Keritot 21a — o Talmud em português

אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה,

שהשרצים אינם מטמאים אלא במגע בלבד.

אוציא דם ביצים שאין

הביצים

מין בשר

. אוציא דם דגים

ו

דם חגבים שכולו היתר

שמותרים ללא שחיטה .

ולהכי כתוב

"לעוף ולבהמה".

שאם היה כתוב רק "לעוף", הייתי אומר:

אי מה עוף שאין בה כלאים,

כלאי בגדים שנוצת העוף אינה בכלל צמר, ומותרת עם פשתן,

אף בהמה

לא יאסר דמה אלא אותה

שאין בה כלאים

בצמרה, כגון שור ועז. אבל כבש, שצמרו אסור בכלאים, אין דמו אסור.

תלמוד לומר "ולבהמה"

שכל הבהמות הן בכלל האיסור.

ואי הוי כתיב רק "ולבהמה", הייתי אומר

אי מה בהמה שאינה ב"אם על הבנים",

שאין בה מצות שילוח הקן,

אף עוף,

דוקא אותו עוף

שאינו ב"אם על הבנים",

וכגון עוף טמא שאין בו שילוח הקן. אבל עוף טהור אין דמו אסור .

תלמוד לומר

-

"לעוף ולבהמה".

והוינן בה:

ואימא "כל דם"

-

כלל. "עוף ובהמה"

-

פרט.

הוי ליה

כלל ופרט

ודרשינן

אין בכלל אלא מה שבפרט!

דהיינו,

עוף ובהמה, אין. מידי אחרינא

-

לא!?

ומשנינן: כתיב בתריה

"נפש אשר תאכל כל דם

ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"! ובכך

חזר

הכתוב

וכלל.

ואם כן הוי ליה

כלל ופרט וכלל.

שאז נלמדים ממנו דברים נוספים, אלא ש

אי אתה דן אלא כעין הפרט

, ואין ממעטים מהלימוד הזה אלא דבר שאינו דומה לפרט בכלל.

ומקשינן:

והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא.

שהרי

כללא קמא

, דכתיב ביה "כל דם לא תאכלו" איסורו הוא רק

לאו

ואין בו כרת, ואילו ב

כללא בתרא

כתיב ביה

כרת

, ואיך נדרשם לשני כללים שונים בכלל ופרט וכלל? ומתרצינן:

האי

תנא -

תנא דבי רבי ישמעאל

הוא

.

דקסבר [במסכת חולין סו, א]:

דכללי ופרטי דרשינן כהדין גוונא

באופן שכזה.

ואף על גב דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא.

אמר מר: כלל ופרט וכלל

-

אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בה איסור והיתר, והן מין בשר, אף כל דבר שיש בו טומאה טומאה קלה וטומאה חמורה. וכו'.

והוינן בה:

"אף כל" דקתני

בברייתא -

לאיתויי מאי?

שהרי חיה לא איצטריך לרבות, שהחיה בכלל בהמה, ומה יש עוד לרבות?

ומתרצינן:

אמר רב אידי בר אבין: לאתויי דמו של כוי.

ומקשינן:

מאי קסבר? אי קסבר: כוי ספיקא הוא

אם הוא בהמה או חיה וכי

איצטריך קרא למיסר ספיקא?!

שהרי ממה נפשך דמו אסור בין אם הוא בהמה בין אם הוא חיה.

ומשנינן:

אלא קסבר: כוי בריה בפני עצמו הוא

ואינו לא בהמה ולא חיה ולכן איצטריך קרא לאסור דמו.

והוינן בה:

אשכחן דמו

דאסור באכילה מהאי דרשא דכלל ופרט וכלל.

חלבו

-

מנלן

דאסור? שהרי אינו בכלל בהמה שחלבה אסור.

ומשנינן: ילפינן לה

מ"כל חלב"

. "כל" - לרבוות את הכוי.

והוינן בה:

נבלתו

של הכוי דאמרת שהוא בריה בפני עצמה -

מנלן

שאסורה באכילה?

ומשנינן:

מ"כל נבלה"

.

והוינן בה:

גיד הנשה

שלו

מנלן

שאסור באכילה?

ומשנינן:

ב"כף הירך" תלייה רחמנא

שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך"

והא

כוי

אית ליה כף הירך!

שהבשר שעל עצם הירך שלו הוא עגול ככף.

והוינן בה:

טומאתו

שנבלתו מטמאה,

ו

שהוא צריך

שחיטה, מנלן?

ומשנינן:

סברא

היא.

מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה

הלכך לענין

טומאתו ושחיטתו, נמי כבהמה

הוא.

אמר מר: אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה.

ורמינהו

: תנן במסכת עוקצין:

החותך

בשר

מן האדם

החי

צריך מחשבה

, שיחשוב עליו שיהיה לאכילת אדם [גוי], ורק אז חל עליו שם "אוכל" לקבלת טומאה. לפי שאין הדרך לאכול בשר אדם.

ו

כמו כן צריך הבשר הנחתך מהחי

הכשר

, שיוכשר לקבלת טומאה על ידי נתינת מים עליו, ככל אוכל שאינו מקבל טומאה עד שיוכשר .

