Guitin 63b — o Talmud em português

מאי לאו

[האם לא מדובר] במשנה,

ב

אופן שהבעל אמר לשליח קבלה של האשה

"הילך", ו

כשיטת

רבי נתן

היא. ויש להוכיח מכאן, שאף על פי שחולק ב"הולך" וסובר שאין זה לשון של שליחות לקבלה, מודה באמר הבעל בלשון "הילך", ולכן חל הגט מיד בקבלת השליח,

ותפשוט ממשנתנו שלשון "הילך" לרבי נתן כ"זכי" דמי.

ודחינן:

לא

! אלא אפשר להעמיד את משנתנו אפילו

ב

אופן שהבעל אמר לשליח האשה בלשון

"הולך", ו

כשיטת

רבי

שסובר שבכל לשון שאמר הבעל, נשאר השליח שליח קבלה של האשה.

תא שמע

ממה ששנינו בהמשך משנתנו:

לפיכך, אם אמר לו הבעל

לשליח "

אי אפשי

[אין רצוני]

שתקבל

ותזכה בגט בשבי

לה, אלא הולך ותן לה",

הדין הוא שאם

רצה

הבעל

לחזור

בו מהגט קודם שיגיע ליד האשה -

יחזור.

ודייקינן:

טעמא

שיכול הבעל לחזור בו, ואין הגט חל מיד בקבלת השליח, משום

דאמר "אי אפשי",

הא

אם

לא אמר "אי אפשי",

משמע, שאם

רצה

הבעל

לחזור

בו -

לא יחזור.

מאי לאו

[האם לא מדובר] במשנה

ב

אופן שאמר הבעל לשליח האשה

"הילך",

ועם כל זה באופן שלא אמר "אי אפשי" הרי הוא שליח קבלה,

ו

נעמיד את המשנה כשיטת

רבי נתן.

ונוכיח מכאן שלרבי נתן לשון "הילך" כ"זכי" דמי.

ודחינן:

לא!

אלא אפשר להעמיד את המשנה אפילו

ב

אופן שהבעל אמר לשליח האשה בלשון

"הולך", ו

כשיטת

רבי

שסובר שבכל לשון שאמר הבעל, נשאר השליח שליח קבלה של האשה.

תא שמע

ממה ששנינו בברייתא: בעל שאמר לשלוחו

"הולך גט זה לאשתי",

אם

רצה

הבעל

לחזור

בו מהגט קודם שהגיע ליד האשה -

יחזור,

ואם אמר הבעל לשלוחו:

"הילך" גט זה לאשתי,

אם

רצה

הבעל

לחזור

בו מהגט -

לא יחזור.

מאן שמעת ליה דאמר

[מיהו התנא שסובר]

ב

אמר הבעל לשלוחו בלשון

"הולך",

הדין הוא שאם

רצה

הבעל

לחזור, יחזור?

-

רבי נתן

הוא!

ו

אותו תנא

קאמר

בברייתא,

ב

אמר הבעל לשלוחו בלשון

הילך

הדין הוא שאם

רצה לחזור לא יחזור

והגט חל מיד בקבלת השליח,

שמע מינה

[מוכח מהברייתא] שלדעת רבי נתן לשון

"הילך" כ"זכי" דמי,

ומסיקה הגמרא: אכן

שמע מינה.

אתמר

: אמרה האשה לשליח:

התקבל לי גיטי, ו

השליח בא ואמר לבעל:

אשתך אמרה

התקבל לי גיטי, והוא

הבעל

אומר

לשליח:

הולך ותן לה,

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב

: דברי הבעל הם ספק: ולכן

נעשה

השליח גם

שלוחו

של הבעל להולכה,

ו

גם

שלוחה

של האשה לקבלה, מספק.

ו

אם מת הבעל בלא בנים אחרי שניתן הגט לשליח וקודם שהגיע הגט ליד האשה, הדין הוא ש

חולצת

מחשש שמא הגט לא חל והרי היא יבמה שצריכה חליצה כדי להיות מותרת להנשא לאחר, אבל אינה מתייבמת לאחיו, מחשש שמא הגט חל, והרי היא אסורה עליו.

והוינן בה:

למימרא

[האם לומר]

דמספקא ליה לרב אי

לשון

"הולך" כ"זכי" דמי

והגט חל מיד בקבלת השליח,

אי

"הולך"

לאו כ"זכי" דמי

ואין הגט חל אלא בקבלת האשה ,

והא אתמר

: האומר לשלוחו:

"הולך" מנה לפלוני שאני חייב לו,

אמר רב

: אם נאבד הכסף בדרך

חייב

המשלח

באחריותו,

ועדיין חייב מנה.

