Ketubot 12b — o Talmud em português

כיון דחזו דמזלזלי בהו

באלמנות, שהיו קלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת,

תקינו להו מאתן

כדי שלא יתגרשו כל כך בקלות. ותיקנו כן רק לאלמנות כהנים, משום שהכהנים חשובים יותר, וגנאי להם גירושי בנותיהן יותר מישראל.

כיון דחזו [שראו] חכמים

דקא פרשין מינייהו

שלא רצו להתחתן עם אלמנת כהן, משום

דאמרי

אינשי:

עד דנסבינן אלמנת כהנים, ניזיל ניסיב בתולה בת ישראל

[שהיו אומרים, במקום להתחתן עם אלמנת כהן שהיא בעולה, נלך ונתחתן עם בתולה בת ישראל] שהרי כתובתן שוה, לכן,

אהדרינהו למלתייהו.

החזירו את התקנה הראשונה שכתובת אלמנת כהנים היא מנה בלבד.

שנינו במשנה:

בית דין של כהנים היו גובין לבתולה

בת כהן

ארבע מאות זוז

:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא

רק ל

בית דין של כהנים בלבד אמרו

שיכולים לגבות יותר עבור כתובת בנותיהן,

אלא אפילו משפחות המיוחסות בישראל, אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין

לגבות לבנותיהן כתובה מרובה יותר,

עושין.

מיתיבי

לשמואל מהא דתניא:

הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין

לגבות כתובה יתירה,

כגון בת ישראל

שנשאת

לכהן, ו

כן

בת כהן

שנשאת

לישראל, עושין.

ומדייקת הגמרא מהלשון "כגון" של הברייתא:

דווקא כגון

בת ישראל

שנשאת

לכהן, ובת כהן

שנשאת

לישראל, הוא

שיכולים לגבות כתובה מרובה, משום

דאיכא צד כהונה.

אבל בת ישראל

שנשאת

לישראל

שאין בה שום צד כהונה,

לא

יוכלו לגבות לה כתובה מרובה ממאתיים.

ודחינן: אין לדייק כן. ומה שאמר התנא "כגון" - בתורת

"לא מבעיא" קאמר,

הוא אמר זאת, וכך אמר התנא:

לא מבעיא בת ישראל

שנשאת

לישראל, דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינן ליך

[שאין יכול בעלה לומר לה שנתעלתה על ידו], ופשוט יותר שיכולה לגבות כתובה מרובה יותר ממאתיים.

אבל בת ישראל

שנשאת

לכהן, דמצי אמר לה

בעלה הכהן:

עלויי קא מעלינן ליך

[שיכול לומר לה שעלתה לכהונה על ידו]

אימא

[הייתי אומר] ש

לא

תוכל לגבות כתובה מרובה ממנו.

קמשמע לן

שאפילו בכהאי גוונא, אם רוצה, גובה כתובה מרובה:

מתניתין:

שלשת המשניות הבאות דנות בענין נאמנות האשה, כשיש לנו ספק לגבי בעילתה, מתי נבעלה, איך נבעלה, ולמי נבעלה. בשלשת המשניות טענת האשה היא טענת ברי, ומכוחה היא נאמנת לרבן גמליאל ולרבי אליעזר, ואילו רבי יהושע טוען ש"לא מפיה אנו חיים" [וביאר הריטב"א את הביטוי הזה, שהעולם עומד על האמת, ואין אנו חיים על סמך האמת שלה].

יסוד המחלוקת הוא, במקום שיש חזקה, והתעורר ספק אם חל שינוי בחזקה, האם יכולה טענת ברי של האדם אשר בו תלוי השינוי בחזקה, הטוען שלא חל בה שינוי על ידו, לומר שאין לנו כלל להסתפק בדבר.

רבי יהושע סובר שטענת הברי של האדם שבו תלוי השינוי של החזקה אינה מעלה ואינה מורידה, ולכן עלינו לדון את הספק בהשתנות החזקה כאילו לא נוסף דבר להבהרת הספק בטענת הברי שלו. ואילו רבן גמליאל ורבי אליעזר סוברים שדי בטענת ברי של האדם ששינוי החזקה תלוי בו כדי שלא יתעורר אצלנו ספק שמא חל שינוי בחזקה.

הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים,

ובא לגרשה, ויש בין הבעל אשה ויכוח כמה מגיע לה בכתובתה.

היא אומרת: משארסתני נאנסתי!

