Guitin 77a — o Talmud em português

אמר אביי: הכל מודים, היכא

[במקום]

דאמר

לאשתו בלילה: הרי זה גיטיך

לכשתצא חמה מנרתיקה

לכי נפקא

[לכשיצא] השמש יחול הגט

קאמר לה

, וכי מיית בליליא קודם שיצא השמש, הגט אינו חל, כי בשעה שצריך הגט לחול,

הוי גט לאחר מיתה,

וכמו כן במשנה, כשאמר הרי זה גיטך לכשלא אבא לאחר י"ב חודש, אינו גט ואין לסמוך על הזמן הכתוב בשטר לומר שמוכיח כי חל משעה שכתוב בו, שהרי אמר במפורש שיחול הגט רק לכשלא אבא, ולא מעכשיו.

ואם אמר: הרי זה גיטיך

על מנת שתצא חמה מנרתיקה

-

אנו מפרשים ש

מעכשיו קאמר לה,

וכשתצא החמה יחול הגט למפרע משעת מסירה.

דאמר רב הונא אמר רב: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי,

לא נחלקו

משנתינו ורבותינו, האם אומרים שהזמן הכתוב בשטר מוכיח כי התכוון שיחול מעכשיו,

אלא ב

אמר לה בלשון:

אם תצא

חמה מנרתיקה,

וכמו כן במשנה, כשאמר לה בלשון: "אם מתי"

כי ללשון "אם" יש שתי משמעויות, יש בו משמעות של "מעכשיו" ויש בו משמעות של "לכשיגיע",

אם אמר "מהיום אם" משמעותו "מעכשיו", ואם לא אמר "מהיום" משמעותו לכשיגיע,

לכן,

מר

(רבותינו)

סבר

ו

לה כרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו,

ולכן בגט שהתנה עליו שיחול "אם" ימות, זמנו מוכיח עליו,

והוה ליה כ

אומר:

מהיום אם מתי,

ו

כ

אומר:

מעכשיו אם מתי.

ו

מר

(משנתינו) שחולקים על רבותינו,

לא סבר

ו

כרבי יוסי,

והזמן שבגט אינו מוכיח כי כוונתו שיחול מעכשיו,

ו

לכן בגט שהתנה עליו שיחול "אם" ימות

הוה ליה כ

אומר:

אם מתי גרידא

[בלבד], שמשמעותו לאחר מיתה.

שנינו במשנה: אמר לשנים:

כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש,

והם הלכו ו

כתבו

את הגט בתוך י"ב חודש, אף על פי שנתנו אותו לאחר י"ב חודש, לדעת חכמים הגט פסול, ולדעת רבי יוסי הגט כשר.

אמר ליה רב יימר לרב אשי: לימא, קסבר

[נאמר שסובר]

רבי יוסי

: שאם

כתב גט על תנאי

-

כשר

אפילו כשלא נתקיים התנאי,

שהרי כאן במשנה, הבעל צוה לכתוב את הגט לאחר י"ב חודש, והם כתבו אותו קודם לכן, ורבי יוסי הכשיר גט זה,

אם כן נאמר כי גם באופן הראשון שבמשנה, שהקדים את התנאי לאמירת המעשה: "אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כתבו ותנו גט לאשתי", חולק רבי יוסי וסובר שהגט חל, אפילו אם כתבו את הגט בתוך י"ב חודש ונתנו אותו לאחר י"ב חודש .

לא, לעולם אימא לך

: באופן הראשון שבמשנה, שאמר: אם לא באתי כתבו ותנו גט לאשתי, וכתבו אותו קודם לכן,

פסול

גם לרבי יוסי,

ושאני הכא

[ושונה כאן] באופן שאמר: כתבו ותנו אם לא באתי, שבזה חולק רבי יוסי וסובר שהגט חל,

מ

שום

דהוה ליה

[שהיה לו] לבעל להקדים ולומר את התנאי קודם למעשה, וכך היה לו

למימר: אם לא באתי כתבו ותנו,

והיות והקדים את המעשה לתנאי

ואמר: כתבו ותנו אם לא באתי,

יש לומר ש

הכי קאמר

וכך התכוון:

כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי.

ורבנן

חולקים וסוברים,

לא שנא

אם אמר

הכי

כמו האופן הראשון והקדים את התנאי למעשה: "אם לא באתי כתבו ותנו",

ולא שנא

אם אמר

הכי,

כמו האופן השני והקדים את המעשה לתנאי: "כתבו ותנו אם לא באתי",

בשני האופנים יש לומר, כי התכוון שיכתבו ויתנו רק אחרי שיתקיים התנאי.

תנו רבנן

:

אמר לה: הרי זה גיטיך אם לא אבא

לאחר שבוע

(שבע שנים, שמיטה) זו - ממתינים לו שיבוא, כל ה

שנה

השמינית, כיון שכל השנה השמינית נקראת הזמן שאחרי ה"שבוע", ואם נסתיים השנה השמינית ולא בא, הגט חל.

