Ketubot 3a — o Talmud em português

זימנין דלא אניס

, שעיכובו מלחזור לא היה באונס אלא מרצונו לא חזר, ואז התקיים התנאי, וגיטו הוא גט, ואשתו מותרת להנשא לאדם אחר.

ו

אילו היא, הצנועה,

סברה דאניס

, שאינו בא מחמת אונס המעכבו, ואין גיטה גט, כי יש אונס בגיטין,

ומיעגנא, ויתבה

מבלי להנשא.

ומן הדין אין לה לחשוש שמא הוא נאנס ולכן לא חזר, כי אצל רוב האנשים לא קורים מקרי אונס המונעים מהם לחזור, אך היא בצניעותה תחמיר על עצמה ולא תנשא.

ולכן, תיקנו חכמים שלא תהא טענת אונס בגיטין, והרי היא גרושה גם אם נאנס ולכן לא בא.

ומשום פרוצות

-

דאי אמרת

שעיכוב באונס

לא ליהוי גיטא

, כי יש אונס בגיטין -

זימנין דאניס

בעיכובו מלחזור, וכיון שיש אונס בגיטין, אין גיטו גט,

ואמרה

הפרוצה שהוא

לא אניס

, וגיטה הוא כן גט. ויש לנו לחוש שתאמר כך גם במקום שיצא הקול שהוא אינו חוזר מחמת אונס, או שתאמר כך אפילו כאשר היא עצמה תדע שהוא אנוס.

ואזלא ומינסבא

, והיא הולכת ונישאת לאדם אחר.

ו

אם יבוא בעלה ויתברר שעיכובו מלחזור היה בגלל אונס, ואונס מבטל את הגט -

נמצא גט בטל, ובניה

מהבעל השני הם

ממזרים

.

ולכן תיקנו חכמים שלא תהא טענת אונס בגט, ולעולם לא יבטל האונס את הגט.

ותמהה הגמרא: האיך יתכן שיתקנו חכמים תקנה שכזאת?

ומי איכא מידי

, האם יש כדבר הזה,

דמדאורייתא לא להוי גט

, היות ומן התורה יש אונס בגיטין,

ומשום

תקנת

צנועות ומשום

החשש להתנהגותן של

פרוצות

-

שרינן

, מתירים אנו

אשת איש

להנשא

לעלמא!?

ומשנינן:

אין

, אכן יתכן כדבר הזה.

היות ו

כל

אדם מישראל

דמקדש

אשה -

אדעתא דרבנן

, על דעת מה שהנהיגו חכמי ישראל בישראל, הוא

מקדש

אותה לאשה.

ובדעתו של המקדש, שיהיו קידושיו קיימים או בטלים לפי התקנות שתיקנו חכמים. ואם ירצו חכמים לבטל את קידושיו על ידי גט שהוא ראוי לגרש בו רק מדבריהם, יתבטלו קידושיו למפרע, על אף שהגט שהוא נותן לה - בטל הוא מן התורה.

ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה

. הפקיעו חכמים את קידושיו למפרע באם יתן גט בתנאי, ויארע אונס, ואינו יכול לקיים את התנאי.

ואף על פי שמן התורה יש אונס בגיטין, והגט הזה בטל, באו חכמים והפקיעו את קידושיו הראשונים, ועשו את המעות שנתן לה בקידושיה למעות מתנה, וקבעו שאינן מעות קידושין.

דהיינו, שיש כח ביד חכמים לעקור את מעשה הקידושין למפרע, ולומר שלא היו כאן כלל קידושין, לפי שהפקיעו את כסף הקידושין, ועשאוהו למתנה במקום כסף קנין של קידושין.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח

אם

קדיש

את האשה

בכספא

, שפיר הפקיעו חכמים את המעות, ואמרו שאינן מעות קידושין אלא הן מעות מתנה.

שהרי אין דומה גט מן התורה לגט מדרבנן, לפי שגט מן התורה כורת את האישות שביניהם מכאן ולהבא.

