Versão em texto deste daf: original e tradução
Keritot 24b — o Talmud em português
Keritot 24b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Keritot 24b
מאי לאו
, הא דאמרינן שמקבל מתנה האומר בטילה היא
דבריו קיימין
הכונה היא
דהדרא
השדה
למרה!
ולא אמרינן שמשעה שנתן הנותן את המתנה הרי זה כמי שהוציאה מרשותו, והרי היא הפקר. וקשיא לריש לקיש דאמר במקבל מתנה מטלטלין שאם אמר המקבל אי אפשי בה הרי היא הפקר ואינה חוזרת לנותן. [ועיין רש"י] .
ומתרצינן:
לא
תידוק מינה דהדרא המתנה לבעליה. אלא הכי קאמרינן:
דבריו
של מקבל המתנה
קיימין
.
והוא
, נותן המתנה,
נמי לא קני לה
. אלא -
וכל המחזיק בה זכה בה.
וכדאמר ריש לקיש.
מיתיבי
לריש לקיש:
האומר לחבירו
, השותף עמו בשדה:
דין ודברים אין לי על שדה זו
. או שאמר לו:
אין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה
-
לא אמר כלום
, ולא איבד את חלקו בשותפות.
ודייקינן:
והא
שותף האומר לחבירו "
ידי מסולקת הימנה
"
כ
"
אי אפשי
בשדה זו"
דמי,
דבשני לשונות אלו הוא אינו מפקיר ואינו נותן אלא רק מגלה דעתו שאין הוא חפץ בבעלות על הדבר,
וקתני: לא אמר כלום!
ואמאי אמר ריש לקיש במקבל מתנה שאם אמר "אי אפשי במתנה" הרי זה כמי שהפקירה!?
ודחינן:
שאני התם
בשותף,
דאמר
את כל שלשת הלשונות כאחת. דאמרינן:
כי סליק נפשיה
רק
מדין ודברים
בשדה הוא דסליק. אבל
מגופה דשדה
עצמה
לא סליק נפשיה.
מיתיבי
: שכיב מרע
הכותב נכסיו לאחרים
[עיין רש"י]
והיו בהן עבדים, ואמר הלה
, הזוכה:
אי אפשי בהן
בעבדים, הרי
אם היה רבו שני
[הזוכה]
כהן
-
אוכלין
העבדים
בתרומה
כדין עבד כהן, כיון שאין בדבריו אלו שאמר "אי אפשי" כלום.
רשב"ג אומר: כיון שאמר
ד
אי אפשי בהן, כבר זכו בהן יורשין
, ואינו אוכל בתרומה.
בשלמא ל
שיטת
רשב"ג
לא קשיא לריש לקיש. ד
קסבר
רשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו, דאיכא למימר:
כי יהיב איניש מתנה
-
אדעתא דמקבלין לה מיניה
יהיב. אבל
כי לא מקבלין לה מיניה
-
הדרא למרה
, כי אדעתא שיאמרו אי אפשי לקבל לא יהיב.
אלא ל
שיטת
תנא קמא
, דלית ליה הוכיח סופו על תחילתו, קשיא לריש לקיש. ד
אי
אמרת ד
כי אמר
מקבל המתנה "
אי אפשי בהן
"
כל המחזיק בהן זכה בהן,
דחשיב ליה לשון הפקר. אם כן,
הכא
, בשכיב מרע שכתב את עבדיו לחבירו הכהן, היכא
דאמר
ה
שני
, הכהן המקבל את המתנה של העבדים, "
אי אפשי בהן
", הרי לריש לקיש הסובר שהוא לשון הפקר,
הוו להו
העבדים
זרים,
ואינם עבדי הכהן,
ו
נמצא שלדברי ריש לקיש
קאכלי זרים תרומה!
אלא, מוכח מכאן שלשון "אי אפשי" אינו לשון הפקר .
ומשנינן:
קסבר: המפקיר עבדו
-
יצא
אמנם
לחירות
גם ללא שטר, אבל -
וצריך גט שחרור מרבו
כדי שירד ממנו שם עבד.
וקסבר
: עבד כהן שהפקירו רבו הכהן, שהוא
מעוכב לגט שחרור
, עדיין
אוכל בתרומה
, כי הוא עוד ממשיך להיות עבד כהן, על אף שמבחינה ממונית הוא יצא לחירות ואין רבו יכול להשתעבד בו .
שנינו במשנה: המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא -
רבי אליעזר אומר: יקרב
, כיון שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר.
והוינן בה:
לרבי אליעזר למה לי
למימר שהוא בא על
חטא
אחר? ו
הא אמר רבי אליעזר: אשם תלוי בנדבה אתי! דתנן, רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום!