ואם אמר: הרי זה גיטיך אם לא אבא

לאחר שנה

ממתינים לו שיבוא כל ה

חדש

הראשון שלאחר השנה, כיון שהחודש הראשון נקרא הזמן שאחרי ה"שנה", ואם לא בא ועבר חודש אחרי השנה, הגט חל.

ואם אמר: שיחול הגט אם לא אבא

לאחר חדש

ממתינים לו שיבוא כל ה

שבת,

ואם לא בא ועבר שבת אחרי החודש, הגט חל .

והוינן בה: אם אמר: שיחול הגט אם לא אבא

לאחר שבת, מאי?

איזה ימים מימות השבוע, נחשבים לימים שאחרי השבת הקודמת, ואיזה ימים נחשבים לימים שלפני השבת הבאה.

ואמרינן:

יתיב רבי זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן וקאמר

:

חד בשבא, ותרי, ותלתא

[ראשון בשבת ושני ושלישי] - נקראים הימים ש

בתר שבתא

[שאחרי שבת] שעברה,

אבל

ארבעה, וחמשה ומעלי שבתא

[רביעי וחמישי וערב שבת] - נקראים הימים ש

קמי שבתא

[שלפני שבת] הבאה.

ולכן אם עבר יום שלישי אחרי השבת ולא בא, הגט חל.

תניא

:

רבי אומר

: אם אמר: הרי זה גיטיך אם לא אבוא

לאחר הרגל

צריך להמתין לו

שלשים יום

לאחר הרגל - ששלושים יום לאחר הרגל נחשבים לימים שאחר הרגל.

נפק רבי חייא דרשה משמיה דרבי

[הוציא רבי חייא ברייתא זו בשם רבי]

וקלסוה

שיפה אמר, שוודאי דבר זה הוא דעת יחיד,

אמרה

משמיה דרבים

-

ולא קלסוה,

ולא הודו לו שנאמרה מפי רבים,

אלמא לית הילכתא כוותיה

[מוכח שאין הלכה כמותו] בענין זה, ולכן לא הודו חכמים לרבי חייא כשאמרה כהלכה בשם רבים .

הדרן עלך פרק פרק מי שאחזו

--- title: "חברותא - גיטין — פרק שמיני - הזורק" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02355.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שמיני - הזורק

Оригинал главы פרק שמיני - הזורק

מתניתין:

הזורק גט לאשתו, והיא

נמצאת

בתוך ביתה או בתוך חצרה

[השייכים לה, אלא שבעלה זכאי בכל פירות הבית והחצר, ובכל שימושיהם, כדין נכסי מלוג, שהקרן שלה והבעל אוכל פירות], והבעל זרק לה שם את הגט על גבי הקרקע,

הרי זו מגורשת

כאילו קיבלה את הגט לתוך ידה.

זרקו לה

הבעל את הגט

בתוך ביתו או בתוך חצרו, אפילו הוא

הגט

עמה במטה,

שהיתה שוכבת במטה שלה, וזרק לתוכה את הגט,

אינה מגורשת

מאחר ולא הגיע הגט לידה.

זרק לה את הגט

לתוך חיקה, או לתוך קלתה

[סל שהאשה נותנת בו אביזרי תפירה]

הרי זו מגורשת,

ואפילו היא בביתו, כי מקום חיקה וקלתה של האשה קנוי לה אפילו בביתו, והרי הגיע הגט לרשותה.

גמרא:

והוינן בה:

מנא הני מילי

שהאשה מתגרשת על ידי הגעת הגט לתוך ביתה או חצרה בלא צורך שיגיע הגט לידה, על אף שאמרה תורה "ונתן בידה"?

ומשנינן:

דתנו רבנן

: נאמר בפרשה של גירושי אשה "וכתב לה ספר כריתות

ונתן בידה".

אין לו

ללמוד מכאן שהיא מתגרשת

אלא

כאשר נתן לה את הגט

בידה.

נתן לתוך

גגה, חצרה וקרפיפה

[מחסן עצים],

מנין

שהיא מגורשת?

תלמוד לומר: "ונתן", מכל מקום!

שאנו דורשים את המילה "ונתן" בפני עצמו [מכך שלא אמר הכתוב "ובידה יתנהו"], ומלמד הכתוב שגם נתינה כל שהיא לרשותה, דהיינו לתוך גגה או חצרה, דיה לענין גט.

ותניא נמי הכי גבי גנב,

שגגו וחצרו של הגנב, נחשבים לענין חיוב גניבה כאילו נמצאת הגניבה בידו של הגנב:

שהרי אמר הכתוב בפרשת משפטים, "אם המצא תמצא בידו הגניבה, משור ועד חמור ועד שה חיים שנים ישלם". ודרשינן:

"ידו". אין לו

שהוא חייב כפל אלא כאשר גנב

בידו.