בזמן האירוסין הייתי בתולה, ורק אחר כך נאנסתי,

ונסתחפה שדהו,

מלשון מטר סוחף שמקלקל השדה, שמזלך גרם שנאנסתי ואינני בתולה בשעת הנישואין, ולכן מגיע לי כתובה מאתים.

והוא

בעלה

אומר: לא כי

[שמא לא היה כמו שאמרת],

אלא

שמא

עד שלא ארסתיך

נאנסת, ובשעת האירוסין היית כבר בעולה,

והיה מקחי מקח טעות.

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים

: האשה

נאמנת,

כיון שהיא טוענת בתורת ודאי והוא טוען בתורת שמא, ונוטלת כתובתה, ודינה כבתולה.

רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין לסמוך על דבריה,

אלא

המוציא מחברו עליו להביא ראיה, וכיון שהיא רוצה להוציא ממנו כתובה, עליה להביא ראיה לדבריה.

ולכן

הרי זו בחזקת בעולה, עד שלא תתארס

כלומר שהיא בחזקת שהיתה בעולה בשעת האירוסין,

והטעתו,

והוי מקח טעות כדין הכונס בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כלום,

עד שתביא ראיה לדבריה,

שנאנסה אחרי שנתארסה:

גמרא:

הגמרא מנסה לדמות את סברת מחלוקת משנתינו, לסברת מחלוקת אחרת ששנינו.

אתמר,

שנינו:

אדם ה

תובע בטענת ברי

"מנה לי בידך", והלה,

הנתבע

אומר

לו בטענת "שמא",

"איני יודע

אם הלויתני".

רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב

הנתבע לשלם.

ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור

הנתבע מלשלם. [ומכל מקום משביעים אותו שבועת היסת, מתקנת חכמים, שכן הוא כדבריו, שאינו יודע שהוא חייב לו מנה].

ומסבירה הגמרא את סברתם של החולקים:

רב הונא ורב יהודה אמרי חייב,

משום שהם סוברים, שכאשר טענות הצדדים הם טענת

"ברי"

מצד אחד,

ו

טענת

"שמא"

מצד שני הטוען

"ברי" עדיף

הוא על טענת שמא.

ואילו

רב נחמן ורבי יוחנן אמרי "פטור",

משום שהם סוברים, כיון שנגד טענת הברי של התובע ניצבת חזקת ממון של הנתבע . לכן

אוקי ממונא בחזקת מריה

[השאר הממון בחזקת הבעלים שמחזיק בו], והולכים אחר חזקת ממון , היות והיא עדיפה יותר מה"ברי" של התובע .

אם כן, מבואר שיש מחלוקת בסברא באופן שיש מוציא ויש מוחזק, והמוציא טוען ברי, והמוחזק טוען שמא. שרב הונא ורבי יהודה סוברים שהטוען "ברי" עדיף מהמוחזק, ורב נחמן ורבי יוחנן סוברים, שהמוחזק עדיף מהטוען "ברי".

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרב הונא ורב יהודה,

ששנינו עתה שהם סוברים כי מי שבא להוציא ממון בטענת "ברי" ממוחזק הטוען טענת "שמא", "ברי" עדיף -

דשמואל היא!

דומה הוא בסברא לדברי שמואל, שאמר על משנתינו, שהלכה כרבן גמליאל, הסובר שנאמנת אשה בטענת ברי להוציא כתובתה מהבעל המוחזק, על אף שהוא טוען טענת שמא.

והיכן נאמרו דברי שמואל?

על הא

דתנן

לקמן במשנה שאחרי המשנה הבאה: אשה שלא היתה נשואה, ו

היתה מעוברת,

ואין אנו יודעים למי נתעברה כדי שנדע האם העובר כשר להנשא כהונה או פסול לכהונה.

ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה,

האם נתעברת מאדם שזרעו כשר או ממי שזרעו פסול?

ואמרה:

מאיש פלוני

נתעברתי,

וכהן הוא!

מיוחס הוא וכשר לכהונה.

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת,

והעובר כשר לכהונה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

ואמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: שיננא

[חריף ושנון שכמותך ], הרי

אמרת לן משמיה דשמואל

[אמרת לנו כבר בשם שמואל] ש

הלכה כרבן גמליאל,

במחלוקת שלו עם רבי יהושע

אף בראשונה

[במשנתנו, הקודמת למשנה זו, שבה נחלקו לענין תביעת כתובה, שרבן גמליאל אומר שנאמנת בטענת ברי, ובמשנתנו החידוש יותר גדול שהלכה כרבן גמליאל.

