Keritot 19a — o Talmud em português

רבי שמעון פוטר בזו,

לפי שאין כאן ידיעה ודאית בתחילה לפני כל כניסה למקדש שאכן אז הוא היה טמא. שהרי גם לאחר הליכתו בשביל השני עדיין אינו טמא ודאי, כי שמא השביל הראשון הוא הטמא, והרי כבר נטהר מאותה טומאה. ולקמן מפרש טעמא דתנא קמא.

רבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן, משום רבי שמעון!

ותמהינן:

ואפילו בקמייתא

בשתי הבבות הראשונות הוא גם כן פוטר?! והרי התם כשלא נטהר בינתיים היתה לו ידיעה ודאית שהוא טמא לפני שנכנס למקדש בפעם השניה.

ומתרצינן:

אמר רבא: הכא במאי עסקינן: כגון שהלך בראשון, ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון

ולאחר מכן נכנס למקדש. שנמצא שיש לו רק "מקצת" מידיעה ודאית שהוא טמא, שכיון שבשעה שהלך בשני הוא שכח מהליכתו בראשון, הרי כשנכנס למקדש, קדמה לכניסתו רק ידיעת ספק טומאה ולא ידיעה של ודאי טומאה.

ובהא פליגי

תנא קמא ורבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון:

תנא קמא סבר: מקצת ידיעה

-

כידיעה דמיא,

שכיון שלאחר הליכתו בשביל השני הוא טמא ודאי, אלא שהוא אינו יודע מכך וסובר שהוא רק טמא מספק, מחמת ששכח מהליכתו בשביל הראשון, די בכך כדי לחייבו בקרבן עולה ויורד [ועדיף מהאופן המבואר בסיפא שבשעת הליכתו בשביל השני כבר נטהר מהראשון. כי שם הוי "ידיעת ספק" שהרי יש לו את כל הידיעה ובכל זאת הוא רק בספק טומאה ולכן הוא פטור [לת"ק אליבא דר"ש], אבל כאן אילו היה יודע הכל, היתה לו ידיעה ודאית אלא שחסרה לו הידיעה הזאת הלכך הרי זה "מקצת" ידיעה ודאית ולא ידיעת ספק].

ורבי שמעון

בן יהודה

סבר: מקצת ידיעה לאו כידיעה דמיא.

וכיון שהוא אינו יודע עתה שהוא טמא ודאי, הרי הוא כמי שאין לו ידיעה כלל בתחלה, שפטור מקרבן עולה ויורד.

אמר מר: הלך בראשון, ונכנס, והזה ושנה וטבל, והלך בשני, ונכנס

-

חייב.

והוינן בה:

ואמאי חייב

לתנא קמא דרבי שמעון?

הא לא הוי ליה ידיעה

בתחלה שהוא ודאי טמא, שהרי בכל אחת מהכניסות למקדש אינו אלא ספק טמא? [וכאמור, זה הוי "ידיעת ספק" ולא "מקצת ידיעה" שהרי יש לו את

כל

הידיעה ובכל זאת אינו אלא בספק טומאה].

אמר ריש לקיש: הא מני

-

רבי ישמעאל היא דלא בעי

כלל

ידיעה בתחלה,

אלא חיוב הקרבן בטומאת מקדש הוא ככל קרבן חטאת דלא בעינן ידיעה בתחלה.

רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן

היא -

כאן עשו ספק ידיעה כידיעה

ודאית!

ואמרינן:

קא סלקא דעתין,

דהא דאמר רבי יוחנן

"כאן עשו" והוא הדין לכל התורה כולה

דידיעת ספק הוי ידיעה. ואם כן

קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן!

דבסוגיין אמר רבי יוחנן דידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות כידיעת ודאי, והכא אמר דבכל התורה ספק ידיעה כידיעה דמיא. ו

קשיא

נמי

דריש לקיש אדריש לקיש!

דבסוגיין אמר אליבא דרבי דידיעת ספק מחלקת לחטאות כידיעת ודאי, ואם כן אמאי לא תירץ כרבי יוחנן דתנא קמא דרבי שמעון סבר כרבי דידיעת ספק הוי ידיעה?

