Ketubot 23a — o Talmud em português

ומקשינן:

מאי שנא רישא

שאם נישאת לא תצא,

ומאי שנא סיפא

שאם נישאת תצא ?

ומשנינן:

אמר אביי: תרגמה,

[העמד את הברייתא]

בעד אחד.

וכך הוא באור הברייתא: ברישא - אם

עד אחד אומר

-

"נתקדשה", ועד אחד אומר

-

"לא נתקדשה",

כיון ש

תרוייהו בפנויה קמסהדי,

ולדברי שניהם היתה פנויה קודם שהתקדשה ,

והאי

עד,

דקאמר

-

"נתקדשה", הוה ליה

עד א

חד, ואין דבריו של

עד

אחד

נשמעים

במקום שנים.

ולכן אם נישאת לא תצא .

אבל ב

סיפא

אם

עד אחד אומר

-

"נתגרשה", ועד אחד אומר

-

"לא נתגרשה",

כיון ש

תרוייהו באשת איש קמסהדי,

ולדברי שניהם היתה אשת איש קודם גירושיה ,

והאי

עד

דקאמר

-

"נתגרשה", הוה ליה

עד א

חד, ואין דבריו של

עד

אחד

נשמעים

במקום שנים.

ולכן אם נישאת תצא.

עוד תירצה הגמרא:

רב אשי אמר: לעולם

אפשר להעמיד את הברייתא ב

תרי ותרי, ו

נתרץ קושיית הגמרא, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ד

איפוך!

[נהפוך את דברי הברייתא], ברישא נכתוב - "ואם נישאת תצא", ובסיפא - "ואם נישאת לא תצא".

וכך הוא ביאור הברייתא - ברישא - אם

שנים אומרים

-

"ראינוה שנתקדשה", ושנים אומרים

-

"לא ראינוה שנתקדשה", הרי זו לא תנשא, ואם נשאת

-

תצא!,

כיון שסומכים על העדים שאמרו שנתקדשה. משום שהעדים שכנגדם אינם מכחישים אותם, אלא רק אומרים שלא ראוה שהתקדשה, ולא ראינו אינו ראיה.

ומקשינן:

פשיטא

שמאמינים לעדים הראשונים! כיון שמה שאמרו העדים השניים -

"לא ראינוה", אינה ראיה.

ומה השמיעתנו הברייתא בדבריה?

ומשנינן:

לא צריכא, ד

איירי הברייתא כש

דיירי

העדים השניים

בחצר אחד

עם האשה.

מהו דתימא,

אילולי דברי הברייתא -

אם איתא דנתקדשה

הרי

קלא אית לה למילתא,

ובודאי היו שכניה יודעים מכך, ואם אמרו - "לא ראינוה שהתקדשה", הרי ראיה שלא התקדשה.

קא משמע לן

הברייתא,

דעבדי אינשי דמקדשי בצנעא,

ולכן כשאמרו "לא ראינוה", אין הדבר ראיה שלא התקדשה, וסמכינן על העדים הראשונים שאמרו "נתקדשה", ואם נישאת שוב - תצא!.

ממשיכה הגמרא לבאר את הברייתא לדעת רב אשי: ב

סיפא

דברייתא - אם

שנים אומרים

-

"ראינוה שנתגרשה", ושנים אומרים

-

"לא ראינוה שנתגרשה", הרי זו לא תנשא, ואם נשאת

-

לא תצא.

כיון שמה שאמרו "לא ראינוה", אינה ראיה שאכן לא התגרשה, ושמא התגרשה בצנעה, ולא ראוה.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

בסיפא? הרי פשיטא ש"לא ראינו" אינו ראיה?

ואם תאמר, שהשמיעתנו הסיפא, ש

אע"ג דדיירי

העדים השניים

בחצר אחד

עם האשה, והוה אמינא שאם לא ראו שנתגרשה הוי ראיה שאכן לא התגרשה, ודבר זה השמיעתנו הסיפא ש"לא ראינו", אינו ראיה.

והלא דין זה

היינו הך

דשמעינן ברישא, ומדוע חזרה הברייתא להשמיענו דין זה בשנית?

