Guitin 57a — o Talmud em português

במאי דפסיק אנפשיה!

ד

כל יומא מכנשי

ליה לקיטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה, ומבדרו אשב ימי

.

[דנים אותי במה שפסקתי על עצמי, כל יום כונסים את אפרי, ודנים אותי, ושוב שורפים אותי, ומפזרים את אפרי על פני שבע ימים].

אזל

אונקלוס

אסקיה לבלעם בנגידא! אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא?

אמר ליה: ישראל!

[שוב העלה אונקלוס באוב את בלעם, ושאלו: מי חשוב בעולם העליון, וענה לו בלעם: ישראל]!

הוסיף אונקלוס ושאל את בלעם:

מהו לאידבוקי בהו?

[האם כדאי להתדבק בהם, ולהתגייר]?

אמר ליה

בלעם לאונקלוס בלשון הפסוק: "

לא תדרוש שלומם וטובתם

" - של ישראל -

כל הימים!

כי אמנם בעולם העליון, ישראל הם החשובים, אבל בעולם הזה, הגשמי, ישראל מדוכאים ביסורים, וכן הגרים, ועל כן, כדאי לו להמנע מלדרוש שלומם וטובתם של ישראל, אם נוח לו בחיים של הפקר ותענוגות.

אמר ליה

אונקלוס לבלעם:

דיניה דההוא גברא במאי?

[במה דנים אותך בשמים].

אמר ליה

בלעם לאונקלוס:

בשכבת זרע רותחת

דנים אותי! מדה כנגד מדה על שבעצתו של בלעם התחיל העם לזנות אל בנות מואב.

אזל אסקיה ליש"ו

בנגידא

, ו

אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא?

[שוב העלה אונקלוס באוב את ישו הנוצרי, ושאלו: מי חשוב באותו עולם]?

אמר ליה

הפושע לאונקלוס:

טובתם

של ישראל

דרוש

, אבל

רעתם לא תדרוש

, כי

כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו

.

אמר ל

י

ה: דיניה דההוא גברא במאי?

אמר ליה: בצואה רותחת, דאמר מר

: "

כל המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה רותחת

".

מוסיפה הגמרא על מעשה זה דאונקלוס:

תא חזי

[בוא וראה]:

מה בין

אותו יש"ו שהוא מ

פושעי ישראל, לנביאי אומות העולם

עובדי עבודה זרה.

כי אותו האיש הנוצרי אף על פי שחטא והחטיא, ישראל הוא, והכיר את האמת שאין טוב אלא למי שמיטיב לישראל, אבל בלעם, אף על פי שהיה נביא, גוי רשע היה, והשיא עצה לאונקלוס להרע לישראל.

ועוד מביאה הגמרא ברייתא על המעשה של בר קמצא:

תניא: בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב

"

ה את בר קמצא

שביישוהו,

והחריב את ביתו ושרף את היכלו

.

ועל מעשה זה של בר קמצא, שממנו נתגלגל לספר על חורבן ירושלים, אני קורא את הפסוק:

"אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה", כי אם היו נותנים לבם לראות את הנולד, ולדאוג שמא תארע תקלה גדולה ממעשיהם, לא היו נוהגים כפי שנהגו.

והענין השני עליו אני קורא פסוק זה:

ב.

אתרנגול ותרנגולתא חריב טור מלכא

:

[בגלל תרנגול ותרנגולת נחרב הר המלך ].

וכיצד השתלשלו הדברים?

דהוו נהיגי, כי

[כאשר]

הוו מפקי

[מוציאים]

חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא

.

[היו נוהגים באותו מקום, להוציא תרנגול ותרנגולת, לפני החתן והכלה, כאשר היו מוציאים אותם לחופה.]

כלומר: פרו ורבו כתרנגולין

.

[רמז היה במנהג זה; מברכים את החתן והכלה, שיפרו וירבו, כתרנגולים הפרים ורבים מאד].

יומא חד, הוה קא חליף

באותו מקום

גונדא דרומאי

, ו

שקלינהו מינייהו

.

[בחתונה שנערכה ביום מן הימים, עבר שם גדוד חיילים רומאים, וחטפו מהם את התרנגול והתרנגולת ].

נפלו

בני טור מלכא

עלייהו

, ו

מחונהו

.

[התנפלו בני טור מלכא על הגדוד, והכום].

ואף על ענין זה אני קורא את הפסוק: "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה", כלומר, אשרי אדם הדואג לראות את הנולד, שלא תארע תקלה מחמת מעשיו.

שהרי לא היה להם להקפיד כל כך על מנהגם, והם לא ראו את הנולד מהתנפלותם על גדוד החיילים.