ו

אף על פי כן

אם בא

המשלח

לחזור

בו, ולהשיב את המנה -

אינו חוזר!

לפי שכבר זכה בו המלווה משעת ההולכה .

משמע שרב סובר שלשון "הולך" ודאי כ"זכי" דמי, ואינו מסתפק בזה .

ומתרצינן: באמת סובר רב שלשון "הולך" הוי ספק האם הוא כ"זכה" או לא,

אלא ש

התם

ב"הולך מנה" הוא דין ממון, ובממון הדין הוא - ש

ספק ממונא לקולא,

והבא להוציא מחברו, ידו על התחתונה ועליו להביא ראיה שהדין הוא כמותו , לכן המשלח אינו יכול לחזור בו, כיון שאולי לשון "הולך" כ"זכה" והשליח זכה כבר עבור הבעל חוב.

מה שאין כן

הכא

בגט, הוא דין איסור, ובאיסור הדין הוא - ש

ספק איסורא לחומרא,

לכן באמר לשליח בלשון "הולך" נוקטים מספק לחומרא שהשליח הוא גם שליח להולכת הגט וגם שליח לזכות, ואם מת בעלה בלא בנים חולצת מספק.

אמר רב: אין האשה עושה שליח לקבל לה

את

גיטה מיד שליח

של

בעלה,

ורבי חנינא אמר: אשה עושה שליח לקבל לה

את

גיטה מיד שליח

של

בעלה.

מאי טעמא דרב

שאין האשה עושה שליח לקבל משליח הבעל?

שני טעמים ניתן לומר בדבריו:

א.

איבעית אימא

[אם תרצה אמור]: שהטעם שהאשה אינה יכולה לשלוח שליח לקבל את הגט מיד שליח הבעל,

משום בזיון דבעל,

שאולי הבעל סבור שהאשה מזלזלת בו בכך שהיא לא באה בעצמה, ואינו רוצה לגרשה באופן זה, מה שאין כן באופן שממנה האשה שליח לקבל את הגט מיד הבעל בעצמו, שאז הבעל יודע שהאשה שלחה שליח, ובזה שהוא מסר לשליח, הוכיח שהוא מסכים לגרשה באופן זה.

ב. ו

איבעית אימא

: הטעם שהאשה אינה יכולה לשלוח שליח לקבל את הגט מיד שליח הבעל,

משום חצרה הבא לאחר מיכן.

שאם היה מניח הבעל את הגט בחצר שאינה שייכת לאשה, ואחר כך היתה האשה קונה את החצר - אין האשה מתגרשת בזה, משום שצריך הבעל למסור את הגט ביד האשה או בחצירה. ובשעה שהבעל הניח את הגט בחצר, עדיין לא היה החצר של האשה, והרי זה כאילו מצאה את הגט מונח ונטלתו.

לכן גוזרים שלא יקבל השליח של האשה (שהוא נחשב כידה או כחצירה לענין הגט) מיד שליח הבעל, משום שחצירה הבאה לאחר מיכן דומה לאופן שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ורק אחר כך מינתה אותו האשה להיות שליח קבלה, ויבואו לדמות ולהתיר בחצר שקנתה לאחר שנתן הבעל גט לתוכה, שיאמרו: שהחצר היה בתחילה שליח הבעל ועכשיו כשהאשה קונה אותו, נעשה החצר שלוחה .

מאי בינייהו

[מה ההבדל בין שני הטעמים]?

איכא בינייהו

[יש ביניהם הבדל], באופן

דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא

[שהאשה קדמה ומינתה שליח לקבלה] קודם שמינה הבעל שליח להולכה,

שאז אין לחשוש שיבואו לדמות ולהתיר בחצר שזכתה בו לאחר שכבר היה מונח בו הגט,

אבל עדיין יש לחשוש משום בזיון הבעל, כיון שהשליח לא מקבל את הגט מידי הבעל .

מעשה ב

ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו

[אדם אחד שלח שליח עם גט לאשתו],

אזל שליחא אשכחה כי יתבה וקא לישא

[הלך השליח ומצא את האשה כשהיא יושבת ולשה] בצק,

אמר לה: "הילך גיטך",

אמרה ליה

: כיון שידי מלוכלכות בבצק,

ליהוי בידך

[יהא הגט בידך], ותהיה אתה שליח לקבלה וזכיה עבורי.

