Versão em texto deste daf: original e tradução
Keritot 13b — o Talmud em português
Keritot 13b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Keritot 13b
דמעת עינו ודם מגפתו,
מכתו,
וחלב אשה
-
מטמאין טומאת משקין!
דתורת משקה עליהם, וכיון שנגעו בזב הרי הם כשאר משקין טמאין. ושיעורם לטמא
ברביעית
32 .
רוקו, זובו ומימי רגליו
-
מטמאין טומאה חמורה
, שמטמאין אפילו אדם ובגדים, לפי שהן "מעיינות הזב", ושיעורם
בכל שהוא.
ואי אמרת
ד
מקום חלב מעיין הוא
, אם כן
חלב
אשה
נמי נטמא טומאה חמורה בכל שהוא, כזובו ורוקו!?
אלא שמע מינה: מקום חלב אשה
-
לאו מעיין הוא!
אלא דין אוכל עליו. [ומה דקתני בברייתא דחלב אשה מטמא טומאת משקין ברביעית היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו משקה אלא אוכל. ומכל מקום שמע מינה דלא כרבא, דלאו מעיין הוא, שיטמ"ק אות ב']. ומקשינן:
אי הכי, קשיא הא מתניתא דאמר רבא
, שהוכיח ממנה דחלב מעיין הוא.
דקתני
: חלב אשה
מטמא
[מכשיר אוכלין לקבלת טומאה]
בין לרצון ובין שלא לרצון
. והשתא דאמרינן דחלב לאו מעיין הוא אמאי מטמא [מכשיר] שלא לרצון? ומדוע ישתנה דינו מכל שאר משקין שהם מכשירים רק אם היה רצון אדם בהם? ומתרצינן:
מי סברת
ד
שלא לרצון
היינו
דאמר דלא ניחא ליה
ביציאת החלב?
לא!
אלא
מאי שלא לרצון: בסתמא! דאמרינן דדעתיה דתינוק קריבא לגבי חלב
, והוי ליה כאילו יש כאן רצון. הלכך יש בכחו של החלב להכשיר לקבלת טומאה. ולא משום מעיין אלא בתורת משקה רגיל [וקאי על אותה טיפה שעל הדד שדינה כמשקה ומכשרת. אבל שאר החלב מסקינן השתא דאוכל הוא ואינו מכשיר, שיטמ"ק אות י"ד] .
אבל
היכא ד
אמר לא ניחא ליה
, כשהתינוק אינו רוצה לינוק, הרי החלב שיצא
טהור
, שאינו מכשיר לקבלת טומאה [אפילו אותה טיפה].
[ומעתה אפשר לתרץ הא דקתני "התירו לה למגע טמא מת להניק את בנה, ובנה טהור" דמיירי כשלא ניחא ליה לתינוק בחלב, ולכן לא הוכשר כל החלב לקבלת טומאה והוא נשאר טהור, ולכן טהור התינוק. ומיושבת גם הקושיא הראשונה דרבא לעיל "דקחזינא לפומיה דינוקא". רש"י, ועיין ערוך לנר].
שנינו במשנה:
אכל אוכלין טמאין
ושתה משקין טמאין. שתה רביעית יין ונכנס למקדש [ועבד כשהוא שתוי יין] ושהה כדי אכילת פרס - חייב.
והוינן בה:
למה לי שהייה? דקתני "ושהה"
, ומשמע לכאורה דבמקדש שהה כדי אכילת פרס. והרי מיד שנכנס [ועבד עבודה כל דהוא. תוס'] כשהיה שתוי יין, חייב.
ומתרצינן:
אמר רב יהודה: הכי קתני
: א.
אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין
[הרי נפסל גופו. וכמבואר מיד]. ב.
ושתה רביעית יין
ונכנס ועבד במקדש,
ושהה באכילתן ובשתייתן כדי אכילת פרס
.
ונכנס למקדש
לאחר ששתה מהיין בכדי אכילת פרס -
חייב
. [ובאוכלין ומשקין טמאין נפסל האדם כששהה בשעת האכילה כשיעור הזה].
שנינו במשנה:
רבי אלעזר אומר
: אם פסק בה או אם נתן בה מים כל שהוא פטור.
תנו רבנן
: כתיב
"יין ושכר אל תשת
... בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו".
