Keritot 12a — o Talmud em português

אלא לאו בחד. וקתני

ד

כי אין מכחישו מהימן! שמע מינה

שעד אחד מחייב קרבן היכא שאין מכחישו האדם [בגמ' יבמות פז, ב מבואר דהוא מטעם שתיקה כהודאה דמי. ועפי"ז כתבו תוס' בסוגיין שזה דוקא אם הוא שותק, אבל אם אומר "איני יודע" פטור מקרבן] .

שנינו במשנה:

אמר רבי מאיר: קל וחומר

אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל.

איבעיא להו: מאי טעמא דרבנן

דעדים אין מחייבין אותו קרבן כשהוא מכחישם?

האם

משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש

לענין קרבן, שהואיל והוא כפרה עליו לא היה נמנע מלהביאו אילו היה הדבר אמת .

או דלמא משום דאמרינן: מיגו דאי בעי

הוה

אמר: מזיד הייתי

, והיה

פטור

בכך מקרבן שהרי העדים אינם יודעים אם היה שוגג או מזיד. הלכך,

כי אמר נמי "לא אכלתי"

-

מהימן.

דאנו מתרצים דבריו שזו כונתו לומר שלא אכל שוגג אלא מזיד,

ופטור

[שאין לפרש כפשוטו כמו מיגו דכל הש"ס שהרי כאן הוי מיגו במקום עדים, תו'. אולם רש"י מבאר המיגו כפשוטו] . ומבארינן:

ומאי נפקא מינה

בהך איבעיא?

למיפשט מינה לטומאה

באופן שהעדים אומרים לו "נטמאת, ומיד נכנסת למקדש" והוא אומר: לא נטמאתי.

דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש,

אם כן,

אפילו

ב

טומאה נמי

אמרינן

אדם נאמן על עצמו.

הלכך,

לא שנא טומאה חדשה,

שמעידים עליו שמיד לאחר שנטמא נכנס למקדש,

ולא שנא טומאה ישנה,

שמעידין שנטמא אתמול והיום נכנס למקדש - נאמן הוא על עצמו שלא נטמא, ופטור מקרבן.

ואי אמרת

ד

טעמייהו דרבנן משום דאמרי

נן

"מיגו" היא,

אם כן,

כי פטרי ליה רבנן

בטומאה היינו דוקא

מטומאה ישנה, אבל מטומאה חדשה מחייב

קרבן. וכדמפרש ואזיל:

מאי טעמא?

דב

טומאה ישנה

אמרינן:

מיגו דאי בעי

הוה

אמר "טבלתי

אתמול", והיה

פטור

על כניסתו היום למקדש, הלכך

כי אמר נמי "לא נטמאתי", פטור.

משום

דאיכא למימר: מאי "לא נטמאתי" דקאמר?

הכי קאמר:

לא עמדתי בטומאתי, אלא טבלתי!

אבל, טומאה חדשה מחייב

.

מאי טעמא?

משום

דכי אמר נמי "טבלתי", מחייב. ד

הרי

אמרו ליה עדים "השתא נטמאת",

ואף אם טבל מיד עדיין טבול יום הוא, ואסור לו ליכנס למקדש. [שאם היה אומר "לא נכנסתי למקדש" היינו מתרצים דבריו שמתכוין לומר לא נכנסתי בשוגג אלא במזיד. אבל השתא דאמר "לא נטמאתי" הרי אף אם כונתו שנטמא במזיד אין זה פוטרו מקרבן, דכיון שהכניסה היתה בשוגג לא איכפת לן כיצד אירעה הטומאה, וחייב קרבן. רש"י].

מאי?

תא שמע

לפשוט האיבעיא: דתניא:

אמר לו עד אחד: נטמאת,

ונכנסת למקדש!

והוא אומר: לא נטמאתי

-

פטור

מקרבן על טומאת מקדש.

יכול אפילו שנים

אומרים לו נטמאת והוא מכחיש, יפטר?

אמר רבי מאיר: קל וחומר

שהוא חייב קרבן: שהרי

אם הביאוהו שנים לידי מיתה

ה

חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?!

וחכמים אומרים: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש,

הלכך פטור מקרבן.

שמע מינה,

ד

טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש,

וכדאמרי להדיא.

ודחינן:

אמר רב אמי: לעולם טעמייהו דרבנן משום דאמרינן מיגו. ובטומאה ישנה הוא דפליגי

ולא בטומאה חדשה.

והכי קתני: מתוך שאם רצה לומר לא עמדתי בטומאתי

אלא טבלתי, והיה

פטור

מקרבן,

הלכך אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש!

דהיינו, שמתרצינן דבריו שלכך נתכוין, ולכן הוא נאמן יותר ממאה איש, שהרי רק הוא יודע אם טבל אתמול או לא.

ומקשינן:

אי הכי, היינו חלב

דמתניתין?! ולמה פליגי בתרתי? [בשלמא אי טעמא דרבנן משום שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ניחא, שבמחלוקת זו של טומאה פירשו רבנן טעמייהו כדאמרי להדיא שהוא משום נאמנות ובא זה וגילה על זה, אבל אי טעמייהו משום מיגו אין שום חידוש בפלוגתא דטומאה ואדרבה במתניתין גבי חלב מפורש יותר שזה טעמם. שיטמ"ק אות טז].

ומתרצינן:

מהו דתימא,

דוקא ב

אכלת חלב

דמתניתין נאמן הוא לרבנן משום מיגו, ד

קמתריץ דיבוריה

שהתכונתי לומר ש

לא אכלתי שוגג אלא מזיד. אבל

כשאמרו לו שנים

"נטמאת", והוא אומר "לא נטמאתי", אימא לא קמתריץ דיבוריה,

שאם התכון לומר שלא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא יועיל לפוטרו מקרבן, הואיל והכניסה היתה בשוגג.

קמשמע לן

רבנן בברייתא, ד

הכא נמי

מתרצינן דיבוריה באופן אחר, שנתכוין לומר:

לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי.

תא שמע

: דתניא: כתיב בחטאת על טומאת מקדש

"והתודה".

ומשמע מהכתוב כי דוקא אם

מודה בדבר

הוא

חייב,

אבל אם

אין מודה בדבר, פטור.

לפיכך, אם

אמר לו עד אחד: נטמאת! והוא אומר: לא נטמאתי, פטור.

יכול אפילו שנים

אומרים לו נטמאת

ו

הוא

מכחישן

יפטר?

אמר רבי מאיר

: קל וחומר:

אם הביאוהו שנים לידי מיתה

ה

חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?!

רבי יהודה אומר: נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש! ומודים חכמים

[זו דיעה שלישית והם חכמים דמתניתין]

לרבי יהודה

-

בחלבין,

באכלת חלב, והוא אומר לא אכלתי,

ובביאת מקדש,

כשאמרו לו: נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי, שפטור מקרבן. כי יש שם מיגו, שאפשר לתרץ דבריו שלא אכלתי ולא נכנסתי בשוגג אלא במזיד.

אבל בטומאה,

דהיינו אם אמר להם "נכנסתי, אך לא נטמאתי"

לא מודו ליה,

אלא סבירא להו כרבי מאיר, דחייב. משום דאין שם מיגו. וכדמפרש ואזיל .

אלמא, דטעמייהו דרבנן משום מיגו הוא [ופליגי על רבי יהודה. שלדעתו הטעם משום נאמנות, ולכן הוא נאמן גם בטומאה].

ומקשינן:

במאי עסקינן?

באיזו טומאה לא מודים חכמים לרבי יהודה?