אתו

[החיילים]

אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי

[היהודים] שבהר המלך.

שמע הקיסר את דבריהם, ו

אתא עלייהו

, בא עליהם למלחמה.

הוה בהו

[בין היהודים],

ההוא בר דרומא

[איש מן הדרום שכינו אותו "בר דרומא"]

דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו

.

[בר דרומא, היה יכול לקפוץ בקפיצה אחת מרחק מיל, וכך עשה, וקפץ אל תוך מחנה האויב והרג בהם].

כשראה הקיסר, את כוחו העל טבעי, של אותו יהודי.

שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא

.

[נטל הקיסר את כתרו מראשו, והניחו על הארץ ].

ו

אמר

בתפילה:

ריבוניה דעלמא כוליה, אי ניחא לך, לא תמסריה לההוא גברא

[לאותו אדם - ועל עצמו היה אומר],

לדידיה ולמלכותיה, בידיה דחד גברא

הוא "בר דרומא".

[התפלל ואמר: אדון כל העולם, אם נוח לך, אל תמסור אותי ואת מלכותי בידי אדם אחד, דהיינו בידי בר דרומא].

אכשליה פומיה

לבר דרומא

[פיו הכשילו, לומר דבר שאינו הגון].

ואמר

כלפי מעלה בלשון הפסוק: "

הלא אתה אלהים זנחתנו, ולא תצא אלהים בצבאותינו

", וכוונתו היתה לומר: ננצח בכח צבאותינו, ואין לנו צורך בעזרתך.

ומקשינן: הלא

דוד נמי אמר הכי

, כי לשון זו, שאמר בר דרומא, מקרא הוא בתהילים, ודוד אמרו, ואי אפשר שאינו דבר הגון!?

ומשנינן:

דוד אתמוהי קא מתמה

. כלומר, לא אמר בר דרומא כמו שאמר דוד, כי דוד אמר בלשון שאלה ותמיהה: ה', מדוע לא תצא בצבאותינו. אך בר דרומא בטעותו אמר זאת בניחותא, כביכול, אין צורך בעזרתו.

לבתר דאמר בר דרומא הכי,

על

בר דרומא

לבית הכסא, אתא דרקונא, שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה

דבר דרומא.

[לאחר שאמר כן בר דרומא, נכנס הוא לבית הכסא, ובא נחש והכישו במעיו, ומת בר דרומא].

אמר

הקיסר:

הואיל ואיתרחיש לי ניסא, הא

זימנא

[בפעם הזאת],

אשבקינהו

לישראל; ואכן

שבקינהו ואזל

למיתב לאתריה.

[אמר הקיסר לאחר שמת בר דרומא, הואיל והתרחש עבורי נס כזה, על כן אעזוב את ישראל לנפשם; ואכן עזב אותם לנפשם, והלך לשוב למקומו].

כד אזיל קיסר,

איזדקור

בני טור מלכא,

ואכלו ושתו, ואדליקו שרגי, עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא

.

[משהלך הקיסר, קפצו ורקדו בני טור מלכא משמחה, והיו אוכלים ושותים ומדליקים נרות, והיו מאירים למרחוק, עד שההולך במרחק מיל מן העיר היה רואה את הצורה החקוקה בטבעתו].

משראה את הפלגת שמחתם,

אמר: מיחדא קא חדו בי יהודאי

כלומר, לועגים הם לי.

ועל כן

הדר אתא עלייהו

[חזר ובא עליהם למלח מה].

אמר רבי אסי: תלת מאה אלפי שליפי סייפא, עיילו לטור מלכא

.

[שלש מאות אלף שולפי חרב נכנסו להר המלך].

וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא

.

[והיו הורגים בהר המלך, במשך שלשה ימים ושלשה לילות].

ובהך גיסא הלולי וחנגי, ולא הוו ידעי הני בהני

.

[בצד אחד היו הורגים, ובצד השני היו הילולות וחגיגות, ומרוב גודלה של המדינה, לא הבחינו אנשי צד אחד במה שמתרחש בצד השני].

כתוב במגילת איכה [ב ב]: "

בלע ה' ולא חמל, את כל נאות יעקב

".

כי אתא רבין

מארץ ישראל לבבל,

אמר

בשם

רבי יוחנן

:

"נאות יעקב" שאמר הכתוב:

אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך

, כדברי רב יהודה,

דאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים ריבוא

[שש מאות אלף]

עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת

מעיירות אלו,

היו בה

ששים רבוא

כ

מנין

יוצאי מצרים, חוץ משלש

עיירות,

שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים

[מאה ועשרים ריבוא], ו

אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא

.

