי

בושת ופגם קא תבע.

ואין זו תביעת קנס, אלא תביעת ממון.

ומבארת הגמרא:

במאי קא מיפלגי

רבנן ורבי שמעון?

אמר רב פפא, רבי שמעון סבר

התביעה "אנסת או פיתית" היא תביעת קנס, היות ו

לא שביק איניש מידי דקיץ,

אין אדם מניח מלתבוע דבר קצוב, הקנס, שהוא סכום קצוב,

ותבע

בושת ופגם, שהם

מידי,

דבר

דלא קיץ!

ולכן, מסתבר שעיקר תביעתו היא על הקנס!

ורבנן סברי: לא שביק איניש

לא נמנע אדם מלתבוע

מידי

דבר

דכי מודי ביה לא מיפטר,

דהיינו תשלום דמי ההבושת והפגם, שהם חיוב ממון, וגם אם יודה בהם האונס או המפתה הוא לא יפטר,

ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר,

דהיינו הקנס, ולכן מסתבר שעיקר תביעתו הם תשלומי ממון של הבושת והפגם.

בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין

על פי תנאי כתובה, שכך כתוב בכתובה: "בנן נוקבן דיהווין ליכי מינאי, אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין" [הבנות הנקבות שיהיו לך ממני, הן תהיינה יושבות בביתי, גם לאחר מותי, ויזונו מנכסי עד שהן תנשאנה לבעליהן].

מעשה ידיה

-

למי,

האם הם לעצמה או לאחין? האם נאמר שהאחין הזנים אותה,

במקום אב קיימי.

ולכן,

מה התם,

כמו בשעה שאביה חי וזן אותה שייכים

מעשה ידיה לאב, הכא נמי,

כאשר היא ניזונית מן האחים

מעשה ידיה לאחין.

או דלמא, לא דמי

הבת הניזונית מן האחים

לאב.

כי

התם

-

מדידיה מיתזנא.

הרי היא ניזונת מממונו של האב, ולכן מעשה ידיה שייכים לו.

אבל

הכא,

בבת הנזונית מן האחים, הרי

לאו מדידהו מיתזנא,

לא מממונם היא נזונית, אלא מחמת תנאי כתובת אמן, שממונו של האב משועבד לה, היא ניזונית, ולכן אין להם זכות במעשי ידיה!

אמר ליה

רב ששת,

תניתוה

[שנינו במשנה דבר זה]:

דתנן:

אלמנה ניזונת מנכסי יתומים.

וגם זה מתנאי כתובה הוא, שכך כתוב בה: "את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך",

ומעשה ידיה

-

שלהן.

ומוכח שהיתומים עומדים במקום האב, ולכן מעשה ידיה של האלמנה שלהם, על אף שהיא ניזונית מהם מכח שיעבוד כתובתה. ואם כן, הוא הדין שיש להם זכות במעשי ידיה של הבת הניזונת מהם, אם כי נכסי אביהם משועבדים למזונותיה.

ודחינן:

מי דמי

אלמנתו לבתו?

אלמנתו

-

לא ניחא ליה ב"הרווחה"

שלה, שאין לו ענין שיהיו מעשה ידיה שייכים לה ואילו היא תהיה ניזונית מרכושו, ולכן מעשה ידיה שייכים ליורשיו, כמו שהיו מעשה ידיה שייכים לו בחייו.

אבל

בתו

-

ניחא ליה ב"הרווחה"

שלה, רוצה הוא שמעשה ידיה יהא שלה, ותהיה ניזונית מנכסיו, ולא יזכו יורשיו במעשי ידיה [זאת, חוץ מנדונייתה שמגיעה לה מנכסיו. רש"י].

ותמהינן:

למימרא,

האם רצונך לומר,

דבתו עדיפא ליה מאלמנתו,

ולכן הוא רוצה יותר בהרווחתה של בתו משל אלמנתו.

והאמר רבי אבא אמר רבי יוסי: עשו

חכמים את ה

אלמנה אצל הבת,

דהיינו, אדם שמת, והניח אלמנה ובת שיורשת את נכסיו -

כ

דין שאמרו לגבי

בת אצל אחין.

דהיינו, כדין אדם שמת, והניח בת ובנים,

ב

זמן שיש

נכסין מועטין

, ואין בהם מספיק לכדי מזונות הבת והאחים לשנים עשר חודש.

מה הבת אצל אחין,

הדין הוא ש

הבת ניזונת

מנכסי האב,

והאחין ישאלו על הפתחים

לצורך מזונותיהם.

אף אלמנה אצל הבת,

הדין הוא שה

אלמנה ניזונת

מנכסי בעלה,

והבת

-

תשאל על הפתחים!

ומוכח שגורל אלמנתו עדיף לו מבתו!

ומבארינן:

לענין זילותא

-

אלמנתו עדיפא ליה.

ולכן, עדיף לו שבתו תחזור על הפתחים, ולא אלמנתו.

אבל

לענין הרווחה

-

בתו עדיפא ליה,

ולכן מעשה ידיה של עצמה. מה שאין כן באלמנתו, שמעשה ידיה ליתומים.

מתיב רב יוסף

מהסיפא של משנתינו:

מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה

עדיין את שכר מעשה ידיה, אם

מת האב

-

הרי הן של אחין.