וקשיא לן: מחשבה למה לי?

שהרי

תעשה

פעולת ה

חתיכה שלו

שנחתך מגוף האדם -

מחשבה!

שעצם העובדה שחתך את הבשר מן האדם החשיבו בכך, שמן הסתם חתכו לצורך אכילת אדם.

ואמר ריש לקיש

: הכא במאי עסקינן:

בחותכו

להאכילו

לכלב, דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא!

ועדיין לא ירדה עליו תורת אוכל בכך.

ומקשינן:

ו

כי מחשבה לכלב

לא

הוי מחשבה?!

והתנן: כלל אמרו בטהרות: כל המיוחד לאוכל אדם

וחל עליו שם "אוכל", הרי הוא

טמא

טומאת אוכלין אם נטמא. ואפילו אם נתקלקל ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין הוא בטומאתו

עד שיפסל מאכילת כלב

[רמב"ם, ולהראב"ד אפילו אם לא נטמא יש עליו תורת "אוכל" לקבלת טומאה עד שיפסל מאכילת כלב]. הרי שמאכל הכלב יש עליו תורת "אוכל" ואם כן למה לא יהא די במחשבה לכלב בלבד כדי שיחול עליו שם "אוכל"?

ומתרצינן:

ההוא

שכבר נטמא. והנדון הוא

לאסוקי טומאה מיניה

להפקיע ממנו טומאתו, ולהכי אמרינן

דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם

הרי

לאסוקי מטומאה

אין הטומאה נפקעת

עד שיפסל מאכילת כלב

. אבל

הכא

, שבשר האדם שחתך עדיין לא נטמא אלא שאנו דנים אם

לאחותי ליה טומאה

שיקבל טומאה, הלכך

אי חזי לאדם, אין

.

אי לא חזי לאדם, לא!

[ולהראב"ד הפי' הוא, שהתם שכבר היה ראוי לאכילת אדם וירדה עליו תורת אוכל לקבלת טומאה אינו נפקע מקבלת טומאה עד שיפסל מאכילת כלב אבל הכא שעדיין לא היה ראוי מעולם לקבלת טומאה צריך שיהא ראוי לאכילת אדם דוקא] .

ומסקינן לקושיא:

מכל מקום קתני

שבשר האדם צריך

"מחשבה

".

ו"מחשבה"

להחשיבו אוכל היא רק ביחס

ל

קבל טומאת אוכלין, ש

טומאה קלה היא.

ואמאי אמרה הברייתא שאין במהלכי שתים טומאה קלה?

ומתרצינן:

הני מילי: מחיים

של האדם אז יש על בשרו טומאת אוכלין בלבד.

אבל לאחר מיתה

-

טמא הוא טומאה חמורה

של מת.

ומקשינן: אם כן

דכותה גבי בהמה

דאמרת שיש בה טומאה קלה היינו נמי

לאחר מיתה

, דומיא דאדם. והרי לאחר מיתה

אי

[בין]

בשר

שלה

מטמא טומאה חמורה

כנבלה

ואי

[ובין] ה

דם

שלה גם כן

מטמא טומאה חמורה

כנבלה?!

דתנן

: שבית הלל סוברין כן:

דם נבילות

-

בית שמאי מטהרין

מטומאת נבלה,

ובית הלל מטמאין

.

ומתרצינן: לעולם איירי לאחר מיתה. ו

לא נצרכא

החילוק שבין אדם לבהמה

אלא לכדתנן

:

נבלת בהמה טמאה

אינה חשובה כדבר מאכל

בכל מקום

, ואפילו בערים, שיש בהם ריבוי אנשים, אין קונים שיקנוה בתורת אוכל לפי שאין דרכם של בני אדם לאכול נבלת בהמה טמאה דמאיסא טפי. וכן

נבלת עוף הטהור בכפרים

דוקא, שאין בהם ריבוי אנשים, אין מצוי שנבלת עוף תחשב בהם כדבר העומד לאכילה. [אבל בערים יימצאו אנשים בתוך המון העם שיקנוה לאכילה ולכן היא חשובה בערים כאוכל]. הילכך, בשניהם

צריך מחשבה

כדי שיהא לבשר שם אוכל ויהיה ראוי לקבלת טומאת אוכלין. [ולקמן פריך למה לי קבלת טומאה והרי נבלה בעצמה מטמאה]. אך -

ואין צריך הכשר

של נתינת מים עליהם ואף לא הכשר שרץ. כלומר, שאפילו אם לא נגעה בהם טומאה כלל הרי הם מטמאים טומאת אוכלין מחמת עצמן ומטמאים אוכלין אחרים שנגעו בהם. והטעם הוא:

דילפינן לקמן שכל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר מים ולא מגע שרץ כדי שהוא יטמא מעצמו טומאת אוכלין. והרי נבלה יש בה טומאה חמורה, שמטמאה אדם ואפילו במשא, ולכן היא מטמאה טומאת אוכלין ללא הכשר של נתינת מים עליה, וללא שתגע בשרץ.

נבלת בהמה טהורה

נחשבת לאוכל

בכל מקום

, לפי שהיא עומדת לאכילת עכו"ם.