אך גט מדרבנן, אינו יכול לכרות את האישות. אלא, שבעקבות נתינתו של גט מדרבנן, משתמשים חכמים בכוחם, ומפקיעים למפרע את הקידושין, כאילו לא היו כלל.

שהיות וכל המקדש אשה מקדש אותה על דעתם, יכולים הם לקבוע, גם לאחר זמן, שמעות הקידושין לא היו מעות קנין אלא מעות מתנה. וממילא האשה אינה מקודשת, ומותרת לשוק כמו כל אשה שלא התקדשה.

אבל אם

קדיש

את האשה

בביאה

-

מאי איכא למימר?

מה יעשו חכמים עם קידושי הביאה, וכי הם יכולים לעקור אותה למפרע, לומר שהיא ביאת זנות ולא ביאת קידושין?

והניח רבינא, שהבועל אשה לשם קידושין אינו מוכן להסכים שיפקיעו חכמים את ביאתו כביאת קידושין, ויחשיבו אותה לביאת זנות. וכיון שאינו מסכים לכך, אין בכח חכמים לעשות זאת.

אמר ליה רב אשי לרבינא: גם המקדש בביאה עושה זאת על דעת חכמים, שיגדירו את ביאתו לפי רצונם, ולכן במקום שגירש בגט שאינו גט מהתורה אלא רק מדרבנן -

שויוה רבנן לבעילתו

שלא תהיה ביאת קידושין, אלא

בעילת זנות

שאינה קונה.

והיינו, יש בכוחם של חכמים לעקור למפרע אפילו את ביאת הקידושין, ולהחשיבה כביאת זנות בעלמא לפי שהוא מקדש על דעתם גם כשהוא מקדש את האשה בקידושי ביאה, כמו בקידושי כסף.

ועתה מביאה הגמרא שיטה הפוכה בדברי רבא:

איכא דאמרי

כך

אמר רבא

על מה שאמר רב יוסף שיש טענת אונס בענין חיוב מזונות בנישואין ו"לפיכך חלה הוא או שחלתה היא, אינו מעלה לה מזונות" -

וכן לענין גיטין

, יש בהן טענת אונס כמו לענין נישואין, ועיכוב באונס אינו נחשב לקיום התנאי, ובטל הגט.

אלמא

, מוכח מכאן ש

קסבר רבא: יש אונס בגיטין

.

ומעתה, כל הראיות שהביאה הגמרא לעיל לדברי רבא, נעשים לקושיות עליו.

מיתיבי

על רבא מהא דתנן: האומר לאשה

הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש, ומת בתוך שנים עשר חדש

-

אינו גט

, והרי היא זקוקה ליבום לאחיו.

ומדייקת הגמרא: כיון ש

מת

-

הוא דאינו גט

, היות ואין המתים מגרשים.

הא

אם

חלה

-

הרי זה גט!

ומוכח שאפילו עיכוב לחזור מחמת אונס הרי הוא נחשב כקיום התנאי, ואינו מבטל את הגט, היות ואין טענת אונס בגיטין!

ומתרצת הגמרא:

לעולם, אימא לך

, שאפילו אם

חלה, נמי אינו גט

. כי יש אונס בגיטין.

והיא גופה קא משמע לן

המשנה -

דאין גט לאחר מיתה

. ולכן נקטה המשנה בלשונה "מת". ואין כוונתה לומר דוקא "מת" ולא "חלה".

ופרכינן: והרי דין זה ש

"אין גט לאחר מיתה

" -

הא

כבר

תנא ליה

, שנה התנא דין זה ב

רישא!

ואין צורך לסיפא לחזור ולשנות זאת. ובהכרח, שכונת הסיפא באומרה "מת" היא להוציא מ"חלה", וללמד שאין טענת אונס בגיטין.

ומשנינן:

דלמא

כונת המשנה שנקטה את הסיפא "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש, ומת, אינו גט" היא

לאפוקי מד"רבותינו

", הסוברים שכוונתו להצילה מן היבום, ומשמעות דבריו היא שיחול הגט מעכשיו. ולכן, אין מכאן ראיה לענין טענת אונס בגט.

