Keritot 8b — o Talmud em português

ו

אילו מאן דמחייב

חמש אשמות תלויין,

האם

כי מייתי חד

אשם תלוי -

מי מיפטר?!

והתניא: זה הכלל: כל

עבירות

שחלוקין

עשיותיהן

בחטאות,

שמביא חטאת נפרדת על כל אחת מהן -

חלוקין

גם

באשמות!

שאם היה לו ספק אם עבר אותן העבירות מביא אשם תלוי על כל אחת. ואם כן, גם הכא, בחטאת העוף הבאה על הספק היתה צריכה לומר "על האחרונה" כמו שאם היתה החטאת ודאית היתה צריכה לומר שמביאה אותה על הטומאה האחרונה!?

ומסקינן:

אלא, דכולי עלמא לטבילות מדמי להון

שניתרת באכילת קדשים באיזה קרבן שיהיה, ואפילו באותו קרבן שבא על הראשונה.

ובחוששין לפשיעה קמיפלגי: רבי יוחנן בן נורי סבר: חיישינן לפשיעה,

שמא תחשוב שבקרבן אחד היא נפטרת לגמרי מלהביא את שאר הקרבנות. ולכן, הצרכנו אותה בשעה שהיא מביאה קרבן אחד כדי להתירה באכילת קדשים שתאמר שהוא על האחרונה, כדי שתבין מתוך זה שהשאר עליה חובה. [דפשיטא שהלידה או הזיבה האחרונה אינה פוטרת קודמותיה מקרבן. אבל בראשונה יש מקום לטעות ולחשוב שכולן נגררות אחריה, ונפטרת בקרבנה על הראשונה כשם שלידה בתוך מלאת נפטרת בקרבן על הלידה הקודמת. תוס' ב"ב קסו, א ד"ה נכנס, ועיין שיטמ"ק כאן אות א']. אבל בשל ספק אינה צריכה לומר "על האחרונה" שהרי אינה חייבת כלל להביא את שאר הקרבנות.

ורבי עקיבא סבר: לא חיישינן לפשיעה.

הלכך, גם בודאי אינה צריכה לומר "על האחרונה" אלא יכולה להקריב על איזה מהן שתרצה.

הדרן עלך פרק שלושים ושש

--- title: "חברותא - כריתות — פרק שני - ארבעה מחוסרי כפרה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02372.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - ארבעה מחוסרי כפרה

Оригинал главы פרק שני - ארבעה מחוסרי כפרה

מתניתין:

ארבעה מחוסרי כפרה

הן שמביאין קרבן חטאת. אך אין הקרבן בא לכפר על חטאם אלא הוא נועד להשלים את טהרתם, להתירם באכילת קדשים ובכניסה למקדש.

וארבעה מביאין

קרבן

על הזדון כשגגה

, שאפילו חטאו במזיד מביאין קרבן.

ואלו הן

ארבעת

מחוסרי

ה

כפרה: הזב והזבה והיולדת והמצורע.

רבי אליעזר בן יעקב אומר

: יש עוד שני מחוסרי כפרה -

גר מחוסר כפרה

הוי, שאע"פ שמל וטבל עדיין אסור בקדשים

עד שיזרוק עליו הדם

של קרבנו [שכל גר, בזמן הבית, היה חייב להביא קרבן כשהתגייר].

ונזיר

אף הוא נחשב כ"מחוסר כפרה", שעד שלא יביא קרבנותיו בתום ימי נזירותו הרי הוא אסור

ליינו,

לשתות יין,

ולתגלחתו

, להתגלח,

ולטומאתו

להיטמא למת.

גמרא:

והוינן בה:

מאי שנא זב וזבה דמני להון

תנא דמתניתין

בתרין

, כשני מחוסרי כפרה,

משום דחלוקה טומאתן,

שיש הבדל בין טומאת הזב לטומאת הזבה.

דזב לא מטמא באונס

, שאם ראה את הזוב מחמת סיבה שאינה קשורה בחולי הזיבה אינו נטמא בטומאת זב.

דתניא

: נאמר "איש כי יהיה זב מבשרו" ודרשינן:

מבשרו

שראה מעצמו [רבינו גרשום ועיין רש"ש]

ולא מחמת אונסו.

ו

עוד דין יש בזב, ש

מטמא בראיות כבימים

. שבין אם היו שלש הראיות של הזוב ביום אחד ובין אם היו בשלשה ימים רצופין הוא נעשה זב.

וכ

דתניא: תלה הכתוב את הזב בראיות,

שבכל אופן שיראה שלש ראיות בין ביום אחד ובין בשלשה ימים רצופים הוא זב.

ואת הזבה

תלה הכתוב

בימים,

שאינה נעשית זבה אלא אם היו שלש הראיות בשלשה ימים נפרדים, בזה אחר זה, ורצופין, ולא בשלש ראיות ביום אחד או שנים.