הגמרא דורשת את שמותיהם של שלש עיירות אלו, מדוע נקראו כך:

כפר ביש

[רע] צרי עין היו, ונקרא מקומם כך, על שם:

דלא יהבי ביתא לאושפיזא

[שלא נתנו בית לאורח הבא ללון].

כפר שיחליים

, נקרא כך, על שם:

שהיתה פרנסתן מן שחליים

[שם של מאכל מסויים].

כפר דכריא

, [לשון זכרים],

אמר רבי יוחנן

: נקרא כך, על שם:

שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחילה, ויולדות נקבה, ופוסקות

.

אמר עולא: לדידי חזי לי ההוא אתרא, ואפילו שיתין ריבוותא קני לא מחזיק

.

[אני ראיתי לאותו מקום שהיה שם "הר המלך", וכה קטן הוא מקום זה, עד שאפילו ששים רבוא של קני סוף אינו מחזיק].

אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא: שקורי משקריתו

, באמרכם שהיו בהר המלך ששים רבוא עיירות, שהלא אין מקומו מחזיק אפילו ששים רבוא קני סוף!

אמר ליה

[השיב לו] רבי חנינא: "

ארץ צבי

"

כתיב בה

[עליה].

וללמדנו בא -

מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו

, כי כשפושטים ממנו את עורו, מתכווץ הוא, ואי אפשר לחזור ולהלבישו על בשר הצבי.

אף ארץ ישראל כך: בזמן שיושבין עליה

-

רווחא

[היא מתרחבת],

ובזמן שאין יושבין עליה

-

גמדא

מתכווצת היא.

עתה באים חז"ל, לבאר את מעלתם ודרגתם הרוחנית הגבוהה, של בני כפר אחד מהכפרים הרבים שהיו בהר המלך, ואת הסיבה שמקומם חרב, למרות צדקתם המופלגת.

רב מניומי בר חלקיה ורב חלקיה בר טוביה ורב הונא בר חייא

, שלשתם,

הוו יתבי גבי הדדי

[ישבו יחד].

אמרי, אי איכא דשמיע ליה מילתא

[ששמע דבר מה] מהנהגתם של בני

כפר

"

סכניא של מצרים

" שהיתה בהר המלך,

לימא

[יאמר את הידוע לו]:

פתח חד מינייהו

אחד מן החכמים

ואמר

לחביריו:

מעשה בארוס וארוסתו

, שהיו מאותה העיר, והיתה הארוסה מקודשת לו, ועדיין היו לפני החופה.

שנשבו לבין הגויים, ו

הם

השיאום זה לזה

.

אמרה לו

הארוסה;

בבקשה ממך אל תגע בי

, כיון

שאין לי כתובה ממך

, ואסורה אני לך מדרבנן, כי חכמים אסרו כלה לבעלה, כשהיא בלא כתובה.

ו

אכן

לא נגע בה

הארוס

עד יום מותו

.

וכשמת

הארוס

אמרה

הארוסה

להם

[ליהודים שהיו בקבורתו. ]:

סיפדו לזה שפטפט

[זילזל]

ביצרו יותר מיוסף

הצדיק שעמד בנסיון עם אשת פוטיפר.

ובשלשה דברים היה מפטפט ביצרו יותר מיוסף:

א.

דאילו ביוסף לא הוה אלא חדא שעתא

[שעה אחת של נסיון],

והאי

[הארוס]

כל יומא ויומא

.

ב.

ואילו יוסף לאו בחדא מטה

היה,

והאי בחדא מטה

אנוס היה להיות עמה, ואף על פי כן, לא נגע בה.

ג.

ואילו יוסף לאו אשתו

היתה,

והא אשתו

היתה, אלא שאסרוה חכמים, ולא נכשל בה.

פתח אידך

[חכם אחר]

ואמר

:

מעשה

שהיה באותו כפר,

ועמדו

[עמד מחירם של]

ארבעים מודיות

[מידות של תבואה]

בדינר, נחסר השער מודיא אחת

, ועמדו שלשים ותשע מידות בדינר [יוקר של כשני אחוזים למאה].

נתעוררו בני המקום לבדוק על מה אירע להם כך, שנתייקר השער

ובדקו ומצאו

מעשה רשע שהיה ביניהם:

אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכיפורים

.

והביאום לבית דין

, והעידו עדים עליהם, שעשו דבר זה, בעדים ואחר התראה,

וסקלום

.

ו

מיד

חזר השער

של התבואה

למקומו

להמכר בארבעים מודיות בדינר.

פתח אידך

[החכם השלישי]

ואמר

לחביריו:

מעשה באדם אחד

שבאותו כפר,

שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה;

ולא היה יכול להפטר ממנה בלא כתובה, אם לא שיוציא עליה שם רע, ואז יפסידוה בית דין את כתובתה.

