Guitin 7a — o Talmud em português

אמר רב אשי: אנא, לא שמיעא לי

אני לא שמעתי את אימרתו של -

הא דרבה בר בר חנה

. ואף על פי כן,

קיימתיה

במלואה

מסברא

של עצמי [כלומר, מדעתי!] וכן

אמר רבי אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי, אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילהו

עבדיו

דבר גדול

כלומר

,

אבר מן החי [שנתלש מבהמה חיה ללא ששחטוה].

ומנו

ומי הוא אותו גדול?

רבי חנינא בן גמליאל.

ושואלת הגמרא:

האכילוהו סלקא דעתך

האם הינך מעלה על דעתך שהאכילוהו ממש?

השתא

עכשיו, שאנו יודעים שאפילו

בהמתן של צדיקים, אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם

שתאכל דבר אסור.

צדיקים עצמן, לא כל שכן

הוא שהקדוש ברוך הוא מצילם מתקלות. ואם כן, איך יתכן שרבי חנינא בן גמליאל נכשל? ומתרצת הגמרא:

אלא, ביקשו להאכילו

סברו להאכילו -

דבר גדול. ומאי ניהו

ומהו?

אבר מן החי

[ששחטו עבורו בהמה ואבד להם אבר אחד. ומפני שפחדו שמא ירגיש, ויכעס, חתכו אבר כזה מבהמה חיה, והניחו במקום זה שנאבד, כדי שלא ירגיש].

הגמרא ממשיכה לעסוק בעניין שרטוט, ומספרת:

שלח ליה מר עוקבא

מכתב

לרבי אלעזר

ושאל: ישנם

בני אדם העומדים עלי

כנגדי - בקביעות, לחרפני ולגדפני.

ובידי

כח ואפשרות להלשין עליהם

ולמוסרם למלכות. מהו

הדין, [מותר לי או אסור]?

שרטט

רבי אלעזר שורה על הנייר

וכתב לו

פסוק בתהלים [כתשובה לשאלתו]: "אמרתי

אשמרה דרכי, מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום, בעוד רשע לנגדי".

ומשמעותו היא:

אף על פי שרשע

עומד

לנגדי,

לריב עמי ולהקניטני. בכל זאת

, אשמרה לפי מחסום

, ולא אלשין עליו.

חזר מר עוקבא,

שלח ליה

מכתב נוסף, וכתב:

קא מצערי לי טובא

הם מצערים אותי מאוד -

ולא מצינא דאיקום בהו

ואיני יכול לעמוד בכך.

שלח ליה

רבי אלעזר פסוק נוסף:

"דום

לה' והתחולל לו".

אשר פירושו הוא:

דום לה'

התפלל לה',

והוא יפילם לך

לפניך -

חללים חללים. השכם והערב עליהן לבית המדרש. והן

אותם האנשים המציקים לך -

כלין מאליהן

מעצמם [ללא כל פעולה נגדית מצידך].

ואכן:

הדבר יצא מפי רבי אלעזר

, ובאותו רגע

נתנוהו לגניבא

אותו אדם שהציק למר עוקבא -

בקולר

. [קשרוהו בשלשלת של ברזל. שבה קושרים את כל הנדונין להריגה על ידי המלכות].

ומעשה נוסף בעניין שרטוט:

שלחו ליה מכתב למר עוקבא,

ושאלו:

זמרא

, שנוהגים לשורר בבתי המשתאות.

מנא לן דאסור

מניין לנו שהיא אסורה [מאז חורבן בית המקדש]?

שרטט

מר עוקבא על הנייר,

וכתב להם

פסוק:

"אל תשמח ישראל אל גיל בעמים".

ושואלת הגמרא:

ולישלח להו מהכא

שישלח להם תשובה מכאן [מפסוק זה]:

"בשיר לא ישתו יין. ימר

[יהיה מר]

שכר לשותיו".

ומשיבה הגמרא:

אי מההוא

אם היה שולח את הפסוק ההוא -

הוה אמינא הני מילי

היינו חושבים, שדוקא

זימרא דמנא

נגינה בכלי [כגון כינור] אסורה.

