Versão em texto deste daf: original e tradução
Keritot 28a — o Talmud em português
Keritot 28a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Keritot 28a
אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מטמא מקדש
טמא שנכנס למקדש בשוגג [שהוא מביא קרבן עולה ויורד] והיה
עשיר, שהפריש קן
לכבשתו
, כלומר, שבעודו עשיר הפריש קרבן עני במקום קרבן עשיר שהוא חייב בו .
והעני,
אעפ"י כן אינו יכול להקריב עתה את הקן ש
הואיל ונדחה
הקן מהקרבה בשעת הפרשתו, שהרי היה אז עשיר ולא היה יכול לצאת בקרבן עני -
ידחה
לעולם מהקרבה .
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: שמע מינה
מדרבי אושעיא
תלת
, שלשה דברים:
שמע מינה: בעלי חיים נדחים
. שאפילו אם הדחיה מהקרבה היתה בעודו בעל חי וחזר להיות ראוי להקרבה הרי הוא דחוי לעולם.
וקדושת דמים מדחה
ממזבח לעולם. שגם אם הדחוי היה רק בקדושת דמים כגון הכא דבשעה שהעשיר הקדיש את העופות לא חלה עליהם אלא קדושת דמים בלבד, בכל זאת אמרינן דמשום שלא היו העופות ראויים לקרבן עבורו הרי הוא דחוי מקדושת מזבח לעולם. ואפילו אחר שהעני והיה ראוי להיקרב עבורו. ולא אמרינן דקדושת דמים אינה חזקה דיה כדי ליפסל משום דיחוי .
ודחוי מעיקרא הוי דחוי
. שאפילו אם היה דחוי מתחלת הקדשו חל עליו תורת דיחוי.
ולא אמרינן שאין דיחוי אלא בדבר שהיה ראוי מלכתחילה ונדחה אח"כ. ופלוגתא היא במסכת סוכה.
מתיב רב עוקבא בר חמא
: תניא:
המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח
[ונקבה אינה ראויה לקרבן פסח] -
תרעה עד שתסתאב
עד שיפול בה מום,
ותמכר, ויביא בדמיה
זכר לקרבן
פסח.
ילדה
הנקבה
זכר
[קודם רעיה] -
ירעה
הולד
עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו פסח
. אבל הוא עצמו לא יקרב לפסח כיון שהוא בא מכח קדושה דחויה של אמו.
רבי שמעון אומר: הוא עצמו יקרב פסח.
שמע מינה
מדרבי שמעון ד
בעלי חיים אינם נדחין
שלכן הוא עצמו קרב לפסח, וקשיא לרבי אושעיא?
ומתרצינן:
אמרי: דבי רבי אושעיא קאמר
-
לרבנן
, דסבירא להו שהוא עצמו לא יקרב לפסח משום דבעלי חיים נדחין.
ורבי שמעון
אמנם
סבירא ליה בעלי חיים אינם נדחין.
דתניא: מת אחד מהן
משני השעירים של יוה"כ אחרי שהטילו עליהם גורלות ונקבע איזה מהם להשם ואיזה לעזאזל -
מביא
את
חבירו
של הנותר, דהיינו, שמביא שעיר אחר תחת המת,
שלא בהגרלה.
ומזווגו לראשון, ואם הראשון הוא של השם מקריבין אותו, ואעפ"י שבשעה שמת חבירו היה דחוי מהקרבה משום שלא היה לו בן זוג, הרי הוא חוזר ונראה לאחר מכן כשיצטרף לו בן זוגו,
דברי רבי שמעון.
אלמא קסבר
רבי שמעון:
בעלי חיים אינן נדחין!
ו
עוד משמע מדבריו, ד
הגרלה אינה מעכבת
בשעירי יוה"כ, שהרי כאן מביא אחד מהם שלא בהגרלה.
אמר רב חסדא: אין הקינין
של שתי תורים או שני בני יונה שמביא המחוסר כפרה וכדומה
מתפרשות
איזה מהם הוא עולה ואיזה חטאת,
אלא אי בלקיחת בעלים
, שהבעלים אמרו בשעת קנייתן שזה יהיה לעולה וזה לחטאת,
אי בעשיית כהן
שאם לא פירשו הבעלים בשעת הקנייה הרי אפילו פירשו לאחר מכן אינם נקבעים בכך ויכול הכהן לשנות ולעשות איזה מהן שירצה לעולה ואיזה לחטאת.
אמר רב שימי בר אשי: מאי טעמא דרב חסדא? דכתיב
ביולדת
"ולקחה שתי תורים
או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת" ובעשיית הכהן כתיב
"ועשה הכהן
את האחד חטאת ואת האחד עולה" משמע שלא חל עליהם שם עולה וחטאת אלא
או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן.
