Guitin 75a — o Talmud em português

מכלל

הדברים אתה למד,

דבעלמא

[שבשאר דברים שבעולם], שלא נכללו בכלל תקנת הלל,

נתינה בעל כרחיה לא הויא

[אינה נחשבת]

נתינה.

ואם כן, גט שהוא דבר איסור, אינו בכלל תקנת הלל , ונתינה בעל כרחה אינה נחשבת נתינה .

מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי

:

ודלמא

[ושמא] נתינה בעל כרחו של המקבל, נחשבת נתינה.

ו

כי אצטריך ליה

להלל

לתקוני

שתועיל נתינה בעל כרחו, היה זה משום שנותן את הכסף

שלא בפניו,

כגון זה שבא לפדות את ביתו והלוקח אינו בלישכה, ורק באופן זה הוצרכו לתקנת הלל שתועיל נתינה בעל כרחו להחשב נתינה.

אבל

כשנותן את הכסף

בפניו

-

בין מדעתו

בין בעל כרחו הויא

[נחשב]

נתינה

מעיקר הדין.

ואם כן לגבי גט כשנותנת לו בפניו, מועלת הנתינה גם בעל כרחו .

ואיכא דאמרי

שהדברים נאמרו באופן הפוך, וכך נאמרו:

אמר רבא: מתקנתו של הלל

יש להוכיח:

שהאומר לאשתו:

הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ונתנה לו

-

בין מדעתו ובין בעל כרחו הויא

[נחשבת]

נתינה.

שהרי

וכי איצטריך ליה להלל לתקוני

תקנה מיוחדת - רק למעשה זה של נתינה

שלא בפניו,

כגון במוכר בית בבתי ערי חומה, שהקונה מתחבא ואינו יכול לפדותו בפניו.

אבל

ואילו לנתינה בפניו לא הוצרך לתקן, שמועלת אפילו בעל כרחו.

משמע שלגבי נתינה

בפניו

-

בין מדעתו

בין בעל כרחו הויא

[נחשבת]

נתינה

מעיקר הדין.

ואם כן הוא הדין לגבי גט.

מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי

:

ודלמא

[ושמא]

אפילו

נתינה

בפניו נמי

דווקא

מדעתו אין

[כן] מועלת, אבל ב

על כרחו לא

מועלת.

ו

הטעם שתיקן

הלל

רק בנתינה שלא בפניו שיועיל בעל כרחו, משום שרק

מאי דאיצטריך ליה

[מה שהוצרך לו]

תקין,

והמקרה שעליו הוצרך לתקן, היה לגבי נתינה שלא בפניו.

ואין הכי נמי, גם לנתינה בעל כרחו בפניו, צריך לתקנה כדי שיועיל. ואם הקונה בית בבתי ערי חומה לא היה מתחבא, אלא היה אומר למוכר, שאינו מוכן לקבל את הדמים, גם אז היה צריך הלל לתקן שתועיל נתינה בעל כרחו של הלוקח.

ואם כן לגבי גט שהוא דבר איסור, לא קיימת על זה תקנתו של הלל, ואינו מועיל נתינה בעל כרחו .

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו

-

הלכה כמותו

אפילו שהוא דעת יחיד.

חוץ מ

שלושה מקומות שאין הלכה כמותו, ואלו הן:

א. בדין

ערב,

[הובא בסוף פרק גט פשוט], אם התנה המלווה שיוכל לפרוע את חובו ממי שירצה - יוכל להפרע מנכסי הערב תחילה, למרות שיש נכסים ללווה, שלא דברי רבן שמעון בן גמליאל.

ב.

ו

לגבי המעשה שהיה ב

צידן

המובא במשנתינו, שהלכה כחכמים החולקים על רבן שמעון בן גמליאל, שאינה יכולה לקיים את התנאי בנתינת דמי החפץ.

ג.

וראיה אחרונה,

[הובא בסנהדרין לא א], אם מביא אדם ראיה לבית דין אחרי שהודה כי אין לו ראיות - אין סומכים על ראיה זו, אף שלדעת רבן שמעון בן גמליאל סומכים עליה.

תנו רבנן

:

האומר לאשתו:

הרי זה גיטיך

אולם

והנייר

ישאר

שלי

-

אינה מגורשת,

כיון שלא נתן לה דבר ממשי, וכתוב בתורה שצריך שיהיה "ונתן בידה" .

ואם אמר לה: הרי זה גיטיך

על מנת שתחזירי לי את הנייר

-

מגורשת.

הבינה הגמרא כי רק כשמחזירה את הנייר אז חל הגט, וכדעת רבנן החולקים על רבי וסוברים שכל האומר "על מנת" לאו כאומר "מעכשיו", וזה כמו שאמר: הרי זה גיטיך לכשתחזירי לי הנייר.

ואם כן קשה:

מאי שנא רישא

שאינה מגורשת משום שלא נתן לה דבר,

ומאי שנא סיפא

שמגורשת על אף שאין לה דבר בשעת הגירושין?

אמר רב חסדא: הא מני

[ברייתא זו כדעת מי היא]?