ואילו

זבה מטמאה באונס.

שאפילו אם ראתה מחמת סיבה שאינה מחמת חולי של זיבה הרי היא זבה.

ו

כמו כן, היא

לא מטמאה בראיות כבימים.

והשתא תקשי: אי משום שחלוקה טומאתם של הזב והזבה מנאם התנא כשני מחוסרי כפרה, הא

מצורע ומצורעת

-

נמי חלוקה טומאתן!

ואמאי לא מנאם התנא כשני מחוסרי כפרה אלא כללם כאחד?

ד

אילו

מצורע

-

טעון פריעה

, שאסור לו לגלח שערו,

ופרימה

שבגדיו יהיו קרועים.

דכתיב "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע". ואסור בתשמיש המטה!

ו

אילו

מצורעת

-

אינה טעונה פריעה ופרימה! דתניא

: נאמר "איש צרוע הוא טמא הוא".

אין לי אלא איש

שמיטמא בנגעים.

אשה

שמיטמאה בנגעים -

מנין?

כשהוא אומר

במקרא שלאחריו

"והצרוע

אשר בו הנגע" -

הרי כאן שנים!

דה"צרוע" משמע בין איש ובין אשה.

אם כן, מה תלמוד לומר "איש"

דמשמעו זכר?

נתקו הכתוב

להאי מיעוטא ד"איש" זכר דוקא,

לענין של מטה!

דהיינו, לענין פריעה ופרימה דכתיב במקרא שלאחריו.

לומר

: דוקא

איש

זכר שהוא מצורע

פורע ופורם

.

ואין האשה

המצורעת

פורעת ופורמת!

ו

כמו כן

מותרת

המצורעת

בתשמיש המטה.

דאמר רב חסדא: מנין למצורעת שמותרת בתשמיש המטה? שנאמר

במצורע

"וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים".

דהיינו, איסור תשמיש המטה. ודרשינן: "מחוץ לאהלו",

ולא מחוץ לאהלה!

ומאחר שחלוקין הם בטומאתן

הלכך נמנינהו

תנא דמתניתין למצורע ומצורעת

בתרין?

ומתרצינן:

זב וזבה

-

עיקר טומאתן חלוקה!

שזה נעשה זב גם בשלש ראיות חלוקות וגם בשלש ימים חלוקים, וזו נעשית זבה בשלשה ימים חלוקים בלבד. ולכן שנה אותם התנא כשני מחוסרי כפרה שונים.

אבל

מצורע ומצורעת

-

אין עיקר טומאתן חלוקה!

ד

האי והאי,

שיעור הנגע שהם נטמאים מחמתו,

כגריס הוא

. וההבדל ביניהן הוא רק בהנהגת המצורע ולא באופן היותם למצורעים. ולכן שנה אותם התנא כמחוסר כפרה אחד.

שנינו במשנה:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר

הרי הוא

מחוסר

כפרה.

והוינן בה:

ותנא קמא, מאי טעמא לא תני גר

בין מחוסרי הכפרה?

ומשנינן:

כי קתני,

דוקא

מדעם,

ענין קרבן,

דמישרי למיכל בקדשים.

אבל

גר, כי קא מייתי קרבן

-

לאכשורי נפשיה למיעל בקהל הוא!

הלכך אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים קודם הבאת הקרבן, מכל מקום אינו נחשב מ"מחוסרי כפרה". לפי שהקרבן אינו מעכב את אכילת הקדשים משום חסרון טהרה. אלא שמעכבו מלהיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל. והדבר המונע אותו באכילת קדשים הוא שאינו כשר כישראל. [רש"י והרמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה. אך רבינו גרשם והר"ב כתבו שהוא רשאי לאכול בקדשים לדעת תנא קמא] .

ותו הוינן בה:

ונזיר

, ששנאו רבי אליעזר בן יעקב כמחוסר כפרה בפני עצמו -

מאי טעמא לא תני

ליה תנא קמא? שהרי

סוף סוף נזיר נמי

קרבנו בא להתירו בשתית יין ובתגלחת ובהטמאות למת.

ומשנינן:

כי מייתי

הנזיר

קרבן

לא להתירו באכילת קדשים אלא רק

לאישתרויי למישתי יין

-

דחולין הוא!

ואילו "מחוסר כפרה" לא נקרא אלא אם הקרבן בא להתירו באכילת קדשים.

ומקשינן:

ורבי אליעזר בן יעקב, דקתני נזיר

בתור מחוסר כפרה, אע"פ שקרבנו לא בא אלא

למישרי נפשיה

בחולין ולא לאכילת קדשים. אם כן,

ניתני נמי נזיר טמא,

שלאחר שנטהר מטומאתו מביא קרבנות ולאחריהן מתחיל למנות שוב נזירות חדשה. והרי הקרבן מכשירו להתחיל נזירות דטהרה, ולמה אינו נחשב בכלל "מחוסרי כפרה" ? [ורבינו גרשם ביאר דקא סלקא דעתין שהקרבן שמביא הנזיר הטמא הוא בכדי להתירו בשתיית יין].