ואם כן, מכאן כבר אפשר ללמוד גם לענין מעוברת, שהלכה כרבן גמליאל, ואין צורך לחזור לומר שהלכה כרבן גמליאל גם לענין מעוברת.

והוינן בה:

מאי "אף בראשונה"?

מדוע בתביעת כתובה, החידוש יותר גדול שהלכה כרבן גמליאל?

ומבארינן: החידוש הוא בכך, ש

אף על גב דאיכא למימר "אוקי ממונא בחזקת מריה",

שיש להעמיד את הממון בחזקת הבעל, בכל זאת

אמר רבן גמליאל

שטענת

ברי עדיף

להוציא הממון מחזקתו כנגד טענת שמא של הבעל.

ועתה דנה הגמרא:

לימא,

האם יש לנו לומר, כי

רב יהודה ורב הונא, דאמרי כרבן גמליאל,

ששניהם סוברים שטענת "ברי" להוציא היא עדיפה מטענת "שמא" להחזיק. ואילו

רב נחמן ורבי יוחנן, דאמרי כרבי יהושע,

ששניהם סוברים שמוחזק, אפילו אם הוא טוען "שמא", עדיף הוא על טענת "ברי" הבאה להוציא ממון.

ודחינן: יש חילוק בסברה בין המקרה שדיבר עליו רב נחמן לגבי תביעת מנה, ובין המקרה שדיבר עליו רבן גמליאל לגבי תביעת כתובה.

וכך

אמר לך רב נחמן: אנא, דאמרי

בתביעת מנה שאין הלה יכול להוציא בטענת ברי מהמוחזק, אפילו אם המוחזק טוען טענת שמא, יכול אני לסבור

אפילו כרבן גמליאל,

שאמר בתביעת כתובה שהאשה נאמנת בטענת ברי להוציא כתובתה.

כי

עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם,

במשנתינו ובמשנה הבאה, שנאמנת להוציא,

אלא

משום

דאיכא מגו,

שיש לה מגו שמסייע לטענתה, שיכלה לטעון טענה מעולה יותר, וכגון במשנתינו שטוענת משארסתני נאנסתי, יכלה היא לטעון מוכת עץ אני, שהיא טענה מעולה יותר, שאינה נפסלת בה לכהונה, ואילו בטענה שאמרה משארסתני נאנסתי נפסלת לכהונה, שהרי אשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן.

ומוכח מזה שלא טענה את הטענה המעולה יותר שהיא דוברת אמת.

וכן במשנה הבאה, שטוענת מוכת עץ אני, וכתובתי מנה, יש לה מיגו, שיכלה לטעון "מוכת עץ אני נהייתי תחתיך", ואז כתובתה מאתיים. ומכח המיגו נאמנת היא להוציא כתובתה מבעלה.

אבל הכא,

במקרה שדיבר עליו רב נחמן לגבי תובעו מנה בטענת ברי, וטען הנתבע שמא,

מאי מגו איכא

לתובע שיהיה נאמן מחמת זה להוציא ממון מהמוחזק? ולכן סובר רב נחמן שמעמידים הממון בחזקת המוחזק ופטור מלשלם.

אי נמי,

חילוק נוסף אפשר לחלק בסברה, בין המקרה שדיבר עליו רב נחמן לגבי תביעת מנה, לבין המקרה שדיבר עליו רבן גמליאל לגבי תביעת כתובה - ש

עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם,

בתביעת כתובה, שנאמנת להוציא מהבעל המוחזק בטענה כי אחר שארסה נאנסה,

אלא

משום

דאמרינן אוקמה אחזקה,

שיש לה חזקת הגוף שמסייעת לה בטענתה, שהרי הספק הוא על שעת האירוסין, אם היתה אז בתולה ונשתעבד לה כתובה של מאתים או שמא בעולה היתה. ויש לאשה חזקת הגוף שבתולה נולדה, והעמד אשה על חזקתה שעדיין בתולה היתה בשעת אירוסיה, ורק עכשיו, אחרי האירוסין נאנסה.

אבל הכא

לגבי תביעת מנה, בברי ושמא,

מאי,

איזו

חזקה אית ליה להאי,

לתובע, שיהיה נאמן מחמתה להוציא ממון מהמוחזק?

ולכן סובר רב נחמן שעדיף המוחזק בממון, ופטור מלשלם.

ומסיימת הגמרא:

הכי נמי מסתברא, כדקא משנינן,

שיש לנו הכרח לומר

דרב נחמן הוא דאמר כרבן גמליאל.