Ketubot 20a — o Talmud em português

וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם

, משום שבאים לענוש אותם כדין עדים זוממים, ובעדות שיוצרת עונש, צריך להעיד בפני הנענש, שנאמר - "והועד בבעליו", לגבי שור שנגח, ודרשינן - יבא בעל השור ויעמוד על שורו.

כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם

. ולכן הכא שמתו העדים הראשונים, ואינם בפנינו, לא מתקבלת ההכחשה, ועדיין עדותם הראשונה על השטר קיימת, וגובים על ידו.

אמר ליה רב נחמן

: והרי

אילו הוו

העדים הראשונים

קמן

[לפנינו],

ו

היו

מכחישין להו

העדים השניים,

הוה הכחשה. ולא הוה משגיחין בהו

בעדים הראשונים - לגבות עם השטר על פיהם, משום

דהוי לה עדות מוכחשת.

ואם כן

השתא, דליתנהו

לעדים הראשונים,

ד

יש לחוש שמא

אילו הוו לקמן, דלמא הוו

מודו להו

לעדים השניים , ודאי ש

מהימני

העדים השניים להכחישם, והוי עדות מוכחשת .

אם כן הדרא קושיין, מדוע אין העדים השניים נאמנים, לכל הפחות כדי ליצור עדות מוכחשת?

אלא אמר רב נחמן

: הא דאמרינן בברייתא - "אין נאמנים", אין הכוונה שגובים בשטר כבשטרא מעליא, אלא רק דלא קורעים את השטר ואי תפיס לא מפקינן מיניה , משום דאמרינן -

אוקי תרי

עדים ראשונים,

להדי תרי

עדים שניים ,

ו

מספק -

אוקי ממונא בחזקת מריה

.

מידי דהוה, אנכסי דבר שטיא [כמו שהיה המעשה בנכסי "בר שטיא"] :

וכך היה המעשה:

ד"בר שטיא"

שהיה עיתים חלים ועיתים שוטה -

זבין

[מכר]

נכסי

[את קרקעותיו].

אתו בי תרי, אמרי: כשהוא שוטה זבין,

ואין ממכרו מכר.

ואתו בי תרי

אחרים

ואמרי: כשהוא חלים זבין.

ומכרו מכר.

אמר רב אשי: אוקי תרי

דאמרי שכשהוא שוטה מכר,

להדי תרי

דאמרי שכשהיה בריא מכר,

ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא,

מכיון שהוא ה"מרא קמא", וקרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת. ואכן אם היה מוכר מטלטלין, היינו מעמידים אותם מספק ביד מי שמוחזק בהם עכשיו.

ולא אמרן

שמעמידים את הנכסים בחזקת "בר שטיא",

אלא

בגוונא

דאית ליה

בנכסים אלו

חזקה דאבהתיה,

כלומר שבאו לידיו מאבותיו, ולא קנאם בעצמו.

אבל

אם

לית ליה חזקה דאבהתיה,

אלא קנאם לנכסים אלו בעצמו,

אמרינן כ

קנייתו כך מכירתו, וכמו שמעמידים שכ

שהוא שוטה זבן

[מכר את הקרקע], כך אומרים ש

ו

דאי

כשהוא שוטה, זבין

[קנה את הקרקע], ואין חזקתו הראשונה כלום.

אמר רבי אבהו: אין מזימין את העדים אלא בפניהן,

משום שנאמר - "והועד בבעליו", וילפינן מיניה שצריך שיהיה הנתבע בפנינו.

ומכחישין את העדים

כדי לבטל את עדותם -

שלא בפניהן.

והזמה שלא בפניהן, נהי דהזמה לא הוי

כדי לענוש אותם כדין עדים זוממין, מכל מקום

הכחשה

כדי לבטל עדותם

מיהא הויא.

וחוזרת הגמרא לבאר את דברי הברייתא שהובאו לעיל:

אמר מר

-

"אם יש עדים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר,

כגון

משטר שקרא עליו ערער, והוחזק בבית דין, אין נאמנין".

ומדקדקת הגמרא: דוקא אם

קרא עליו ערער,

והוחזק בבית דין,

אין!

אפשר לקיים את חתימות ידיהם מתוכו, אבל אם

לא קרא עליו ערער, לא!

כיון שחוששין שמא שטר זה עצמו מזויף הוא .

ודיוק זה,

מסייע ליה ל

דברי

רבי אסי. דאמר רבי אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין.

כיון שחוששים שמא השטר השני גם כן מזויף.

עוד מביאה הגמרא דיני קיום שטרות על פי חתימות ידי העדים בשטרות אחרים:

אמרי נהרדעי

: אם אין בידינו שטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין,

אין מקיימין את השטר, אלא מ

השואת חתימות ידי העדים, לחתימותיהם על

שתי כתובות,

[

או

]

מ

חתימותיהם על

שתי

שטרות מכר של

שדות, והוא שאכלום בעליהן

של השדות

שלש שנים, ובשופי

היינו בלא שום ערעור. אבל משטר אחד אין מקיימים כנ"ל, משום שחוששים שגם הוא מזויף, אלא אם קרא עליו ערער והוחזק בבית דין.

אמר רב שימי בר אשי, ו

אפילו אותן שתי כתובות, או שני שטרות לא מהני לקיים מתוכם, אלא

ב

מקרה ש

יוצא

ים השטרות

מתחת יד אחר, אבל מיד עצמו, לא!

שמא זייפם.

ומקשינן:

מאי שנא

כשיוצאות מ

תחת יד עצמו דלא?

משום שחוששים

דלמא זיופי מזייף,

אם כן אף כשיוצאות

מתחת ידי אחר נמי

נחשוש

דלמא אזל וחזא,

[הלך וראה את צורת חתימתם] ו

אתא וזייף,

ואמאי נאמן?

ומתרצינן: שאין לחוש לכך משום ש

כולי האי

כלומר ללכת ולזייף על פי ראייה בעלמא -

לא מצי מכוין,

ואם יזייף, ניכר הדבר שזיוף הוא.

תנו רבנן

בברייתא: מי שראה עדות, וחושש שישכחנה,

כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה

על פי אותו שטר

אפילו לאחר כמה שנים.

אמר רב הונא: והוא שזוכר

את מקצת

ה

עדות

מעצמו,

אף בלא השטר.

ו

רבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכר

את

ה

עדות כלל

מעצמו,

רק לאחר שרואה את השטר נזכר בעדותו.

אבל אם גם לאחר ראיית השטר אינו נזכר בעדות, מודה רבי יוחנן שאינו יכול להעיד. משום דהוי עדות מפי הכתב, וכתיב - "על פי שנים עדים יקום דבר" ודרשינן - מפיהם, ולא מפי כתבם .

אמר רבה: שמע מינה מד

ברי

רבי יוחנן

-

הני בי תרי דידעי סהדותא

[שני עדים שראו עדות],

ומנשי חד מנייהו

[ושכח אחד מהם את עדותו],

מדכר חד לחבריה

[יכול אחד מהם להזכיר לחבירו].

איבעיא להו

מספקא לן, אם הבעל דין ב

עצמו

הזכיר לעד,

מאי?

האם נאמן או לא.

רב חביבא אמר: אפילו

הבעל דין ב

עצמו

יכול להזכיר לעד.

מר בריה דרב אשי אמר

: הבעל דין ב

עצמו, לא

יכול להזכיר לעד, כיון שחוששים שמא לא יזכר העד באמת, ויעיד בשביל הבעל דין.

והלכתא,

כמר בר רב אשי, שהבעל דין ב

עצמו לא

יכול להזכיר לעד!