יכול אפילו
שתה
כל שהוא
, או
אפילו
שתה יין
מגתו
, שלא הספיק היין לתסוס, ועדיין הוא מתוק ולא משכר, גם כן יאסר ליכנס למקדש ולעבוד?
תלמוד לומר "ושכר"
. לומר לך: ש
אין אסור אלא
כששתה יין שיש בו
כדי לשכר!, וכמה
הוא "
כדי לשכר
"?
רביעית יין בן ארבעים יום!
שעמד ארבעים יום לאחר סחיטתו.
שמא תאמר:
אם כן
, דיין כבר נכלל בשכר -
מה תלמוד לומר "יין"? לומר לך
: כל
יין מוזהרין עליו
בלאו ואפילו
בכל שהוא. ו
כמו כן
מוזהרין עליו
אפילו כששותה יין
מגתו
, שלא שהה לאחר סחיטה, ועדיין איננו משכר. אלא שלענין חיוב מיתה הוא דוקא באופן שמשכר.
רבי יהודה אומר
: אי הוה כתיב רק
"יין",
הוה אמינא
אין לי אלא יין
.
שאר משכרין מנין
שאסור?
תלמוד לומר "ושכר"
לרבות כל המשכרין.
אם כן מה תלמוד "יין"? לומר לך
: שרק
על היין
הוא
במיתה
אם נכנס למקדש ועבד אחר שתיתו,
ועל שאר משכרין
הוא
באזהרה
בלבד .
רבי אלעזר אומר
: כתיב
"יין אל תשת"
וכתיב נמי
"ושכר אל תשת"
, לומר
שלא תשתהו כדרך שכרותו! הא אם הפסיק בו
באמצע שתית הרביעית
או נתן לתוכו מים כל שהוא
-
פטור!
שבאופן שכזה הוא אינו משכר . [ומכל מקום נפקא לן מ"יין" שאפילו שלא כדרך שכרותו מוזהר עליו, ורק ממיתה פטור, שיטמ"ק אות י"ג].
ומבארינן:
במאי פליגי
הני תנאי?
תנא קמא סבר: גמרינן
גזירה שוה
"שכר שכר" מנזיר
. שכשם ש"שכר" שבנזיר מיירי רק ביין ולא בשאר משכרין הוא הדין ב"שכר" דעבודה במקדש. שאינו בא לרבות שאר משכרין כדברי רבי יהודה, אלא למעט, שרק אם יש בו כדי לשכר חייב עליו.
ורבי יהודה לא יליף "שכר שכר" מנזיר
אלא דבכניסת מקדש מרבינן מ"שכר" שאר משכרין.
ורבי אלעזר סבר: מאי "שכר"? מידי דהוא משכר!
דהיינו, כדרך שכרותו
[ונחלקו ראשונים אליבא דרבי אלעזר לענין שאר משכרין, אם סובר כרבנן או כרבי יהודה, עיין תוד"ה אמר רב ושו"ת הרשב"א סימן שס"ג].
ואמרינן:
כמאן אזלא הא דתניא: אכל דבילה
הגדילה במקום ששמו
קעילית, ושתה דבש
שהתבשל עם מים
או חלב,
שכל אלו משכרים כמו יין,
ונכנס למקדש, ושימש
בעבודה
, לוקה
37 .
כמאן
היא?
כרבי יהודה
דאילו לתנא קמא פטור לגמרי על שאר משכרין.
אמר רב יהודה בר אחותאי: הלכה כרבי אלעזר. וקרי רב עליה דרבי אלעזר: טובינא דחכימי
מאושר שבחכמים [רש"י כתובות מ.].
רב אחא דהוצל הוה
ליה
נדרא עלה דביתהו
, שנדר שלא ליהנות מאשתו.
אתא לקמיה דרב אשי
שיתיר לו נדרו.
אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר
, לפי ששתיתי היום יין ואסור לי להורות, כדיליף לקמן .
דרב לא
הוה
מוקי אמורא עליה
לא היה מעמיד מתורגמן לפניו לדרוש ברבים
מיומא טבא לחבריה
, משעה שאכל ושתה ועשה יום טוב עד למחר,
משום שכרות.
אמר ליה
רב אחא:
והאמר רב: הלכה כרבי אלעזר
שאם נתן לתוכו מים פטור.
ומר, הוא דקא רמי ביה
בתוך היין
מיא?
[ואעפ"י שמודה רבי אלעזר שמוזהר אפילו בנתן בו מים מכל מקום האיסור להורות אינו אלא באותו סוג שתיה שחייב עליה מיתה כשנכנס למקדש, שיטמ"ק אות ט"ז].