מה עשה, הלך וזימן את שושביניו

[אוהביו],

והאכילן והשקן

ו

שיכרן

[השקה אותם על שנעשו שיכורים],

והשכיבן על מטה אחת

עם אשתו.

והביא לובן ביצה

, שהוא דומה לשכבת זרע, להוציא קול שבאו על אשתו.

והעמיד להן עדים

על כך, שהיו על מטה אחת, ומצאו כעין שכבת זרע על המטה.

ובא לבית דין

, להעליל על אשתו.

וכסבור היה, שיאמרו לו בית דין לגרשה שלא בכתובה, כי צדיקים היו, ודרכם היה לפסוק כהלכה, שאשה יוצאת מבעלה כשבאים עדים על מעשים מכוערים שעשתה.

היה שם זקן אחד, מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו.

אמר להן

בבא בן בוטא לבית הדין:

כך מקובלני משמאי הזקן: לובן ביצה

כשמעמידים אותו כנגד האור,

סולד

[מתייבש ומגליד]

מן האור

[מחמת חום האש]

ו

אילו

שכבת זרע דוחה

[נבלע בבגד]

מן האור

.

ואם כן ניתן לבדוק אם אכן שכבת זרע היא, או שמא עלילת שוא היא, ולובן של ביצה הוא שהטיל ביניהם.

בדקו

בית הדין

ומצאו כדבריו

, שאין זה אלא לובן של ביצה, ונמצא שהיה מוציא שם רע על אשתו.

ו

על כן,

הביאוהו לבית דין, והלקוהו, והגבוהו כתובתה ממנו

[גבו ממנו את כתובתה].

אמר ליה אביי לרב יוסף: ומאחר דהוו צדיקים כולי האי

[כל כך]

מאי טעמא איענוש?

אמר ליה: משום דלא איאבול

[לא התאבלו]

על ירושלים

.

דכתיב

[ישעיה סו י]: "

שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה

". הרי למדנו שלא ישושו עם ירושלים אלא המתאבלים עליה, ומכאן, שחובה להתאבל על ירושלים.

והענין השלישי עליו אני קורא את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד":

ג.

אשקא דריספק

[בגלל דופן של מרכבת נשים]

חריב ביתר

:

דהוו נהיגי

בביתר, ד

כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא

, וכי הוה מתיליד

ינוקתא

הוו

שתלי תורניתא

.

[מנהג היה להם, שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה ].

ו

כי הוו מינסבי, קייצי להו, ועבדו גננא

.

[וכאשר היו נישאים, היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם, ועושים מהם חופה לבני הזוג].

יומא חד, הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספק, קצו ארזא ועיילו לה

.

[ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה].

אתו נפול עלייהו ומחונהו

[באו בני המקום התנפלו עליהם והכום].

ולא העלו בדעתם, שמעשה זה יגרום לכך שהקיסר יחזור לנקום בהם, ובכך עברו על מה שכתוב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה", מחמת שלא נתנו לבם לראות את הנולד.

אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי, ואתא עלייהו

קיסר להלחם.

נאמר במגילת איכה [ב ג]: "

גדע בחרי אף, כל קרן ישראל

" ונתקיים פסוק זה בחורבן שהיה בביתר.

א

מר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן

:

אלו שמונים אלף קרני מלחמה

[ראשי גייסות שתוקעים בקרן ומתאספים אליהם בני צבאם].

שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה

.

והרגו בה אנשים ונשים וטף

ושפכו את דמן, והיה דמן מרובה כל כך,

עד שהלך דמן

וזרם כנחל עד שהגיע

ונפל לים הגדול

.

שמא תאמר קרובה היתה

ביתר לים הגדול, ואין הדם מרובה כל כך?

לא כן היה, אלא

רחוקה היתה מיל

[אלפים אמה] מן הים הגדול.

תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים

[שם מקום],

אחד

מהן

מושך אילך

[לצד אחד],

ואחד מושך אילך

[לצד שני].

ואל נחלים אלו הגיע דם ההרוגים, וזרם לים הגדול,

ושיערו חכמים

שהיו בנחלים באותה שעה,

שני חלקים מים, ו

חלק

אחד

[שליש]

דם

.

במתניתא תנא: שבע שנים בצרו גויים את כרמיהן מדמן של ישראל, בלא זבל

, כי הדם שנספג בקרקע, שימש להם כזבל לשדותיהן, במשך שבע שנים, ולא הוצרכו לזבל את שדותיהן כדרכם, בכל שנה ושנה.