אבל דפומא

שירה בפה -

שרי

מותרת.

קא משמע לן

לכן שלח את הפסוק, "אל תשמח ישראל וכו'". להשמיענו, שכל זימרה [שאינה של מצוה] נאסרה, ואפילו בפה.

והגמרא מביאה דרשות נוספות בעניין מי שמציקים לו:

אמר ליה רב הונא בר נתן לרב אשי: מאי

דכתיב

מהו שכתוב בפסוק:

"וקינה ודימונה ועדעדה"

[הנזכרים בגבול נחלת בני יהודה. ביהושע פרק טו פסוק כב]?

אמר ליה

רב אשי:

מתוותא

עיירות -

דארץ ישראל

. שבארץ ישראל -

קא חשיב

הוא מונה [הפסוק].

אמר ליה, אטו אנא

וכי אני -

לא ידענא

לא ידעתי -

דמתוותא דארך ישראל קא חשיב

שבא למנות את עיירות ארץ ישראל. [כלומר, ברור הוא שלא התכוונתי בשאלתי, אלא לדרשה הנלמדת מפסוק זה. ולא לפשוטו של מקרא - שגם אני יודעו!].

אלא,

אומר לך:

רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא

פירש פסוק זה עם טעם:

כל

מי

שיש לו קנאה

כעס -

על חבירו

, מחמת שמצערו. והוא דומם, ואינו משיב לו.

שוכן עדי עד

הקדוש ברוך הוא -

עושה לו

עבורו -

דין.

אמר ליה

שאל אותו רב אשי:

אלא מעתה

שהינך מסכים לדרוש משמות הערים. אם כן, גם בשמות שמופיעים אחר כך

"צקלג ומדמנה וסנסנה" הכי נמי

גם תדרוש כך?

אמר ליה

רב הונא בר נתן [ענה לו]:

אי הוה

אילו היה

רב גביהא מבי ארגיזא הכא

כאן -

הוה אמר בה טעמא

[ודאי] היה אומר בכך דרשה בעלת טעם!

ומביאה הגמרא מישהו אחר שפירש זאת:

רב אחא מבי חזיאה, אמר בה

[בפסוק] פירוש

הכי

כך:

כל מי שיש לו צעקת לגימה על חבירו

[שגוזל ממנו את פרנסתו, על ידי שיורד לשערי מזונותיו - למקורות הכנסתו], והוא

דומם

-

אינו משיב. שוכן בסנה

הקדוש ברוך הוא -

עושה לו דין.

וממשיכה הגמרא בעניין אבלות החורבן [לאחר שעניין זה הוזכר בנושא השרטוט]:

אמר ליה ריש גלותא

[ראש הגולה - נשיא יהודי בבל]

לרב הונא

: אותן עטרות מצויירות בגפרית או במלח שהיו עושים לחתנים מזהב או מכסף, או מוורדים והדסים, הנקראות

כלילא. מנא לן

מניין לנו -

שאסור

להניחם על ראש החתנים, לאות אבילות?

אמר ליה: מדרבנן

מתקנת חכמים. וכמו ששנינו במשנה [במסכת סוטה דף מט עמוד א],

דתנן: בפולמוס של אספסינוס

באותו זמן שבו העלה אספסינוס את חיילותיו לירושלים, טרם בואו של טיטוס -

גזרו

חכמים

על עטרות

שמניחים על ראש

חתנים ועל האירוס

עינבל [פעמון שמקשקשים בו בבתי משתאות], שאסורות להשתמש בהם.

ומספרת הגמרא:

אדהכי

בינתיים -

קם רב הונא לאפנויי

\- להתפנות.

אמר לו רב חסדא

[תלמידו של רב הונא שהיה שם ושמע את שאלתו אך לא רצה להשיב בפני רבו], לריש גלותא:

קרא כתיב

[דבר זה] כתוב בפסוק -

"כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה. זאת לא זאת. השפלה הגבה והגבוה השפיל".

והפסוק מוקשה:

וכי מה עניין מצנפת

, שהיא אחד מבגדי כהונה של כהן גדול,

אצל עטרה

של חתנים, שהפסוק מזכירם יחד?

