Ketubot 41b — o Talmud em português

הא מני

משנה זו -

רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: תם משלם חצי כופר

.

ג.

המית

.

תא שמע

כדברי רב פפא הסובר: פלגא נזקא ממונא - ממשנתנו:

המית שורי את פלוני או

את

שורו של פלוני, הרי זה משלם

נזק

על פי עצמו

ו

מאי לאו

, האם לא מדברת משנתנו

ב

שור

תם

שהרג או שהזיק, הרי שאף חצי נזק של תם משלם הוא על פי עצמו, כי אינו קנס אלא ממון, ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע!?

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת את משנתנו שהיא עוסקת בשור תם, אלא

ב

שור

מועד

.

תמהה הגמרא:

אבל בתם מאי

יהיה הדין, ש

אינו משלם על פי עצמו!?

אם כן,

אדתני סיפא

: "הרג שורי את

עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו

", ומשום שקנס הוא -

ניפלוג

התנא

וניתני

חילוק בין ממון לקנס -

בדידה

, דהיינו בהריגת בן חורין, ובנזקי בהמה שדיבר מהם התנא, ולמה דילג להריגת עבד, וכך יחלק התנא:

במה דברים אמורים במועד, אבל

ב

תם אינו משלם על פי עצמו!?

ומשנינן:

כולה במועד קמיירי

, אין התנא מחלק בין ממון לקנס אלא במועד!

כלומר: אין לך לשאול למה דילג התנא מבן חורין ובהמה לעבד, והיה עליו לשנות את חילוקו בהם עצמם בין תם למועד, שהרי אף אם היה מחלק בהם עצמם בין תם למועד היה זה דילוג ממועד לתם, ואין "בן חורין ובהמה" חשובים יותר "בדידה" מאשר "מועד".

ד.

כלל

.

תא שמע

כדברי רב פפא שפלגא נזקא ממונא הוא - מסוף משנתנו:

זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק

, קנס הוא ו

אינו משלם על פי עצמו

.

ומשמע:

הא

אם משלם

פחות ממה שהזיק

כגון שור תם - הרי זה

משלם על פי עצמו

, הרי שאין זה קנס, ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע!?

ומשנינן:

לא תימא

, אל תדקדק

"הא פחות ממה שהזיק

" משלם על פי עצמו!

אלא אימא

כך תידוק:

הא

המשלם

כמה שהזיק

, הרי זה

משלם על פי עצמו;

ואילו המשלם פחות ממה שהזיק אף הוא קנס ואינו משתלם על פי עצמו.

תמהה הגמרא:

אבל פחות

ממה שהזיק

מאי

יהיה הדין? ש

אינו משלם על פי עצמו!?

והרי אם כן

ליתני: זה הכלל: כל שאינו משלם כמה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו,, דמשמע פחות

ממה שהזיק

ומשמע

גם

יתר

ממה שהזיק!?

ומסקינן:

תיובתא

דרב הונא בריה דרב יהושע הסובר: פלגא ניזקא קנסא!

ו

מוסיפה הגמרא וקובעת

הלכתא: פלגא ניזקא קנסא

.

ותמהה הגמרא: וכי איך אפשר לומר דאיכא

תיובתא ו

מכל מקום כך

הלכתא!?

ומשנינן:

אין

, אכן אף שהקשינו על שיטה זו מכל מקום הלכה היא, ומשום שהקושיא אינה קשה, שהרי:

טעמא מאי איתותב

רב הונא בריה דרב יהושע דאמר פלגא נזקא קנסא -

משום דלא קתני

"כל המשלם

כמה שהזיק

הרי זה משלם על פי עצמו", כדי שישתמע שכל המשלם פחות או יותר ממה שהזיק הרי זה אינו משלם על פי עצמו - ותיובתא זו אינה תיובתא, ומשום ש

לא פסיקא ליה

, אין הדבר מוחלט כך!