בשלמא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא קשיא.

דאיכא למימר דהכי קאמר רבי יוחנן:

כאן,

לגבי ידיעה בתחלה של טומאת מקדש -

עשו

ספק ידיעה כידיעה.

אבל בכל התורה כולה

-

לא

עשו ספק ידיעה כידיעה!

מאי טעמא? הכא גבי טומאה

של מקדש וקדשיו

כתיב "ונעלם ממנו

-

והוא טמא"

דמשמע דדיינו לחייב אפילו אם יש רק קצת העלמה מהטומאה. הלכך אמרינן ד

ידיעה דאית בה נמי ספק, חייב קרא. אבל בכל התורה כולה,

דהיינו בכל החטאות,

כתיב "או הודע אליו חטאתו"

משמע רק ד

אי אית ליה ידיעה

ודאית בין העלמה להעלמה

הוא דמחייב

חטאת על כל העלמה בנפרד.

אלא לריש לקיש קשיא. אדמוקים לה

לסיפא דשני שבילין

כרבי ישמעאל,

דלא בעי ידיעה בתחלה כלל,

לוקמה

כהני תנאי דבעי ידיעה בתחלה, אלא לכך הוא חייב משום ד

כרבי

סבירא ליה דידיעת ספק הוי ידיעה?!

ומתרצינן:

הא קא משמע לן

ריש לקיש -

דרבי ישמעאל נמי לא בעי ידיעה בתחלה

בטומאת מקדש וקדשיו! ולכן העמיד את דברי התנא קמא דרבי שמעון כרבי ישמעאל.

ופרכינן: מאי קא משמע לן?

הא מתניתין היא! דתנן: רבי ישמעאל אומר

: כתיב בטומאת מקדש וקדשיו

"ונעלם" "ונעלם" שתי פעמים. לחייב

בין

על העלם טומאה

ששכח שהוא טמא כשנכנס למקדש

ו

בין

על העלם מקדש

ששכח שזה המקדש [או שזה בשר קדש]. ומבואר במסכת שבועות דמאן דבעי ידיעה בתחלה מפיק לה מהני תרי "ונעלם". ואם כן, רבי ישמעאל, דלא אייתר ליה קראי להכי, ודאי סבר דלא בעי ידיעה בתחלה.

ומתרצינן:

איצטריך

ריש לקיש לאשמעינן. ד

סלקא דעתך אמינא

דרבי ישמעאל רק

מקרא

הוא ד

לית ליה

דבעי ידיעה בתחלה. אבל

מגמרא,

מהלכה למשה מסיני,

אית ליה.

קא משמע לן

ריש לקיש דלית לית לרבי ישמעאל ידיעה בתחלה כלל!

מתניתין:

היו

חלב ונותר לפניו,

וסבר ששניהם שומן של היתר,

ואכל אחד מהן, ואינו יודע איזה מהן אכל.

או שהיו

אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן

שבא על אחת מהן וסבר שזו אשתו והיא טהורה, ובסוף נודע לו שהיא נדה,

ואינו יודע באיזו מהן שגג,

שהוא מסתפק שמא בא על אחותו.

או

שבת ויום הכפורים

שחלו זה אחר זה,

ועשה מלאכה בין השמשות

שביניהם, והיה סבור שיום חול הוא,

ואינו יודע באיזה מהן עשה

אם בשבת או ביוה"כ.

רבי אליעזר מחייב חטאת

שהרי ממה נפשך ודאי חטא.

ורבי יהושע פוטר

משום דיליף מדכתיב בחטאת "אשר חטא בה" שאינו חייב אלא אלא אם כן הוא יודע במה חטא בחלב או בנותר .

אמר רבי יוסי: לא נחלקו

רבי אליעזר ורבי יהושע

על העושה מלאכה בין השמשות

שבין שבת ליום הכפורים

שהוא פטור

מחטאת.