אמר רב נחמן: אם איתא לד

ברי

רבי חנינא,

והלכה כמותו שאשה עושה שליח לקבל את הגט מיד שליח הבעל, ולא חוששים שיבואו להתיר בחצר שזכתה בו לאחר שכבר מונח בו הגט.

עבדי בה עובדא

[הייתי עושה בה מעשה], להתיר את האשה בגט זה.

אמר ליה רבא

לרב נחמן:

ואם איתא לדרבי חנינא,

והלכה כמותו,

עבדת בה עובדא

[היית עושה מעשה] להתיר את האשה בגט זה?

ו

הא

[והרי] באופן זה שמינתה את השליח הולכה של הבעל שיהיה שליח קבלה שלה

לא חזרה שליחות אצל הבעל!

שלא נגמרה השליחות של הבעל עד כדי שיכול השליח לחזור למשלחו ולומר שביצע את שליחותו.

שהרי קודם שגמר השליח את שליחותו של הבעל, כבר ניתק משליחותו ונעשה שליח של האשה,

וכל שליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד למשלח, אינה שליחות, ובטל הגט!

שלחוה

[שלחו את השאלה הזאת]

לקמיה דרבי אמי,

והוא

שלח להו

[להם]: שהיות ו

לא חזרה שליחות אצל הבעל,

אינו גט.

ורבי חייא בר אבא אמר: נתיישב

[נעיין עד שיתיישב דעתינו]

בדבר

להשיב הלכה.

לאחר כמה ימים,

הדור שלחוה

[חזרו ושלחו]

קמיה דרבי חייא בר אבא,

לשאול אותו מה הכריע בשאלה זו,

אמר: כל הני שלחו לה ואזלי

[כל כך הרבה פעמים הולכים ושולחים לי]?

כי היכי דמספקא להו לדידהו, הכי נמי מספקא לן לדידן

[כמו שהדבר מסופק להם, כך גם אני מסופק בדבר] .

וכיון שנולד ספק בבית המדרש בענין זה, ולא הוכרע,

הוי

[הרי] הוא ספק ב

דבר שבערוה,

אם נשתנה דין האישות שלה להיות מגורשת או לא,

ו

בכל מקום שיש ספק ב

דבר שבערוה,

הדין הוא שמחמירים מספק ,

ולכן במקרה הזה, אם מת בעלה בלא בנים, היא

חולצת

מספק שמא לא חל הגט והרי היא יבמה, ולא מתייבמת, משום שאולי חל הגט, והריהי אסורה על היבם.

כמו המעשה הזה

הוה עובדא

[היה מעשה] נוסף, באשה שמינתה את שליח ההולכה של הבעל להיות שליח שלה לקבלת הגט,

ואצרכה

[והצריך אותה]

רב יצחק בר שמואל בר מרתא

שתקבל

גט

נוסף מבעלה, משום שלא חזרה שליחות אצל הבעל, ובטל הגט,

ו

כשמת הבעל הצריכה

חליצה.

ומקשינן: וכי הצריך אותה רב יצחק

תרתי,

גם גט וגם חליצה? והרי אם היא קיבלה גט נוסף אינה צריכה חליצה לאחר מיתת הבעל!

ומבארינן: שרב יצחק לא התכוון שהאשה צריכה גם גט וגם חליצה, אלא הצריך אותה

גט

נוסף אם באה להנשא לאחר

מחיים

כשבעלה עדיין חי,

ו

הצריכה

חליצה

אם באה להנשא

לאחר מיתה

של בעלה בלא שנתן לה גט נוסף קודם שמת (בלא בנים)

.

מעשה: ב

ההיא דהוו קרו

[אשה אחת שהיו קוראים]

לה נפאתה,

וצוה בעלה לשני עדים לכתוב לה גט ולתת לה,

אזול סהדי כתוב

[הלכו העדים וכתבו] בגט בטעות את שמה

תפאתה,

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב

: גט זה עצמו פסול, ואילו לכתוב שוב גט כתיקונו אין הם יכולים, שכן כבר

עשו

ה

עדים

וסיימו את

שליחותן,

ואינם יכולים לכתוב גט עבור האשה בלא שליחות הבעל .

מתקיף לה רבה: מי קאמר להו כתובו חספא והבו לה?

[וכי צוה הבעל את העדים, לכתוב חרס (דבר ללא ערך) ולתת לאשה]? הרי הוא אמר להם לכתוב לאשה גט כשר שראוי להתגרש בו, וכל עוד שלא כתבו גט כשר, הם עדיין לא מילאו את שליחותם, והם יכולים עדיין לכתוב גט בשליחות הבעל!

