Guitin 65a — o Talmud em português

ומבארינן: רב חיננא היה יכול להשיב:

כל

דבר

דתקון רבנן

כעין דאורייתא תקון

את גדרי התקנה. ואם מדאורייתא לא היה יכול קטן לזכות לאחרים, לא היו אומרים חכמים שתועיל זכייתו אפילו לא לענין דין דרבנן.

ואידך

רב חיננא וורדאן, מדוע שתק ולא השיב כן?

משום שהוא סבור,

כי אמרינן

[אימתי אומרים] "

כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון"

דווקא

במילתא

[בתקנה]

דאית

[שיש]

לה עיקר מן התורה,

שעיקר הדין הוא מן התורה, וחכמים רק הוסיפו בו תקנות.

אבל מילתא

[תקנה] שתקנו רבנן,

דלית

[שאין]

לה עיקר מן התורה

כמו עירוב חצירות ושיתוף מבואות -

לא

תיקנו את תקנתם כעין של תורה.

ואם כן, יכול להיות שתקנו חכמים שיוכל קטן לזכות לאחרים, אף על פי שמדאורייתא אינו יכול לזכות לאחרים.

מתיב רב אויא

עוד קושיה על דברי שמואל, וכפי שפירשם רב חסדא, שקטן אינו זוכה כלל עבור אחרים.

ממה ששנינו במסכת מעשר שני [ד ד]:

מערימין על מעשר שני

כדי שלא יצטרך הפודה אותו להוסיף חומש על שוויו.

שכן אם בעל המעשר עצמו הוא הפודה - חייב הוא להוסיף חומש על פדיונו, ואילו על פדיית מעשר שני של אחרים הוא אינו מוסיף חומש.

כיצד

הוא מערים שלא להוסיף חומש בפדיית מעשר שני?

אומר אדם לבנו ובתו הגדולים,

או

לעבדו

ושפחתו העברים: הא לכם מעות הללו, ופדו בהן מעשר שני זה.

האב מזכה להם המעות, והם פודים את המעשר שני במעות הללו, ואינם מוסיפים חומש, לפי שהם נחשבים לאנשים אחרים לגביו.

ולאחר שפדו את המעשר שני, הם מחזירים לו את הפירות, שהרי הם סמוכים על שולחנו, ושלהם שלו הוא.

[

ואוכלו בלא

להוסיף על הפדיה

חומש

]

.

והוינן בה:

האי שפחה

עברית שפודה את המעשר שני,

היכי דמי

באיזה שפחה מדובר?

אי

מדובר בשפחה

דאתיא

[שכבר הביאה]

ב' שערות,

אם כן היא כבר גדולה, ו

מאי בעיא גביה

[מה היא עושה אצלו] שהרי היא יוצאת לחירות בסימני גדלות?

אלא לאו

מדובר בשפחה קטנה

דלא אתיא

[שלא הביאה עדיין]

ב' שערות!

משמע מכאן, שאף קטנה יכולה לזכות לאחרים, שהרי היא פודה במעות מעשר שני של האדון .

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן

במשנה במסכת מעשר שני מדובר

במעשר

שני

בזמן הזה,

שהוא רק מ

דרבנן,

ובדין דרבנן הקלו חכמים שתועיל זכיית קטן לאחרים, ואין להוכיח מכאן לדאורייתא.

ומקשינן:

ואמה העבריה בזמן הזה

-

מי איכא?

והתניא

בברייתא:

אין עבד עברי נוהג אלא

בזמן שהיובל נוהג.

ואם כן כבר בטל דין עבד עברי עוד לפני ימי בית שני, כשבטל היובל, וכל שכן בזמן הזה!

ואם המשנה מדברת בשפחה כנענית, על כרחך מדובר בזמן שהיובל נוהג, ואז דין מעשר שני הוא מדאורייתא.

אלא

צריך להעמיד, שמדובר במעשר שני מפירות שגדלו

בעציץ שאינו נקוב,

שכל חיוב המעשר הוא רק מ

דרבנן.

ולכן מה שמועיל פדית השפחה הקטנה לאחרים, אינו סתירה למה שביאר רב חסדא בדברי שמואל שלא מועלת זכית הקטן לאחרים בדבר שהוא דאורייתא.

אמר רבא, ג' מדות

חלוקות

ב

זכיית

קטן

:

א. קטן כזה שאם נותנים לו

צרור וזורקו, אגוז ונוטלו,

זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים.

וכנגדן בקטנה,

בהבנה כזאת, נחשבת כיודעת לשמור קידושיה - והרי היא

מתקדשת

על ידי אמה או אחיה קדושין מדברי סופרים, בהסכמתה, ולהתרת קידושין אלו צריכה

למיאון,

כמבואר ביבמות [קז ב], שכל קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה אפילו למאן, וזו יודעת כבר לשמור קידושיה, והיא צריכה למאן כדי לצאת מבעלה.