ו

כן

נבלת עוף טהור, ו

כן

חלב

של נבלת בהמה טהורה

בשווקים

[ערים] שבהם מצויים עשירים שהרגלם לאכול עופות ושומן -

אין צריכין

לא

מחשבה ו

לא

הכשר

כדי שיטמאו טומאת אוכלין.

[הנבלה אינה צריכה הכשר, כאמור, משום שסופה לטמא טומאה חמורה. והחלב, אף שאין בו טומאת נבלה [כדילפינן מקרא דכתיב "וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה"] וצריך נגיעה בשרץ כדי לטמא אחרים, מכל מקום אינו צריך הכשר מים כיון שמדובר כאן בחלב של בהמה שחוטה שדם השחיטה הכשיר אותו].

ואמר ליה רב לרבי חייא

: "

מחשבה

" בנבלת בהמה טמאה כדי להחשיבה אוכל -

למה לי?

בהכרח,

לטומאה קלה

. דהיינו,

דמהניא ליה

המחשבה

לשוויא

לנבילה

אוכל

כדי שיהיה בה

לטמא

אוכל אחר ב

טומאת מגע.

ותיקשי:

הא היא גופא טמאה היא!

שהרי היא נבלה ומטמאה אחרים [אפילו במשא] גם ללא שיהא עליה תורת אוכל!?

אמר ליה

רבי חייא: הכא במאי עסקינן

כגון דאיכא פחות מכזית נבלה

, שאינה מטמאה טומאת נבלות,

וצרפה לפחות מכביצה אוכלין

טמאין, שגם אוכלין אלו מצד עצמם אינם מטמאים טומאת אוכלין לפי שאין בהם שיעור,

דהאי והאי

ביחד

הוי כביצה

.

ולכן רק אם חישב על הנבלה שיאכלנה אדם חל עליה תורת "אוכל" וע"י כן היא מצטרפת עם האוכל האחר להשלים שיעור כביצה והרי הם מטמאים טומאת אוכלין.

[לפי הרמב"ם גם האוכלין המצטרפים אינם צריכים הכשר מים ומגע בשרץ. והתוס' ב"ק עז א כתבו בשם רש"י שהאוכלין בעי מגע שרץ והוא הדין הכשר מים. ועיין חזו"א עוקצין ה - י שמסברא צריך האוכל המצטרף הכשר, והניח בצריך עיון את דברי הרמב"ם]

אמר ליה רב:

אי הכי

, דאיירי שאין בנבלה עצמה כזית -

ליבעי נמי הכשר

של ביאת מים ונגיעת שרץ בה. שהרי אין לומר כאן שסופה לטמא טומאה חמורה בתורת נבלה?!

דהא תנא דבי רבי ישמעאל

: נאמר בדין הכשר אוכלין לקבלת טומאה על ידי נתינת מים עליהם "וכי יפול מנבלתם

על כל זרע זרוע אשר יזרע"

. ודרשינן:

מה זרעים מיוחדין

בכך

שאין סופן לטמא טומאה חמורה

, שהרי אוכל לעולם אינו יכול להיות אב הטומאה ולעולם אינו יכול לטמא אדם וכלים,

וצריך הכשר

מים ונגיעה בדבר שיטמאנו,

אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה

הוא בלבד

צריך הכשר

מים ושתגע בו טומאה. אבל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר אלא מטמא מחמת עצמו טומאת אוכלין ואפילו קודם שירדה עליו הטומאה החמורה.

ואמאי קתני במתניתין שהנבלה [שאפילו אין בה שיעור כזית] אינה צריכה הכשר?

אמר ליה

רבי חייא:

הני מילי

דצריך הכשר:

באוכלין דעלמא, דלית בהו פחות מכזית נבלה

.

אבל הכא דאיכא בגויה

כלומר שהאוכל בעצמו הוא

פחות מכזית נבלה, כיון דאילו מצרף ליה

שהיה מוסיף על הנבלה עד

כזית, לא בעי הכשר, השתא נמי

שהנבלה היא רק פחות מכזית

לא בעי הכשר

[אבל לגבי הצורך במחשבה לאשוויי אוכל לא אמרינן האי סברא. שכיון שהיא פחות מכזית אינה מטמאה כנבלה אלא בתורת אוכל. ומכל מקום הכשר לא בעי שלגבי הכלל של "סופו לטמא טומאה חמורה" די בכך שאילו היה כזית היה מטמא טומאה חמורה, כדי שלא יצטרך גם עתה הכשר] .

והשתא מסקינן לתרץ ברייתא דלעיל, דקתני שבהמה יש בה טומאה קלה ולא במהלכי שתים: לעולם מיירי לאחר מיתה, ובכי האי גוונא שהיה פחות מכזית נבלה ונצטרף לפחות מכביצה אוכלין. ולא תקשי דאם כן מהלכי שתים נמי יתכן בהם טומאה קלה כגון שהיה פחות מכזית מן בשר המת שאינו מטמא בתורת מת אלא שאם חשב עליו לאכילת אדם הוא מצטרף לפחות מכביצה אוכלין?