נכנסה הבהמה לתוך

גגו חצרו וקרפיפו,

ונעל בפניה את הדלת על מנת לגונבה,

מנין

שהוא מתחייב בתשלומי כפל על גניבתו?

תלמוד לומר: "המצא תמצא".

מכפל הלשון דרשינן,

מכל מקום,

שגם גגו וחצרו נחשבים כידו.

וצריכא.

הוצרכה התורה להשמיענו שגגו וחצרו נחשבים כידו של אדם, הן לגבי גירושין בגט, והן לגבי גניבה.

דאי אשמועינן

גבי

גט,

היינו אומרים שדוקא שם חצרו של אדם כידו,

משום דבעל כרחה מגרשה.

גם כאשר הבעל נותן לה את הגט בעל כרחה לתוך ידה היא מגורשת, ולכן מספיק שיתן לה לתוך חצרה.

אבל גנב, דליתיה בעל כורחיה,

שהרי אם יזרוק אדם אחר את הגניבה לתוך חצרו, בניגוד לרצונו, לא יתחייב בעל החצר בתשלומי כפל,

אימא,

הייתי אומר ש

לא

יתחייב הגנב על חצרו גם כאשר נכנסה לשם הגניבה מדעתו ונעל בפניה, לכן צריכה התורה להשמיענו גם לגבי גנב.

ואי אשמועינן

גבי

גנב,

היינו אומרים כי דוקא בגנב חייבתו תורה בתשלומי כפל כאילו נמצאת הגניבה בידו,

משום דקנסיה רחמנא

את הגנב, שיתחייב גם בחצרו.

אבל גט, אימא, לא

תתגרש אלא רק כשהגיע הגט לידה ממש.

לכן

צריכא.

הוצרכה התורה להשמיענו גם לגבי גט.

והוינן בה: "

חצרה"

של אשה, כיצד היא מתגרשת בנתינת הגט כאילו בא לידה!?

האיך יתכן בכלל שתחשב החצר כרשותה וכידה? והלא הלכה היא מהלכות נישואין, כי כל

מה שקנתה אשה

[כמו מעשה ידיה, ומציאתה],

קנה בעלה!

והיינו, זכות השימוש בחצר, בכלל "אכילת פירות" היא, השייכת לבעל , ונמצא שבהגיע הגט לחצר, עדיין הוא נחשב כמצוי ברשות הבעל, ולא ברשות האשה!? ומשנינן:

אמר רבי אלעזר

: משנתנו והברייתא מדברות רק

ב

אופן שהיה הבעל

כותב לה,

לאחר שנשא אותה, בשטר:

דין ודברים אין לי בנכסיך!

שבכך הוא מוותר על זכויותיו בנכסים שלה, והרי הם שלה לגמרי.

ומקשינן:

וכי כתב לה הכי, מאי הוי?

והרי בעל הכותב לאשתו הנשואה שטר בלשון שכזאת, לא הפסיד בכך את זכויותיו בנכסיה!

ומביאה הגמרא ראיה לדבר:

והתניא: האומר לחבירו

השותף עמו בשדה:

דין ודברים אין לי על שדה זו, ו

כן אם אמר לו:

אין לי עסק בה, ו

כן אם אמר לו:

ידי מסולקת הימנה

-

לא אמר כלום!

לא איבד את חלקו בשותפות.

וטעמו של דבר, משום שאי אפשר לו לבעלים של נכס להסתלק ממנו סילוק גמור, אם לא שימכרנו, או שיתננו במתנה, או שיפקירנו, אך לא בלשון "סילוק", שאינו הפקר לכל אדם, אלא רק הסתלקות גרידא מבעלותו.

ולכן, גם כאן, שהבעל כתב לאשתו לאחר שכבר זכה בנכסיה [זכות אכילת פירות] בלשון של "דין ודברים אין לי בנכסיך", אינו מועיל כלום!

ומתרצינן:

אמרי דבי רבי ינאי

: המדובר כאן באופן

שכותב לה

"דין ודברים אין לי בנכסייך"

ועודה ארוסה,

שאז לשון סילוק מועיל, כיון שעדיין לא זכה בנכסים עד הנישואין, ולכן הוא יכול להסתלק ולוותר על הזכיה העתידית בהם.

וכדרב כהנא.

כמו שמצינו במקום אחר, שאמר רב כהנא יסוד זה, שיכול אדם להסתלק מזכות עתידית.

דאמר רב כהנא: נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר,

שאינה ירושת אבותיו שהיא מן התורה, אלא שאמורה לבא לו על ידי מעשיו, כגון ירושת אשתו שהיא תוצאה מנישואיו,

אדם "מתנה" עליה שלא ירשנה.

כי היות שירושת הבעל את אשתו היא רק זכות מדרבנן, הוא יכול להסתלק ולוותר עליה קודם שזכה בירושה.

וכ

דאמר

רבא

בענין אחר

.