כדעת

רבן שמעון בן גמליאל היא, דאמר

: בענין איצטליתו - ש

תתן לו את דמיה,

ואינה צריכה לתת לו דווקא את האיצטלית עצמה, כדי לקיים את תנאו.

הכי נמי

[כך גם כן] אפשר להסביר בברייתא, כי הטעם שבמתנה עמה על מנת שתחזירי לי את הנייר - מגורשת, כי

אפשר דמפייסה ליה בדמי

[שתפייס אותו בדמים], ואינה צריכה להשיב את הנייר, ואם כן בשעת הגירושין יש לה את הנייר לעצמה.

מתקיף לה אביי

:

אימור

מתי הוא

דאמר רבן שמעון בן גמליאל

שמועילה נתינת דמים במקום החפץ עצמו - דווקא

היכא דליתיה בעיניה

[באופן שהחפץ אינו בעין], כגון לגבי איצטלית.

אבל

היכא דאיתיה בעיניה

[באופן שהחפץ ישנו בעין] כמו בברייתא לגבי גט,

מי אמר

שסובר רבן שמעון בן גמליאל שנתינת דמים תועיל?

אם כן אין הוכחה מהמשנה להעמיד את הברייתא [שמדובר בה שהחפץ שהתנה ישנו בעין] כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

אלא אמר אביי: הא מני

[ברייתא זו כדעת מי היא]? כדעת

רבי מאיר היא.

דאמר בעינן

[צריך] בכל תנאי, שיתנה

תנאי כפול,

וצריך לפרש בהתנאתו גם מה יהיה אם יתקיים התנאי וגם מה יהיה אם לא יתקיים התנאי, [ולומדים זאת מתנאי בני גד ובני ראובן שבתורה] ואם לא התנה כך, התנאי אינו מחייב, והדבר שהתנה עליו, חל גם בלא קיום התנאי.

והכא

בברייתא, בהתנה עמה על מנת שתחזירי הנייר,

הא לא כפליה לתנאיה.

ולכן חל הגט, כיון שאינה צריכה לקיים את התנאי להשיב לו את הנייר.

מתקיף לה רבא

: מדבריך עולה כי

טעמא

שהגט חל בהתנה עמה על מנת שתחזירי הנייר, משום

דלא כפליה לתנאיה.

הא

אם

כפליה לתנאיה

היה חל התנאי שצריכה להחזיר את הנייר, וכשהיתה מקיימת את התנאי

לא הוי גיטא

[לא היה חל הגט].

אי אפשר לומר כן, שהרי

מכדי, כל תנאי, מהיכא גמרינן להו

[מהיכן נלמד] כי אפשר להתנות על חלות שיחול רק בקיום התנאי?

מתנאי בני גד ובני ראובן,

שמשה התנה איתם, כי אם יעברו וילחמו עם שאר ישראל - יקבלו את עבר הירדן כנחלה, ואם לא ישלחו חלוצי צבא, לא יקבלו את עבר הירדן [במדבר לב].

וכיון שלומדים משם את דין התנאי, צריך שיהיה התנאי שמתנה בדיוק כמו שם.

מה התם

[שם] בתנאי בני גד ובני ראובן, נאמר להם ה

תנאי

על המעשה

קודם למעשה.

קודם אמר להם משה את התנאי - "אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו'" [שם כט], ורק אחר כך פירש להם מה יהא המעשה כאשר יקוים התנאי - "ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה" [שם].

אף כל תנאי

צריך להתנות את התנאי

קודם למעשה.

לאפוקי הכא

[להוציא כאן] בתנאי שבברייתא

ד

אמר את

מעשה

נתינת הגט ["הרי זה גיטיך"],

קודם לתנאי

["על מנת שתחזירי לי הנייר"] , ואין תוקף לתנאי גם אם היה אומר תנאי כפול.

אלא אמר רבא

: הטעם שבברייתא בסיפא, הגירושין חלים על אף שהתנה עמה שתחזיר את הנייר,

משום דמעשה קודם לתנאי,

ואין תוקף לתנאי, ואינה צריכה להשיב הנייר .

מתקיף לה רב אדא בר אהבה

: מדבריך עולה כי

טעמא

שהגט חל בהתנה עמה על מנת שתחזיר הנייר, משום

ד

נאמר ה

מעשה קודם לתנאי.

הא

אם היה אומר את ה

תנאי קודם ל

אמירת ה

מעשה,

היה חל התנאי שצריכה להחזיר את הנייר, וכשהיתה מקיימת את התנאי

לא הוי גיטא

[לא היה חל הגט].

אי אפשר לומר כן, שהרי

מכדי, כל תנאי, מהיכא גמרינן להו

[מהיכן נלמד] שאפשר להתנות?

מתנאי בני גד ובני ראובן.

וכיון שלומדים משם, צריך שיהיה התנאי שמתנה בדיוק כמו שם.

מה התם

[שם] ה

תנאי

היה

בדבר אחד

שיעברו את הירדן וילחמו בארץ ישראל,

ו

ה

מעשה

היה

בדבר אחר

שיקבלו את נחלת ארץ הגלעד שבעבר הירדן מזרחה.

אף כל

התנאים צריכים להיות באופן זה.