ומתרצינן:

כי קא מייתי

הנזיר הטמא

קרבן

-

למיחל עליה נזירות דטהרה הוא,

שאינו מתירו בכלום! ומחוסר כפרה לא נקרא אלא אם הקרבן מתירו בדבר שהיא אסור בו לפני כן. [ולרבינו גרשם התירוץ הוא שאין קרבן הנזיר הטמא מתירו בשתיית יין אלא רק קרבן נזירות הטהרה שמביא אחר שחזר ומנה נזירות טהרה].

תנו רבנן: גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו.

[שתי תורים או שני בני יונה].

הביא פרידה אחת,

גוזל אחד, ב

שחרית

לקרבן עולה -

אוכל בקדשים לערב.

ואעפ"י שהגר צריך להביא שתי עופות לעולה, מכל מקום, אינו מעכב באכילת קדשים אלא עד שיקריבו אחד מהם. ואת השני יביא לאחר מכן. [ומיד כשמקריב את האחד הוא מותר באכילת קדשים והא דנקט שאוכל בקדשים רק לערב משום דמיירי שהביא קרבנו, והלך, ולא נוכח בהקרבתו. ולכן עד הערב אינו בטוח שהכהנים כבר הקריבו אותו, אבל בערב יכול הוא לאכול בקדשים מבלי שיצטרך לברר אם כבר הקריבו עבורו] .

כל הקינין שבתורה

הבאים חובה

אחד

מהם

חטאת ואחד עולה.

ואילו

כאן,

בגר -

שתיהן עולות!

הביא

הגר

חובתו מן הבהמה,

בהמה אחת -

יצא!

ודוקא אם הביא

עולה ושלמים

[לאו דוקא שלמים ומשום סיפא דמנחה ושלמים לא יצא נקטיה, רש"י] -

יצא!

כלומר, דוקא אם הביא עולה בהמה או עוף לעולה יצא. אבל אם הביא הגר

מנחה ושלמים

ולא הביא עולה -

לא יצא

.

והא דיצא הגר בבהמה במקום שני העופות, הוא משום ד

לא אמרו

שיביא

קן

של עופות

אלא להקל

עליו. שדמי שתי עופות מועטים מדמי בהמה אחת. אבל אם רצה להביא בהמה יביא.

ומבארינן:

מאי שנא מנחה ושלמים דלא יצא?

משום

דכתיב

"וכי יגור אתכם גר ...

כאשר תעשו כן יעשה"

ודרשינן:

מה אתם

כשנכנסתם לברית בזמן מתן תורה, הקרבתם

עולה ושלמים

[כדכתיב "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים"]

אף גר

כשנכנס לברית מקריב

עולה ושלמים.

ומקשינן:

אם כן,

כש

הביא חובתו עולה אחת מן הבהמה לא תיסגי ליה בגויה

עד שיביא גם שלמים,

דהכתיב "כאשר תעשו

-

כן יעשה"!?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: יש לומר

: קל וחומר הוא! דאם

לעוף איתרבי,

שהגר יכול להביא עוף, כדלקמן, ובעוף הרי אין שלמים אלא עולה בלבד, אם כן,

לעולת בהמה לא כל שכן

דסגי ליה בלא שלמים!

ומקשינן:

אי הכי,

דלמדנו מריבוי הכתוב שאין לגר צורך להביא את אותן הקרבנות שהביאו אבותינו בסיני בהכנסם לברית -

אפילו מנחה נמי

לייתי? [לא מקל וחומר מקשה דהרי עופות קדושים יותר ממנחות. אלא דכשם שמרבינן לקמן עופות, מאותו פסוק נרבה גם מנחה, ערוך לנר ].

ומתרצינן: הא

מיעט קרא

דכתיב "כאשר תעשו

כן

יעשה" דמשמע עיכובא, "כן יעשה" ולא אחרת, למעט מנחה.

ומבארינן:

ועוף היכי איתרבי

שיכול הגר להביאו?

דתנו רבנן: "כאשר תעשו

-

כן יעשה": מה אתם

הבאתם בהכנסכם לברית

עולה ושלמים, אף הוא

הגר מביא

עולה ושלמים

5 .

מנין לרבות את העוף? תלמוד לומר

באותו הפסוק

"ועשה אשה ריח ניחוח לה'"

.

איזה

הוא

דבר שכולו לה'? הוי אומר זה עולת העוף!

שאין בה כלום לכהנים, מה שאין כן עולת בהמה שהעור של הבהמה ניתן לכהנים.