כיון דאיכא

אחר שאינו משלם כמה שהזיק, והוא:

חצי נזק

של

צרורות

[אבנים], והיינו בהמה שהיתה מהלכת והתיזה אבנים, והצרורות שברו את הכלים, שהואיל וכחה של הבהמה הוא ולא גופה ממש אינו משלם אלא חצי נזק -

דהלכתא גמירי לה

כלומר: שיש ללמוד מהלכה למשה מסיני

דממונא הוא

ולא קנסא; ו

משום הכי לא קתני

"כל המשלם כמה שהזיק".

ומוסיפה הגמרא עוד הלכה בענין זה:

והשתא דאמרת

ועכשיו שנתבאר כי ההלכה היא כרב פפא ד

פלגא ניזקא קנסא

:

אם כן

האי כלבא דאכל אימרי

[כלב שחנק כבשים חיים ואכלם]

ושונרא דאכיל תרנגולי

[חתול שאכל תרנגולים, כלומר: שהרגם ואכלם]

רברבי

[גדולים] - הנזקים האלו אצלם

משונה הוא

, וכיון שמשונה הוא הרי הם תולדה של "קרן" תמה, ומשלמים הם חצי נזק בלבד וקנסא הוא -

ו

לכן

לא מגבינן

לנזקים אלו

בבבל

, שאין דנין דיני קנסות בבבל.

ולא אמרו כן אלא כשאכלו כבשים ותרנגולים גדולים.

אבל

אם אכל הכלב או החתול כבשים ותרנגולים

זוטרי

[קטנים]

אורחיה הוא

, ותולדה של "שן" הם,

ומגבינן

להו בבבל, שדיני ממונות הם הנידונים אף בבבל.

ו

אפילו בגדולים

אי תפס

הניזק

לא מפקינן מיניה

[אין מוציאים ממנו].

ואי

לא תפס הניזק, ו

אמר

הניזק לבית הדין:

אקבעו לי זימנא לארץ ישראל

, השיאוהו למזיק שילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל שהם סמוכים ויכולים לדון, וקיבעו לנו זמן שבו יבוא המזיק עמי לדון לפניהם -

מקבעינן ליה

, עושה בית הדין כבקשתו של הניזק.

ואי לא אזיל

המזיק, אם לא שמע המזיק לבית הדין לילך לארץ ישראל

משמתינן ליה

למזיק, בית הדין מטיל נידוי על המזיק.

בין כך ובין כך

, בין שקבעו בית הדין זמן לילך לארץ ישראל, ובין אם לאו -

משמתינן ליה

למזיק,

דאמרינן ליה

, כי בית הדין אומר לו:

סליק הזיקך, מדרבי נתן

כדמפרש ואזיל, כלומר: בית הדין מאיים על המזיק בנידוי אם לא יקיים את דבריהם לסלק את המזיק שהזיק, וחייב הוא לסלקו משום דברי רבי נתן -

דתניא, רבי נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו?

שנאמר "ולא תשים דמים בביתך

".

הדרן עלך פרק אלו נערות

--- title: "חברותא - כתובות — פרק רביעי - נערה שנתפתתה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02351.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק רביעי - נערה שנתפתתה

Оригинал главы פרק רביעי - נערה שנתפתתה

בפרק זה מתבארים דיני התשלומים של האונס נערה בתולה, ושל המפתה נערה בתולה.

האונס משלם ארבעה תשלומים: קנס הקצוב בתורה, של חמישים שקלים. ועוד שלשה תשלומים, עבור הבושת, הפגם, והצער.

הקנס הקצוב שמשלם האונס הוא על הנאת שכיבה, ואילו שלשת התשלומים האחרים הם כמו כל חובל בחבירו, שמשלם נזק, צער, ריפוי, בושת ושבת, אלא שבאונס אין תשלום עבור ריפוי ועבור שביתה ממלאכה.

שומת הבושת היא לפי המבייש ולפי המתבייש, ושמין כמה ממון ראוי ליתן עבור הבושת שנגרמה לה במעשה האונס, ולאביה, ולמשפחתה.