ומשנינן: לכך השמיעתנו הברייתא דין זה בשנית, כיון ש

מהו דתימא

דוקא

גבי קדושין הוא

דאמרינן ש"לא ראינו" אינו ראיה, כיון

דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא. אבל גבי גירושין, אם איתא דאיגרשא, קלא אית לה למילתא,

ואם שכניה לא שמעו שהתגרשה, הוי ראיה שלא התגרשה.

קא משמע לן

בסיפא -

דעבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעא,

ואין ראיה מכך שלא שמעו על גירושיה.:

שנינו במשנה:

"ואם משנשאת באו עדים

הרי זו

לא תצא" כו'

:

הסתפקה הגמרא: על איזה חלק במשנה נאמר דין זה,

רבי אושעיא מתני לה

-

ארישא

דמתניתין, "האשה שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת ... ואם יש עדים שהיתה אשת איש ... אינה נאמנת", ואהא אמרינן - שאם משנישאת באו עדים, לא תצא.

רבה בר אבין מתני לה אסיפא

דמתניתין, "אמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת ... ואם יש עדים שנשבית ... אינה נאמנת", ואהא אמרינן - שאם משנישאת באו עדים לא תצא.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

מאן דמתני לה ארישא,

היינו רבי אושעיא,

כל שכן

שסבר דקאי אף

אסיפא,

לגבי שבויה, שאם באו עדים לאחר שנישאת לא תצא, כיון

דבשבויה הקילו.

ומאן דמתני לה אסיפא,

היינו רבה בר אבין, דוקא בסיפא סבר שם משנישאת באו עדים לא תצא, כיון שבשבויה הקילו.

אבל ארישא,

שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני",

לא!

ואף אם נישאת תצא.

והוינן בה:

לימא

רבי אושעיא ורבה,

בד

ינו של

רב המנונא,

שאמר "האשה שאמרה לבעלה גירשתני, נאמנת",

קמיפלגי.

דמאן דמתני לה ארישא,

וסבר שאף אשה שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני", לא תצא, אם באו עדים לאחר שנישאת -

אית ליה

את

ד

ינו של

רב המנונא,

ולכן נאמנת לומר שגרשה, ולא תצא .

ומאן דמתני לה אסיפא,

אבל ברישא סבר שאף אם משנישאת באו עדים, תצא,

לית ליה

את

ד

ינו של

רב המנונא,

ומכיון שאינה נאמנת לומר "גירשתני", אף אם נישאת, תצא.

ודחינן:

לא! דכולי עלמא אית להו

את

ד

ינו של

רב המנונא,

שהאשה שאמרה לבעלה "גירשתני" נאמנת, משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

והכא בהא קמיפלגי, דמר

[היינו רבה בר אבין]

סבר

-

כי איתמר דרב המנונא,

דוקא כשאמרה "גירשתני"

בפניו,

ורק אז נאמנת, כיון שאינה מעיזה פניה בפני בעלה.

אבל

בנדון דידן, דאיירי שאומרת "גירשתני"

שלא בפניו, מעיזה

לשקר, ואינה נאמנת. ולכן אף משנישאת - תצא!

ומר

[היינו רבי אושעיא]

סבר

שדינו של רב המנונא שייך אף

שלא בפניו.

כיון שלא בפניו

נמי אינה מעיזה

לשקר. ולכן אם אמרה "גירשתני" נאמנת.:

שנינו במשנה

"ואם משנשאת באו עדים" וכו'

:

אמר אבוה דשמואל

: הא דאמרינן "משנשאת" -

לא נשאת, נשאת ממש. אלא כיון שהתירוה לינשא, אף על פי שלא נשאת

בכל אופן אף אם יבואו אחר כך עדים - תנשא.

ומקשינן:

והא "לא תצא" קתני,

ומשמע דוקא כשהיא נשואה לא תצא, אך אם לא נישאה עדיין, לא תינשא?

ומשנינן: הא דאמרינן

"לא תצא",

לאו דוקא כשנשאה, אלא הכונה שלא תצא

מהתירה הראשון,

ואפילו אם עדיין לא נשאה ורק התירוה להנשא, מותרת להנשא לכתחילה, אפילו אם באו כעת עדים.