מיתיבי
: תניא: כתיב "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'
ועשהו חטאת"
. ודרשינן מ"ועשהו חטאת" שדוקא
הגורל
הוא ש
עושה חטאת, ואין
קריאת
השם עושה חטאת!
שאם לא הטיל עליהם גורלות אלא שקרא לשעירים שם, שאמר על האחד שיהיה לה' ועל השני אמר שיהיה לעזאל, אין השעירים נקבעים בכך אלא עושה עליהם גורל. ואם הגורל יהיה שונה מקריאת השם הולכים אחר הגורל.
ואין כהן עושה חטאת
בעשייתו אלא צריך דוקא הגרלה.
שיכול
אם לא היה כתוב "ועשהו חטאת" הייתי יכול לומר מקל וחומר שגם קריאת השם קובעת. ש
הלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל
כגון בשאר קרבנות שאם לקח שני גורלות שכתוב על אחד מהן "חטאת" ועל השני "עולה" ושם אותם על הבהמות לא נקבעו בכך אלא יכול לשנות אותם, בכל זאת
קידש השם
, שלאחר קריאת השם לעולה או לחטאת אינו יכול לשנות את יעודם.
מקום שקידש הגורל
, בשעירי יוה"כ,
אינו דין שיקדש השם? תלמוד לומר "ועשהו חטאת"
. ללמדך שרק
הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת
.
ומסקינן לקושיא:
קתני "שם" דומיא ד"גורל"
\-
מה גורל
במקום שהוא מקדש
לאו בלקיחה ולאו בעשייה
הוא. שהרי שעת הגרלה אינה שעת לקיחה ולא שעת עשייה.
אף
קריאת
השם
במקום שהוא מקדש, דהיינו בשאר קרבנות ובכלל זה גם קינין,
נמי לאו בלקיחה ולאו בעשייה
הוא מקדש. ותיובא דרב חסדא?
ומתרצינן:
אמר רבה: הכי קאמר: ומה במקום שלא קידש הגורל
ואפילו אם נעשה הגורל
ב
שעת
לקיחת
ה
בעלים
או
בעשיית הכהן,
בכל זאת
קידש השם אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן
כגון גבי קינין.
כאן
, בשעירי יוה"כ
שקידש הגורל
אפילו
שלא בלקיחה ושלא בעשייה, אינו דין שיקדש השם אי בלקיחה אי בעשייה. תלמוד לומר "ועשהו חטאת"
. ללמדך, שרק
הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת.
מיתיבי
: תניא:
מטמא מקדש עני שהפריש מעות ל
צורך
קינו והעשיר
, ולאחר שהעשיר חילק את המעות לשנים,
ואמר: אלו
יהיו
לחטאתי ואלו לעולתי
, ועשה זאת מחמת שטעה, שהרי עתה הוא חייב בקרבן עשיר, ובקרבן עשיר אין קרבן עולה אלא חטאת בהמה בלבד. הרי הוא
מוסיף
על הדמים,
ומביא חובתו
, דהיינו את הבהמה לחטאתו,
מדמי חטאתו
מהדמים שקרא עליהם שם חטאת.
ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו
שאינו יכול לשנות את הדמים שהוקבעו לעולה ולקנות מהם חטאת [ודמים אלו ילכו לנדבה].
והא הכא, דליכא לא לקיחה ולא עשייה
בשעה שאמר על המעות שיהיו לחטאת ולעולה, שהרי לאחר הפרשת המעות אמר עליהם,
וקתני מביא חובתו מדמי חטאתו ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו
. הרי שקריאת השם קובעת אפילו שלא בשעת לקיחה או עשייה. וקשיא לרב חסדא? ומתרצינן:
אמר רב ששת: ותסברא
. וכי
מתניתא
זו
מתקנתא היא? ! דקתני והעשיר
ואח"כ
ואמר
על המעות.
והאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני לא יצא!
ואם כן כיצד מועילה אמירתו לאחר שהעשיר לקבוע את המעות לעולה? והרי עתה אינו ראוי לקרבן עולה ואפילו בדיעבד?!
אלא מאי אית לך למימר
שברייתא זו משובשת אלא כך צריך לומר:
שכבר אמר משעת ענייתו!
שבעודו עני אמר על המעות שיהיו לחטאת ולעולה שאז עדיין היו ראוי לעולה. אם כן,
הכא נמי
יאמר רב חסדא שצריך לומר:
שכבר אמר משעת הפרשתו!
שבשעת הפרשת המעות אמר עליהם, דהפרשת המעות הוי כשעת לקיחת הקינין ולכן הם נקבעים אז לחטאת ולעולה .
ומקשינן:
ולרב חגא אמר רבי אושעיא דאמר
שעשיר שהביא קרבן עני
יצא
בדיעבד -
מאי איכא למימר?