וכן היא מתקדשת על ידי עצמה ב"קידושי מיאון", מדרבנן, אם היא יתומה .

ב.

הפעוטות,

בגיל שש עד שמונה -

מקחן מקח, וממכרן ממכר במטלטלין,

כמבואר בפרק הניזקין [לעיל נט א].

וכנגדן בקטנה,

כשהגיעה לגיל הזה, היא בגדר "משלחה, ואינה חוזרת", והרי היא

מתגרשת

בקבלתה את הגט, אפילו שנתקדשה

בקידושי אביה

ומת האב, שקידושיה מן התורה.

ג.

הגיעו ל"עונת נדרים",

דהיינו שנה אחת לפני גדלותם, נדריהם נבדקין, ואם יודעים לומר לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו -

נדריהן נדר והקדשן הקדש,

כמבואר במסכת נדה [דף מה, ב].

וכנגדן בקטנה,

כשהגיעה לגיל זה, והביאה שתי שערות -

חולצת

, ואפשר לסמוך על סימנים אלו, ואין הם שערות של שומא בעלמא,

אבל קודם זמן זה, קטנה היא, ואין סימניה סימנים, ואינה חולצת, לפי שכתוב בפרשת חליצה "איש" ומקישים "אשה" ל"איש", שצריכה להיות גדולה לחליצה.

ד.

ו

לענין

למכור

קרקעות

בנכסי אביו,

נחשב קטן

עד שיהא בן עשרים

.

מתניתין:

קטנה שאמרה

לשליח:

התקבל לי גיטי,

שעשתה אותו שליח לקבלה; וכגון שהיא יתומה מאביה ויכולה לשמור את גיטה,

אינו

גט עד שיגיע גט לידה

ממש, כי מה שעשתה אותו שליח לקבלה אינו מועיל .

לפיכך, אם רצה הבעל לחזור

בו מהגט לאחר שמסרו לשליח וקודם שיגיע לידה -

יחזור.

והטעם, משום

שאין קטן עושה שליח,

ולכן השליח אינו נחשב שליח קבלה כדי שהאשה תתגרש מיד עם קבלת הגט, אלא הוא שליח הולכה של הבעל בלבד, ומתגרשת בגט רק כשמגיע לידה.

ואם

אביה של הקטנה קיים, ו

אמר לו אביה

לשליח:

צא

למקום הארוס של בתי

והתקבל לבתי גיטה,

דינו של השליח הוא כדין שליח לקבלה, ולאחר שנתן הבעל את הגט לשליח,

אם רצה

הבעל

לחזור

-

לא יחזור,

שידו של השליח כיד האב, ומתגרשת הקטנה עם זכית השליח בגט.

האומר

לשלוחו:

תן גט זה לאשתי במקום פלוני,

ושינה השליח בשליחותו,

ונתנו לה במקום אחר

-

הואיל ואמר לשליח במפורש שיתן לה את הגט במקום פלוני, הגט

פסול,

שהבעל מקפיד על כך ואינו רוצה שיתננו לה במקום אחר , כדי שלא יליזו עליו שם .

אבל אם אמר הבעל לשליח:

הרי היא במקום פלוני,

ולא הורה במפורש לשליח שיתן לה את הגט שם,

ונתנו לה

השליח את הגט

במקום אחר

-

כשר

הגט, שלא נתכוון אלא להראות לו מקומה שימצאנה שם, ולא הקפיד על כך שיתן לה דוקא שם את הגט.

וכן

האשה שאמרה

לשלוחה:

התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקיבלו לה במקום אחר

-

פסול

הגט, שאף לגבי האשה יש לומר, שהיא מקפידה שלא יקבל את הגט אלא במקום פלוני ולא במקום אחר.

רבי אלעזר מכשיר.

שלדעתו דווקא בבעל יש לומר שהוא תולה נתינת הגט דוקא במקום פלוני, לפי שהוא מגרש מדעתו והכל תלוי בו, אבל האשה, שבעל כורחה מתגרשת, לא שייך לומר בה שמקפידה על מקום קבלת הגט, וזה שאמרה לשליח "קבל גיטי במקום פלוני", לא התכוונה אלא להראות לו מקום בעלה.

ואם אמרה האשה לשליח:

הבא

והולך

לי גיטי, ממקום פלוני,

שלא עשתה אותו שליח לקבלה, אלא אמרה לו שיביא לה את הגט ממקום פלוני,

והביאו לה

השליח את הגט

ממקום אחר,

הואיל ואינה מתגרשת בקבלתו את הגט, אלא משיגיע הגט לידה,

כשר

לדברי הכל, שבכגון זה בודאי אינה מקפידה כשמביא לה את הגט ממקום אחר .