אלא אמר רבה: ודאי, אי כתוב סהדי גיטא מעליא

[אם כתבו העדים גט שכשר לגירושין]

ואבד,

באופן זה אומרים ש

עשו

ה

עדים

וסיימו את

שליחותן,

וכבר אינם שלוחים לכתוב גט נוסף,

אבל אם הם כתבו גט פסול, לא אומרים שסיימו העדים את שליחותן, ויכולים הם לכתוב גט נוסף בשליחות הבעל.

מתקיף לה

[מקשה על כך]

רב נחמן: מי קאמר להו

[וכי צוה אותם הבעל]

כתבו

ואנחוה בכיסייכו

[כתבו גט והניחוהו בכיסכם]?

הרי הוא הורה להם לכתוב גט ולגרש בו, ובעצם הכתיבה לא נתמלאה עדיין שליחותם.

אלא אמר רב נחמן

: אפילו אם כתבו כבר העדים גט כשר, עדיין לא סיימו את שליחותם,

ואם אבד הגט,

כותבין

גט נוסף בשליחות הבעל

ונותנין

לאשה,

אפילו מאה פעמים

עד שתתגרש .

בעא מיניה רבא מרב נחמן

: לפי שיטתך שלא סיימו העדים את שליחותם עד שתתגרש, אם אמר הבעל לעדים:

כתבו ותנו

את הגט

לשליח, מהו?

האם נאמר ש

סלוקי סליק להו

[שסילק את העדים] משליחותם לאחר שנתנו את הגט לשליח, ואם אבד הגט לשליח, שוב אינם יכולים לכתוב גט אחר,

או דילמא

עשאם שלוחים עד שיבא גט לידה ותתגרש, ויכולים עדיין לחזור ולכתוב גט אחר .

והטעם שאמר להם שימסרו את הגט לשליח

לטירחא דידהו חייש

[שמא רק לטירחה של העדים חשש] שלא יצטרכו להוליך בעצמם את הגט לאשה,

אבל הם עדיין שלוחים לכתוב גט עד שתתגרש האשה?

אמר ליה רבינא לרב אשי

: ומה הדין הוא אם הוסיף הבעל ואמר לעדים: כתבו גט ותנו לשליח

ויוליך לה, מהו?

האם ממה שהוסיף "ויוליך לה" מוכח שנתכוון לומר שעדים אלה צריכים לדאוג שאכן יוליך לה השליח ויגיע לידה, ולפיכך קיימת שליחותם עד שיגיע הגט בפועל לידיה, או שמא אין זו משמעות דבריו, ואף באופן זה כוונתו לעשותם שלוחים רק על הכתיבה ובטלה שליחותם עם הכתיבה?

ואיבעיות אלו לא נפתרו, ונשארת הגמרא ב

תיקו.

שנינו במשנה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף האומרת

לשלוחה:

טול לי גיטי, אם רצה

הבעל

לחזור

בו מהגט לאחר שמסרה לשליח -

לא יחזור,

שהרי השליח נעשה שליח קבלה, וכבר בקבלתו זכה בגט עבור האשה.

תנו רבנן

בברייתא: אם מינתה האשה שליח באחד מהלשונות הללו:

טול לי, ושא לי, ויהא לי בידך

-

כולן לשון קבלה הן,

שנתכוונה שיהא שליח קבלה, ושתתגרש בזכית השליח בגט.

מתניתין:

האשה שאמרה

לשליח:

התקבל

[תהיה שליח לקבל]

לי

את

גיטי,

והשליח חזר ואמר שקיבל את הגט, אבל אין הגט בידו,

צריכה

האשה שיהיו לה

שתי כיתי עדים

שמעידים בדבר.

כת אחת של

שנים

עדים

שאומרים: בפנינו אמרה

האשה לשליח לקבל עבורה את הגט .

ו

כת נוספת של

שנים

עדים

שאומרים: בפנינו קבל

השליח את הגט מידי הבעל

וקרע

אותו אחרי שקיבלו . (בגמרא יתבאר מדוע צריך השליח לקרוע את הגט אחרי שזכה בו)

ואין צריך שיהיו שני הכיתי עדים נבדלים זה מזה, אלא

אפילו הן

אותם העדים

הראשונים והן האחרונים,

שהעדים שמינתה בפניהם את השליח לקבלה, הם עצמם ראו כשהשליח קיבל את הגט.