תנו רבנן

בברייתא: האשה ש

אמרה

-

"נשביתי, וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני". אין אומרים

-

נמתין עד שיבאו עדים

ואז נתירנה.

אלא מתירין אותה מיד.

ואם

התירוה לינשא, ואחר כך באו

אותם

עדים ואמרו

-

לא ידענו. הרי זו לא תצא.

ואם באו עדי טומאה,

[היינו עדים שנבעלה לשבאי] -

אפילו

אם

יש לה כמה בנים תצא.

מעשה שהיה - ב

הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא.

[אותן שבויות שבאו לנהרדעא כדי שיפדום],

אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו,

[הושיב אביו של שמואל שומרים עליהן כדי שלא יטמאו לשבאים עד שיפדום].

אמר לו שמואל

: מה הועלת בשמירתך,

ו

הלא

עד האידנא

שבאו לנהרדעא

מאן נטרינהו?

ואולי נבעלו עוד קודם לכן?

אמר לו

אביו:

אילו בנתך הווין מי הוית מזלזל בהו כולי האי?!

[אילו היו אלה בנותיך האם היית מזלזל בהן כל כך], שלא לעשות ככל שביכולתך כדי לשומרן אפילו זמן מועט?!

ואמרינן, ש

הואי

[היו] דברי אבוה דשמואל שאמר לבנו - "אילו היו בנותיך נשבות"

\-

כשגגה שיוצא מלפני השליט,

[כלומר, כקללה שיצאה מפיו של צדיק בשוגג, שאפילו על חינם היא באה].

ו

כתוצאה מכך,

אישתביין בנתיה דמר שמואל, ואסקינהו לארעא דישראל.

[נשבו בנותיו של שמואל, והעלום לארץ ישראל כדי שיפדום].

וכשבאו הבנות להפדות,

אוקמן לשבויינהו מאבראי, ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא.

[העמידו את שבאיהן בחוץ, ונכנסו לבית מדרשו של רבי חנינא], כדי שלא ידעו שנשבו אלא על פיהן, ויוכלו לטהר את עצמן ולומר "נשביתי וטהורה אני", מדין "הפה שאסר".

הא אמרה

-

"נשביתי וטהורה אני", והא אמרה

-

"נשביתי וטהורה אני", ושרינהו

רבי חנינא משום "הפה שאסר".

לב

סוף, עול אתו שבויינהו.

[נכנסו השבאים לבית המדרש, והתגלתה תחבולתן של הבנות].

אמר רבי חנינא: "בנן דמוריין אינון!"

[ודאי שבנותיו של אדם גדול הן, שידעו לעשות תחבולה זו כדי לטהר את עצמן].

ואכן,

איגלאי מילתא, דבנתיה דמר שמואל הווין.

אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא

שהיה כהן וקרובו של שמואל היה,

פוק איטפל בקרובותיך!

[צא ושא אחת מבנות אלו, שהרי טיהרנום].

אמר ליה

רב שמן

לרבי חנינא

: האיך אוכל לשאתן,

וה

רי יצא הקול ש

איכא עדים

שנשבו

במדינת הים,

ושוב ליכא לדין "הפה שאסר", ויאסרו להנשא לכהן, ויהיו בני פסולים ?

אמר לו רבי חנינא: כיון ש

השתא מיהת ליתנהו קמן,

אין לחוש שמא יבואו אחר כך, וכי

עדים בצד אסתן ותאסר?!

[כלומר, עדים בצד צפון ותאסר?! ביטוי הוא לומר שאין חוששים לכך].

ומקשינן:

טעמא

שהתירו רבי חנינא לישא את קרובותיו, משום

דלא אתו עדים

עדיין,

הא

אם

אתו עדים

שנשבית,

מיתסרא.

וה

רי

אמר אבוה דשמואל

לעיל, שאין צריך שתנשא ממש אלא

כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת

הרי היא בהיתרה הראשון, וכאן הרי כבר התרנו את בנותיו של שמואל, ואם כן אפילו אם יבואו עדים עלינו להשאירן בהיתרן?

ומשנינן:

אמר רב אשי

: הא דדייקינן שאם יבואו עדים תאסרנה הבנות, ב

עדי טומאה איתמר,

ובהא מודה אבוה דשמואל שאף אם נישאת תצא. .