ומביאה הגמרא ראיה אחרת נגד דברי רבא:

תא שמע

מהא דתנן שם בהמשך המשנה: האומר לאשתו הרי זה גיטך

מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש, ומת בתוך שנים עשר חדש

-

הרי זה גט

.

מאי לאו

, האם לא נאמר, כמו שאונס מיתה, שהוא האונס הגדול ביותר אינו נחשב לבטל את הגט,

הוא הדין

לאונס של

"חלה

", שהוא אונס פחות ממנו, שאינו מבטל את הגט!

ומוכח שאין אונס בגיטין!

ומשנינן:

לא

תאמר שמת והוא הדין חלה.

אלא, אם

מת דוקא

, אין הגט מתבטל, היות

דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם

, ורצונו בגט מעכשיו באם ימות, ולכן עשה את התנאי הזה בגט.

אבל אם חלה, אינו רוצה שיתקיים הגט, אלא אדקבה, רוצה הוא בביטולו, וכיון שיש טענת אונס בגיטין - אם חלה, מתבטל הגט.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת, מדברי שמואל, נגד דברי רבא:

תא שמע

ראיה

מ

המעשה ב

ההוא

גברא

דאמר להו

לעדים:

אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום

-

ליהוי

גט זה שאני נותן לאשתי

גיטא

.

אתא בסוף תלתין יומין, ופסקיה מברא

ואמר להו "חזו דאתאי! חזו דאתאי!

".

ואמר שמואל

: כיון שלא הגיע תוך שלשים יום לעיר עצמה, אם כי היה עיכובו באונס של המעבורת,

לא שמיה מתיא!

אין זו ביאה לעיר, וגיטו גט. ומוכח שאין טענת אונס בגט.

ודוחה הגמרא את הראיה:

אונסא דשכיח

-

שאני

.

דכיון דאיבעי ליה לאתנויי

שאם יארע אונס זה לא יתקיים הגט אלא יבטל, שהרי יכול הוא לעלות על הדעת שיארע אונס שכזה.

והיות

ולא אתני

, אם כן -

איהו הוא דאפסיד אנפשיה

.

ועתה באה הגמרא לבאר את ענין התקנה שתיקנו חכמים שבתולה תנשא דוקא ביום רביעי:

אמר רב שמואל בר יצחק: לא שנו

, שבתולה תנשא דוקא ביום רביעי,

אלא מתקנת עזרא ואילך

, לפי

ש

מתקנת עזרא ואילך

אין בתי דינין קבועין

בכל העיירות

אלא בשני ובחמישי

.

אבל קודם תקנת עזרא, שבתי דינין קבועין בכל יום

בשוה, שלא היו קבועים ליום מסויים אלא היו מתכנסים בכל יום שהיה בו צורך, לפי הענין -

אשה נשאת בכל יום

מימות השבוע.

ותמהה הגמרא: מה זה עניננו לדעת אימתי היו נושאים אשה

קודם תקנת עזרא?

-

מאי דהוה, הוה!

מה שהיה היה, ואין זה נוגע לנו.

ומשנינן:

הכי קאמר

רב שמואל בר יצחק:

אי איכא

אם יש

בתי דינין דקבועין האידנא

עתה, בכל יום ויום בשוה,

כקודם תקנת עזרא

-

אשה נשאת בכל יום

.

ותמהינן: כיצד אשה נישאת בכל יום,

הא בעינן

, הרי צריך לטרוח בסעודה שלשה ימים לפני החתונה, וזה יתכן אם טורח בשלושת הימים הראשונים בשבוע, וכונס ביום רביעי או חמישי ושישי, אך לא בכל יום. שהרי שנינו [וכפי שיבואר להלן היכן שנינו זאת]

"שקדו

חכמים על על תקנת בנות ישראל שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה"!

ומשנינן: במקום

דטריח ליה

, בכגון שטרח והכין סעודה קודם לכן, לפני השבת, ואז יכול לכונסה גם באחד בשבת או בשני בשבת.