שומת הפגם היא כשומת הנזק שבכל מקום, ששמים אותה כמה היתה ראויה להמכר בשוק כשפחה בתולה, וכמה פחתו דמיה כשפחה בעולה. וערכה של שפחה בתולה עולה על ערכה של שפחה בעולה היות והאדון מוכן לשלם סכום גבוה עבור שפחה בתולה, כדי ליתנה לאשה לעבד שהוא חפץ להנות אותו.

ושומת הצער היא, האומדן כמה היה האב מוכן לשלם כדי שלא תצטער בתו מבעילת איש זה.

את הקנס משלם האונס לאבי הנערה, כל זמן שהיא ברשותו, עד שתתבגר ותהיה ברשות עצמה.

וכמו כן צריך לשלם גם את תשלומי הבושת והפגם לאביה.

ונאמרו שני הסברים מדוע מקבל האב את תשלומי הבושת והפגם.

האחד, שגם תשלומים אלו נכללים ב"שבח נעורים", המגיע לאבי הנערה [רש"י לט ב ד"ה אביה, רמב"ם נערה בתולה ב ח].

והשני, מפני שבידו של אביה לפוגמה ולביישה על ידי שימסרנה למנוול ומוכה שחין, נחשב הוא לבעלים על הממון של בושת ופגם [הראב"ד בהשגות להלכות חובל ומזיק ד יד, לפי מסקנת הגמרא להלן מ ב].

גם תשלום הצער נכלל ב"שבח נעורים" המגיע לאב [רש"י מא ב ד"ה והצער], אך יש הסוברים שהצער שייך לה [טור וכסף משנה בשם הראב"ד].

במשנה להלן יתבאר אימתי זוכה האב בתשלומים, ואימתי זוכה בהן היא עצמה.

ודנו רבותינו רבות בשאלה האם כאשר האב זוכה בתשלומים הללו, היא זוכה תחילה בתשלומים הללו ואביה זוכה אותם ממנה, או שהם תשלומים שחייב בהם המאנס או המפתה ישירות אל האב.

עיין בדברי רבינו חיים הלוי בהלכות נערה בתולה, ובדברי הברכת שמואל למסכת כתובות בפרק זה.

מתניתין:

נערה שנתפתתה

[שפיתה אותה אדם, ונבעלה לו], תשלומי

בושתה, ופגמה, וקנסה

-

של אביה

הם , ואינם שלה.

ו

כן תשלום

הצער בתפוסה

[דהיינו, נערה שנאנסה. ונקראת "תפוסה" על שם הכתוב "ותפשה, ושכב עמה"], שצריך האונס לשלם על שציערה [מה שאין כן במפותה, שהרי עשתה מרצונה] - הרי הזוכה בתשלום הצער, הוא האב.

עמדה

הנערה

בדין

לגבות מהמפתה את תשלומיו

עד שלא מת האב

-

הרי הן,

אותן תשלומין,

של אב.

ואם לאחר שתבעה המפותה את המפתה בדין [בנערותה]

מת האב,

הרי בין שבגרה קודם שמת האב, ובין שלא בגרה קודם מיתת אביה,

הרי הן,

אותן התשלומין,

של אחין

של הנערה. שהיות ועמדה לתבוע את התשלומים הללו בדין, זכה בהן האב, ואחיה הם היורשים את ממונו של האב.

אבל אם

לא הספיקה

הבת

לעמוד בדין עד שמת האב,

ולא הספיק האב לזכות בהן -

הרי הן של עצמה

.

כי היות ולא עמדה בדין קודם שמת, אין התשלומין נחשבין ממונו של האב להורישו לבניו . ואמרינן לקמן [דף מג] שאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו . ויליף לה מקרא.

וכן, אם

עמדה בדין

לתבוע את התשלומים בהיותה נערה,

עד שלא בגרה

-

הרי הן של אב.

ואם

מת האב

לאחר מכן, שכבר זכה בתשלומין -

הרי הן של אחין.

אבל אם

לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה

-

הרי הן של עצמה.

רבי שמעון אומר

: אף אם עמדה בדין קודם שמת האב,

אם לא הספיקה לגבות

את תשלומיה

עד שמת האב

-

הרי הן של עצמה.

ובגמרא מפרש טעמא.