שהרי לשיטתו אין צריך להגיה את הברייתא אלא אפשר להשאיר את הגירסא "והעשיר ואמר", שאפילו לאחר שהעשיר יכול לקבוע את המעות לעולה כיון שבדיעבד יוצא בקרבן עני. והדרא קושיא לדוכתיה כיצד נקבעו המעות לאחר הפרשתם שהרי אינו שעת לקיחה או עשייה?
ומתרצינן:
תני: ואחר כך לקח ואמר
[שדרך התנאים להחסיר תיבה אחת ע"י שכחה. רש"י יומא]. שלקח מהמעות שהפריש, עופות, ובשעת לקיחה אמר עליהם שיהיו לחטאתו ולעולתו .
[ביומא מא: פריך הגמ' דאם כן הא דקאמר מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו על כרחך שפודה את העוף שלקח לחטאת, והרי אין פדיון לעופות. ועיי"ש מה שתירצה הגמ', ועיין כאן בשיטמ"ק אות י"ז].
מיתיבי
: תנן במסכת נגעים:
מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא
. אבל מצורע
עשיר שהביא קרבן עני לא יצא
.
תיובתא דרב חגא אמר רבי אושעיא
דאמר שאפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא?
ומתרצינן:
אמר לך
רבי חגא:
שאני גבי מצורע דמיעט רחמנא
דכתיב
"זאת
תהיה תורת המצורע". דמשמע זאת ולא אחרת.
ומקשינן:
אי הכי אפילו מצורע עני נמי שהביא קרבן עשיר לא יצא
שהרי כתיב "זאת"?!
ומתרצינן:
לאיי! הא אהדריה קרא
דכתיב
"תורת"
. דמשמע תורה אחת לכל המצורעין, שכולן יוצאין בקרבן אחד. ומאחר שמקרא אחד ממעט ומקרא אחד מרבה מסתבר להעמיד את הרבוי בעני שהביא קרבן עשיר ואת המיעוט בעשיר שהביא קרבן עני, דמעלין בקודש ולא מורידין.
והתניא
בניחותא:
"תורת"
-
לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא? תלמוד לומר "זאת".
ומקשינן לרב חגא אמר רבי אושעיא:
ולילף מיניה
דמצורע למטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני שלא יצא?
ומתרצינן:
אמר קרא
במצורע
"ואם דל הוא ואין ידו משגת"
. וממעטינן מ"הוא" דמשמע הוא ולא אחר, שדוקא
מצורע עשיר שהביא קרבן עני הוא דלא יצא
.
אבל מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא
101 .
מתניתין:
רבי שמעון אומר: כבשים קודמין לעזים בכל מקום
. שהתורה כתבה בכל מקום כבשים קודם לעזים.
יכול
הקדימה אותם התורה
מפני שהן
הכבשים
מובחרים מהם
, ולפי זה הנודר להביא עולה חייב להביא כבש?
תלמוד לומר "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת"
, ולעיל מיניה כתיב "והביא קרבנו שעירת עזים על חטאתו". הרי שהקדים כאן עז לכבש -
מלמד ששניהם שקולין!
ואיזה מהם שירצה יביא לקרבנו.
תורין קודמין לבני יונה בכל מקום
בתורה.
יכול מפני שהן מובחרים מהן?
תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת"
. הרי שהקדים הכתוב כאן דין יונה לתור -
מלמד ששניהם שקולין!
וכל מי שנדר עוף יכול להביא איזה מהם שירצה.
האב קודם לאם בכל מקום
בתורה.
יכול מפני שכיבוד האב עודף על כיבוד האם?
תלמוד לומר "איש אמו ואביו תראו"
. הרי שהקדים כאן אם לאב -
מלמד ששניהם שקולין! אבל אמרו חכמים
שאמנם לענין קבלת שכר שניהם שוים, שמקבל שכר על כיבוד אם כעל כיבוד אב, אבל לענין הכיבוד עצמו
האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו
. שגם האשה חייבת בכבוד בעלה [עפ"י רבינו גרשום] .
וכן בתלמוד תורה
. דהיינו,
אם זכה הבן לפני הרב
, שזכה ללמוד ממנו רוב חכמתו
הרב קודם לאב בכל מקום
שיש להקדימו בהשבת אבידתו ופדייתו מהשבי ולהחיותו ולפרוק משאו
מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו
שאף האב חייב בכבוד תלמיד חכם .
גמרא:
תנו רבנן: ארבעה צווחות צווחה עזרה
שבבית המקדש -
צווחה אחת: הוציאו מיכן בני עלי, חפני ופנחס שטימאו את ההיכל!
כדכתיב "אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד" .
צווחה שניה: פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים!
כדי שלא יבאו לידי נותר.