שאני אומר: מקצת

מה

מלאכה עשה היום

כשעדיין היה שבת

ומקצת עשה למחר,

כשכבר היה יוה"כ ואין כאן שיעור מלאכה לא בשבת ולא ביוה"כ.

על מה נחלקו? על העושה מלאכה בתוך היום, ואינו יודע אם בשבת עשה אם ביוה"כ עשה.

ששכח איזה יום היה כשעשה את המלאכה.

או על העושה ואינו יודע מעין איזו מלאכה עשה

אם חרש או זרע .

שרבי אליעזר מחייב חטאת,

לפי שממה נפשך חטא.

ורבי יהושע פוטר

מחטאת לפי שאינו יודע במה חטא.

אמר רבי יהודה: פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי,

ומפרש בגמרא הטעם.

רבי שמעון ורבי שמעון שזורי אומרים: לא נחלקו

רבי אליעזר ורבי יהושע

על דבר שהוא משום שם אחד,

כגון שהיו לפניו שני עצים מאותו המין, וליקט מאחד מהן בשבת בשוגג ואינו יודע מאיזה מהם ליקט -

שהוא חייב

חטאת, שהרי הוא יודע במה חטא.

על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות,

כגון ספק קצר ספק טחן או ספק ליקט תאנים ספק ליקט ענבים. וכמו כן אם נתכוון לעשות זו ועשה זו [בין בשתי מלאכות בין בשני מיני עצים]

שרבי אליעזר מחייב חטאת.

ורבי יהושע פוטר

מחמת שהוא דורש מ"אשר חטא בה" תרתי: דצריך שיתכוון לחטוא בה, וגם שבשעת ידיעתו ידע במה חטא.

ורבי אליעזר סובר דכיון שנתכוין לדבר שיש בו חטא ולעת ידיעתו נודע לו שחטא די בכך להתחייב בחטאת.

אמר רבי יהודה: אפילו נתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים. ענבים וליקט תאנים.

או נתכוון ללקוט

שחורות וליקט לבנות, לבנות וליקט שחורות

גם כן פליגי. ד

רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר.

ובגמ' מפרש במה נחלקו רבי יהודה ותנאי דלעיל.

וממשיך רבי יהודה:

ותמהני

על דברי, ה

אם פטר בה רבי יהושע

גם באופן האמור?! שאמנם כך קבלתי מרבותי, שהרי נתכוון לדבר איסור?

ואין להשיב, שעל כרחך רבי יהושע פוטר גם בכי האי גוונא, כי אם נאמר שהוא מחייב,

אם כן, למה נאמר "אשר חטא בה",

שמשמע דוקא אם נתכוון לאותו חטא שעשאו?

שהרי יש לומר שבא הכתוב לומר -

פרט למתעסק

בהיתירא, שלא נתכוון לעשות כלל דבר איסור, וכגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. אבל, כאשר התכוון לעשות [בשוגג] מלאכה האסורה הרי אעפ"י שבסוף עשה מלאכה אחרת, הרי הוא חייב חטאת [עפ"י הערוך לנר ורש"ש וחשק שלמה בדעת רש"י ותו'].

גמרא:

תניא: אמר רבי אליעזר: מה נפשך

יש לו להתחייב בחטאת כשאינו יודע אם אכל חלב או נותר, וכן בכל הנך דמתניתין: שהרי בין

אי חלב אכל

הוא

חייב

חטאת, ובין

אי נותר אכל

הוא

חייב.

וכן בין

אי אשתו נדה בעל חייב

ובין

אי אחותו בעל חייב.

וכן בין

אי בשבת עשה מלאכה חייב

ובין

אי ביוה"כ עשה מלאכה חייב?!

אמר לו רבי יהושע: הרי הוא אומר

"או הודע אליו חטאתו

אשר חטא בה".

ודרשינן מהא דכתב "בה" -

עד שיודע לו במה חטא!

והוינן בה:

ורבי אליעזר

-

האי "בה" מאי עביד ליה?

ומשנינן:

מיבעי ליה

לדרוש:

פרט למתעסק!

שנתכוון למעשה זה ובסוף עשה מעשה אחר. שאינו חייב חטאת.