גמרא:

הגמרא דנה בענין השינוי ששינה השליח את מקום השליחות בגט.

ומקשה הגמרא:

ו

לדעת

רבי אלעזר

שבמשנה,

מאי שנא

[מדוע שונה] דינו ב

רישא, דלא פליג

[שאינו חולק] על תנא קמא, ומודה שאם שינה מדברי הבעל ומסר את הגט במקום אחר, שהגט פסול,

ומאי שנא סיפא

באופן שהשליח שינה מדברי האשה, וקיבל את הגט במקום אחר

דפליג

רבי אלעזר וסובר שכשר?

ומתרצינן: יש חלוק אם שינה השליח מדברי הבעל מאשר אם שינה מדברי האשה, כיון ש

איהו,

הבעל,

דמדעתיה מגרש

[שהגירושין תלוי בדעתו] -

קפיד

[מסתבר שמקפיד] ומדקדק, כשאומר מקום מסוים.

מה שאין כן

איהי,

האשה,

דבעל כרחה מתגרשת,

ואינה בטוחה שהבעל יסכים למסור את הגט באותו מקום - לכן מסתבר שרק

מראה מקום היא לו

לשליח.

מתניתין:

משנתנו דנה בבת ישראל הנשואה לכהן, כשמתגרשת ממנו, מאימתי אסורה לאכול בתרומה; ובאה המשנה ללמדנו שיש הבדל בענין זה בין אם עשתה שליח להבאת הגט ובין עשתה שליח לקבלת הגט.

אשה שהיתה בת ישראל הנשואה לכהן ואין לה בן ממנו, הרי היא אוכלת בתרומה רק עד שתתגרש, אבל משהתגרשה שוב אינה אוכלת בתרומה, אלא אם יש לה בן מהכהן.

לכן, אם אמרה לשליח:

הבא לי גיטי,

שמינתה אותו רק לשליח להולכת הגט לידה,

אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה,

כיון שכל זמן שלא הגיע הגט לידה, אינה מגורשת.

אבל אם אמרה לשליח:

התקבל לי גיטי,

שמינתה אותו לזכות בגט עבורה -

אסורה לאכול בתרומה מיד

כשיצא השליח, שמא קיבל את הגט לאלתר, וכבר נתגרשה, וכל שהיא ספק גרושה אסורה לאכול בתרומה .

ואם אמרה לשליח:

התקבל לי גיטי במקום פלוני

-

אוכלת בתרומה עד שיגיע

השליח עם ה

גט לאותו מקום,

שאינו נעשה שלוחה לזכות בגט עבורה, עד שיגיע לאותו מקום, ורק אז היא מגורשת. ומשערים כמה זמן צריך השליח ללכת עד שיגיע לאותו מקום.

רבי אליעזר אוסר מיד,

משפירש השליח ממנה. לפי שרבי אליעזר הולך לשיטתו, שהיא רק מראה לו מקום ואינה מקפדת אם יזכה השליח בגט עבורה במקום אחר. לכן, משפירש ממנה השליח אסורה, כיון שאולי מצא את הבעל עם הגט במקום סמוך, וזכה בו כבר השליח עבורה.

גמרא:

שנינו במשנה: אמרה לשליח התקבל לי גיטי במקום פלוני - אוכלת בתרומה עד שיגיע השליח עם הגט לאותו מקום.

ומקשינן:

ו

כי כשיגיע השליח לאותו מקום עם הגט בידו,

גיטא מיהא הוי,

אף על פי שקיבל את הגט מידי הבעל במקום אחר?

והאמרת רישא,

במשנה הקודמת, שאם שינה השליח מדבריה וקיבל את הגט במקום אחר

לא הוי גיטא!

וכאן הרי השליח קיבל את הגט מידי הבעל במקום אחר!

ומתרצינן:

לא צריכא,

מדובר במשנתנו בכגון

דאמרה ליה

לשליח:

התקבל לי גיטא במתא

[בעיר]

מחסיא, וזימנין דמשכחת ליה

[ופעמים שתמצא את בעלי]

בבבל.

וכיון שכך אמרה לו, משמע שאינה מקפדת אם השליח יקבל בשבילה את הגט במקום אחר,

ו

מה שקבעה לשליח שיקבל את הגט בעיר מחסיא

הכי קאמרה ליה

[כך הוא משמעות דבריה]:

משקל

[לקחת] את הגט,

כל היכא דמשכחת ליה

-

שקליה מיניה

[בכל מקום שתמצא את הבעל, קח ממנו את הגט].