אמר ליה
רב אשי:
הא לא קשיא: הא
דפטור בנתן בו מים, דוקא
ב
מי ששותה רק
רביעית
יין.
הא
דחייב
ב
מי ששותה
יותר מכדי רביעית
יין. שאז אפילו נתן בו מים חייב. ואני שתיתי יותר מרביעית ולא מועיל נתינת מים .
תנו רבנן
: נאמר בפרשת איסור כניסה למקדש של שתויי יין "ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה". ודרשינן כל המקרא לענין שאסור לעשות כל הדברים הללו בשתויי יין.
"ולהבדיל בין הקדש ובין החול"
כשתבאו להבדיל בין הקדש ובין החול אל תשת יין,
אלו הדמין
[מי שאמר "דמי פלוני עלי ליתן להקדש"]
וערכין, חרמין, והקדשות
שלא יעשה מי ששתה יין ושכר שומא לכל אלו, שמא לא יעריך נכון.
"בין הטמא ובין הטהור"
-
אלו
ההוראות בעניני
טמאות וטהרות
, שלא יורה שתוי יין.
"ולהורות"
-
זו הוראה
של איסור והיתר .
"את כל החקים"
-
אלו מדרשות
, שאסור לשתוי יין לדרוש ברבים כי יש בדרשה דברים של הלכה.
"אשר דבר ה'"
-
זו הלכה
, להורות דברים שהם הלכה למשה מסיני.
"ביד משה"
-
זה תלמוד
, שאסור לו ללמד גמרא שמתוכה למדין ההלכה.
יכול אף
את
המשנה
יהא אסור לו ללמד?
תלמוד לומר "ולהורות"
, לאפוקי משנה שאין מורין הלכה מתוך משנה.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יכול אף תלמוד
אסור?
תלמוד לומר "ולהורות"
. והגמרא, אף שיש בה הלכה, מכל מקום הלומדה אינו מורה הלכה למעשה .
ואמרינן:
כמאן אזלא הא דתניא: יצא
מכלל האיסור להורות, ההוראה ש
שרץ טמא, וצפרדע טהור
-
ששתויי יין מורין בהן הוראה
, שמותר להם להורות הוראה זו!
נימא רבי יוסי ברבי יהודה היא ולא רבנן!?
דלרבנן האוסרים אותו אפילו ללמד גמרא כל שכן שאסור לו להורות הוראה כזו?
ודחינן:
אפילו תימא רבנן
.
ושאני הכא
, דהא דמותר להורות בו הוא משום
דזיל קרי ביה רב הוא!
שדבר זה ידוע לכל, ואינו נחשב כהוראה.
אמר רב: הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה.
ומקשינן:
והא רב לא מוקים אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות
, והרי לרבי יוסי ברבי יהודה הוא מותר בתלמוד וכל שכן במדרשות, ואמאי לא דריש רב?
ומתרצינן:
שאני רב דאורי מורי
הלכות בדרשותיו.
ומקשינן:
וניקם
את האמורא, וידרוש באופן
דלא לורי
, שלא תהיה בדרשתו הוראה?
ומתרצינן:
כל היכא דיתיב רב
-
לא סגי ליה בלא הוראה!
שבאים העם לשאול ממנו הלכה.
מתניתין:
יש
אדם ש
אוכל אכילה אחת, וחייבין עליה ארבעה חטאות, ואשם אחד.
כיצד?
טמא שאכל חלב
.
והיה
החלב
נותר מן המוקדשין
מקרבן שעבר זמנו, ואכלו
ביום הכפורים
. הרי יש כאן ארבע חטאות: משום אכילת קדש בטומאת הגוף, ומשום אכילת חלב, ומשום אכילת נותר, ומשום אכילה ביום הכפורים, ואשם אחד שהוא אשם מעילות על שנהנה מן ההקדש .
רבי מאיר אומר
: לפעמים יש עוד חטאת אחת:
אם היה שבת, והוציאו בפיו
מרשות היחיד לרשות הרבים תוך כדי אכילה , שאז
חייב
עוד חטאת משום איסור הוצאה בשבת .
אמרו לו
חכמים:
אינו מן השם!
חטאת זו אינה משום אכילה אלא משום מלאכת הוצאה היא. ואילו תנא במתניתין לא מונה אלא חטאות דאכילה.