אלא, לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול

[שבית המקדש קיים],

עטרה בראש כל אדם

[ביום חתונתו וביום שמחת ליבו].

נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול

[בזמן שנחרב הבית],

נסתלקה

גם

עטרה מראש כל אדם

[שבטל ששון כולם ואבדה שמחתם].

אדהכי

בינתיים -

אתא

חזר -

רב הונא אשכחינהו דהוי יתבי

מצאם שהם יושבים. ושמע את תשובת רב חסדא תלמידו.

אמר לו

רב הונא לרב חסדא:

האלהים

לשון שבועה - אין איסור להניח עטרה לחתנים מן התורה, כדבריך, אלא

מדרבנן.

והפסוק שציינת, אינו מתייחס לעטרות חתנים.

אלא

לעטרה של מלך. שהיה יחזקאל הנביא מתנבא שתתבטל הכהונה, ויגלה צדקיהו המלך לגולה. אלא - ומכל מקום -

חסדא שמך וחסדאי מילך

חסודים ונאים דבריך. בכך שדקדקת בלשון הפסוק "מה עניין מצנפת אצל עטרה".

ומעשה נוסף בעניין האבילות:

רבינא אשכחיה

מצאו -

למר בר רב אשי, דהוה

שהיה

גדיל כלילא

קולע ומלפף עטרה -

לברתיה

לביתו [שהיתה כלה].

אמר ליה: לא סבר לה מר

האם האדון אינו סובר את הדרשה של רב חסדא [כלומר, אינו חושש לה], שנאמרה על הפסוק

"הסר המצנפת והרם העטרה". אמר ליה

ענה לו - מר בר רב אשי: היקש הפסוק לא נאמר אלא

דומיא דכהן גדול

בדומה לכהן גדול. דוקא

בגברי

בגברים.

אבל בנשי

בנשים, הפסולות להיות כהן גדול,

לא

נאמר!

הגמרא מפרשת קטע נוסף מהפסוק של רב חסדא:

ושואלת הגמרא:

מאי

מהו פירוש המילים:

"זאת לא זאת",

שבפסוק הנזכר?

ועונה הגמרא:

דרש

על זה

רבי עוירא

דרשה.

זימנין

לפעמים -

אמר לן

לנו - אותה

משמיה

משמו -

של רב אמי. וזימנין אמר לן משמיה דרב אסי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "הסר המצנפת והרם העטרה", אמרו מלאכי

השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, זאת

זהו השכר - המגיע להן

לישראל,

על

שהקדימו לפניך בסיני "נעשה" ל"נשמע".

ולא ביקשו קודם לשמוע, כשאר אומות העולם?!

אמר להן

הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת:

לא!

אלא,

זאת להן לישראל

כעונש, על

שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל והעמידו צלם בהיכל.

והגמרא מביאה דרשה נוספת של רב עוירא:

דרש רב עוירא דרשה אחרת. זימנין אמר לה משמיה דרב אמי. וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי. מאי דכתיב

מה שכתוב:

"כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו'. אם רואה אדם שמזונותיו

פרנסתו -

מצומצמין, יעשה מהן צדקה. וכל שכן, כשהן מרובין

והולכין, שצריך לעשות מהן צדקה. [כדי להודות בכך לה', על הברכה שמשרה במעשה ידיו].

ושואלת הגמרא:

מאי

מהו פירוש המילים בפסוק: "

וכן נגוזו ועבר וגו'"?

ועונה הגמרא:

תנא

שנה התנא -

דבי

\- בבית המדרש - של

רבי ישמעאל: כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גיהנם. משל,

למה הדבר דומה?

לשתי

רחילות

כבשות -

שהיו עוברות במים

.

אחת מהן גזוזה, ואחת אינה גזוזה. גזוזה,

שאינה סופגת,

עברה, ושאינה גזוזה, לא עברה

. כך, הגוזז מנכסיו לצדקה - ירבו נכסיו. ומי שאינו גוזז לצדקה - אין נכסיו מתרבין.

וסיום הפסוק: "ועיניתיך לא אענך עוד".