וזה ודאי, שלא באה משנתינו לחדש דבר זה, שכשעשתה מעשה ידים בחיי האב - הרי הם של האחים משמת. שזה דבר פשוט, שהרי האב זכה במעשה ידיה, שהם ממון ולא קנס, ובודאי שיירשוהו האחים!

אלא, ודאי באה משנתינו לחדש, ש

טעמא ד

הם של האחין, משום שעשתה

בחיי האב

.

הא

אם עשתה

לאחר מיתת האב

מעשה ידיה

לעצמה

ולא לאחיה.

מאי לאו,

האם לא מדובר,

בניזונת

מן האחין, ואף על פי כן, מעשה ידיה לעצמה!

ודחינן:

לא.

מדובר כאן

בשאינה ניזונת

מן האחין . והיינו, כגון שלא היו נכסים כלל.

ותמהינן:

אי בשאינה ניזונת, מאי למימרא?

מה החידוש בדברי משנתינו שמעשה ידיה לעצמה ולא לאחיה?!

הרי

אפילו למאן דאמר

במסכת גיטין [יב א] ש

יכול הרב לומר לעבד: עשה עמי,

כלומר, עשה עבורי מלאכה -

ואיני זנך

[איני נותן לך מזונות],

הני מילי

דווקא

בעבד כנעני,

דלא כתיב ביה "עמך". אבל

ב

עבד עברי, דכתיב ביה

"כשכיר כתושב יהיה

עמך"

\-

לא

יכול לומר לו כך!

ו

כל שכן

ב

בתו,

שודאי אין האחים יכולים לומר לה: עשי עבורנו מלאכה, ולא ניתן לך מזונות!

אמר רבה בר עולא

: באמת משנתינו באה להשמיענו שמעשה ידיה לאחר מיתת האב לעצמה. ומדובר כשאינה נזונת מן האחין. והחידוש הוא, שאין אומרים זכות היא שזיכתה תורה לאב בבתו, שיהיו מעשי ידיה שלו, וממון הוא להורישו לאחים.

ומה שהיה קשה לנו, במה תהיה נזונת? הרי ודאי אינה גרועה מעבד כנעני, שאין אדונו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך!

לא נצרכה

דברי משנתינו -

אלא ל

עניין

העדפה!

שהיו מעשי ידיה עודפים על צרכי מזונותיה. והיינו יכולים לומר שההעדפה תהיה שייכת לאחים, והם יורשים בכך את זכות האב, ומשמיעה לנו משנתינו שהרי הם שלה.

אמר רבא

: וכי יתכן ש

גברא רבה כרב יוסף לא ידע דאיכא העדפה,

ושאפשר להעמיד את משנתינו בשאינה נזונת, ולענין העדפה? הרי ודאי ידע שאפשר לתרץ כך,

ו

בכל זאת

קמותיב תיובתא!

אלא, אמר רבא: רב יוסף, מתניתין גופא קשיא ליה.

דקתני: מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה.

ומדייק רבא: הרי

מציאתה

-

ממאן גביא?

ממי "גובים" מציאה?

אלא לאו, הכי קאמר

תנא דמתניתין:

מעשה ידיה

דינם

כמציאתה.

מה מציאתה,

אם מצאה

בחיי האב,

וסמוכה היא על שולחנו - הרי הם

לאב,

משום איבה. שהיות ואין האב חייב במזונותיה, אם לא תהא מציאתה שלו, תהיה לו עליה איבה, ולא יתן לה מזונות.

אבל מה שמצאה

לאחר מיתת האב

הרי הוא

לעצמה.

כי לגבי האחים לא שייך הטעם של איבה, שהרי על כרחם היא נזונת מנכסי אביה, ולא מרכושם.

אף

גבי

מעשה ידיה נמי

כך הוא הדין, שרק מעשה ידיה שעשתה

בחיי האב

הרי הם

לאב.

אבל מה שעשתה

לאחר מיתת האב

הרי הוא

לעצמה.

ומסקינן:

שמע מינה.

איתמר נמי

הכי:

אמר רב יהודה אמר רב: בת הניזונת מן האחין

-

מעשה ידיה לעצמה.

אמר רב כהנא: מאי טעמא? דכתיב

גבי עבד כנעני:

"והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם".

ודרשינן:

אותם,

את העבדים, אתם מורישים

לבניכם

-

ולא

את

בנותיכם

אתם מורישים

לב ניכם.

מגיד

הכתוב

שאין אדם מוריש

את ה

זכות

שיש לו ב

בתו, לבנו.

ולכן, אף שלאב היתה זכות במעשה ידי בתו, אין הוא מוריש זכות זו לבניו.

מתקיף לה רבה

לרב כהנא:

ואימא

רק

בפיתוי הבת, וקנסות

של אונס,

ו

ב

חבלות

-

הכתוב מדבר!

שאת הזכויות האלו אינו מוריש האב לבניו. אבל מעשה ידיה, שדבר שכיח הוא, נאמר שיהא של האחין, שהרי הם נפסדים על ידה, שהרי היא ניזונת מהם!

וכן

באמת

תנא רב חנינא

: רק

בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר!

ותמהינן: וכי אפשר לומר שתשלומי ה

חבלות

יהיו של האחין? והרי

צערא דגופא

נינהו,

ואפילו האב אינו זוכה בדמי צער, שהרי אמרינן במסכת בבא קמא [פז ב], שאם חבלו בבן קטן, יקנו בדמי הנזק קרקע, והפירות יהיו של הקטן!