אמר רב אשי
: כונת התנא של משנתנו לדעת
רבי אליעזר דאמרו לו
לבן בוטא [במשנה בדף הבא]
הוא
דקאי.
דתנן: אלא אומרים לו המתן
מלהביא אשם תלוי
עד שתכנס לבית הספק
שמא עברת, ואפילו עבירה שאין בה כרת.
שנינו במשנה:
אם משנשחט
האשם תלוי, ולפני שנזרק הדם
נודע
שלא חטא - הבשר יצא לבית השריפה.
קתני: הבשר יצא לבית השרפה! אלמא חולין שנשחטו בעזרה
דינם
בשריפה
.
ורמינהי: אשם ודאי אינו כן,
שאין דינו כדין אשם תלוי, דאמרינן ביה כיון שלבו נוקפו גמר ומקדיש ליה אפילו אם לא חטא. אלא,
אם עד שלא נשחט
נודע שלא חטא -
יצא
לחולין
וירעה בעדר
. ואם
משנשחט
נודע שלא חטא והרי זה חולין שנשחטו בעזרה -
הרי זה יקבר!
ואמאי באשם תלוי אמר תנא דמתניתין שישרף.
אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה
משנה
זו לא שנה זו.
אמר רבה
: וכי מ
אשם ודאי על אשם תלוי קרמית?
אשם ודאי
הקדישו בטעות, לפי שהיה סבור שחטא, ועתה, כשהתברר לו שלא חטא, הרי
כיון דלא צריך ליה
בשעת הקדשו, פשיטא ד
לא מקדיש ליה,
והקדש בטעות אינו הקדש.
אבל
אשם תלוי
, שידע בשעת הקדשו שיתכן ולא חטא כלל ואינו צריך להביא קרבן ובכל אופן הקדישו, תלינן כי
מתוך שלבו נוקפו
על כי שמא חטא,
גומר ומקדישו
שיהיה קרבן אפילו אם אכן לא חטא.
אלא אי קשיא, אשם ודאי על אשם ודאי קשיא
.
דקתני
: נודע לו משנשחט האשם -
הרי זה יקבר
.
אימא סיפא
: ואם נודע לו משנזרק הדם -
הבשר יצא לבית השריפה!
ומשנינן:
הא
-
ודאי תברא, מי ששנה זו לא שנה זו.
רב אשי אמר
: אשם ודאי על אשם ודאי לא תיקשי לך. דכיון שהיה בטעות דינו בקבורה. ומה שאמר תנא דמתניתין דאם נודע לו משנזרק הדם דינו בשריפה, הוא גזירה מיוחדת,
משום ד
לאחר זריקה
מיתחזי כזבח פסול
, ויבואו לטעות ולומר שזבח פסול דינו בקבורה, ולכן גזרו שאם היתה הידיעה לאחר זריקת הדם שישרף כאילו היה זבח פסול .
שנינו במשנה: המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, הרי אם כבר
נזרק הדם
-
הבשר יאכל.
והוינן בה:
ואמאי
יאכל הבשר? ו
הא הויא ליה ידיעה
שלא חטא, ורחמנא אמר שקרבן אשם הוא רק כאשר קרינן בו "והוא לא ידע"!?
אמר רבא, אמר קרא
: [ויקרא ה'] "
והוא לא ידע
-
ונסלח לו
".
והא, לא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה
, שהיא שעת הזריקה
.
שנינו במשנה:
רבי יוסי אומר: אפילו
נודע לו לאחר שכבר היה
הדם בכוס
הדם יזרק והבשר יאכל.
והוינן בה:
לרבי יוסי
-
אמאי יזרק
הדם? ו
הא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה!?
אמר רבא: רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון, דאמר: כל העומד ליזרק כזרוק דמי.
ודחינן:
אימר דאמר רבי שמעון
-
במידי דעומד ליזרק, אבל האי
, כשנודע לו שלא חטא הרי התברר הדבר למפרע שהדם הזה
אין עומד ליזרק!?
אמרי במערבא, קסבר רבי יוסי: כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב.
ודם זה שהתקבל בכלי שרת, הרי למרות שאיגלאי מילתא למפרע שאינו עומד להזרק, בכל זאת הוא התקדש להזרק עקב התקדשותו בכלי שרת .
שנינו במשנה:
אשם ודאי אינו כן כו'. איתמר: עגלה ערופה אימתי נאסרת
כדין עגלה ערופה?
רב המנונא אמר: מחיים,
וכפי שיבואר להלן.
רבה אמר: לאחר עריפה
21 .
בשלמא לרבה,
שפיר נאסרת רק לאחר עריפה,
מעידנא דאיתעביד בה מעשה
.
אלא לרב המנונא מאימתי?