Guitin 49b — o Talmud em português

ועוד, הא אמר רב אשי

תניא בהדיא

, שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אם בדניזק שיימינן או בדמזיק שיימינן:

"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"

שאמרה תורה

מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר

: לא כי, אלא

מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק.

רבינא אמר

: משנתינו לא כדברי רבי ישמעאל היא אלא

לעולם, מתניתין רבי עקיבא היא, דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן.

ו

מה ששנינו "מפני תיקון העולם", כדעת

רבי שמעון היא, דדריש

בכל מקום

טעמא דקרא

[מפרש טעמם של דיני התורה]

ואף כאן, אכן דאורייתא הוא,

ו

התנא

מה טעם

הוא ד

קאמר, מה טעם

אמרה תורה

הניזקין שמין להן בעידית מפני תיקון העולם

, וכפי שמבואר בברייתא כאן.

דתניא: אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו

:

הניזקין שמין להן בעידית

[של מזיק]!?

מפני הגזלנים ומפני החמסנין

[גזלן נוטל את של חבירו ואינו משלם על החפץ, חמסן נוטל ומשלם בעל כרחו של חבירו] ולכן הם משלמים בעידית.

כדי שיאמר אדם

שרוצה לגזול את חבירו

למה אני גוזל ולמה אני חומס,

הרי

למחר

כשיתבע אותי הגזלן, אם לא תהיה הגזילה בידי, יהיו

בית דין יורדין לנכסי, ונוטלין

ממני

שדה נאה

[עידית]

שלי

ונותנים אותה לנגזל.

וסומכים על מה שכתוב בתורה "מיטב

שדהו ומיטב כרמו ישלם",

ועל ידי זה ימנע מלגזול.

ו

לפיכך אמרו

: כל

הניזקין

שמין להן בעידית

.

ב. ו

מפני מה אמרו

בעל חוב

גובה

בבינונית!?

כדי שלא

יארע ש

יראה אדם

שיש

לחבירו שדה נאה ודירה נאה ויאמר

בליבו

אקפוץ ואלונו כדי ש

אם לא יהיו לו מעות לפרוע

אגבנו

[את השדה או הדירה]

בחובי

.

לפיכך אמרו: בעל חוב בבינונית

ולא בעידית.

אלא מעתה

שאתה חושש לשמא יאמר "אקפוץ ואלונו", נתקן ש

יהא

בעל חוב גובה

בזיבורית

בלבד, כי אם יגבה בבינונית, עדיין יש לחוש שמא יחמוד את שדהו של חבירו וילונו כדי לגבותה!?

אי אפשר לנו לתקן כך, כי

אם כן, אתה נועל דלת

של מלוים

בפני לווין

, כי המלוים לא ירצו להלוות, אם ידעו שלא יקבלו אלא קרקע זיבורית.

ג.

כתובת אשה בזיבורית, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר

: כתובת אשה

בבינונית

.

אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית

ולא בבינונית, כשאר בעל חוב!?

שיותר ממה שהאיש רוצה לישא

אשה, ה

אשה רוצה לינשא

לאיש. ולפיכך, די לנו לתקן שתגבה מזיבורית, ואין חשש שתמנע מלהנשא מחמת שאינה מקבלת אלא בזיבורית.

ועוד אמר רבי שמעון

דבר אחר

:

ה

אשה יוצאה

מבעלה

לרצונה ושלא לרצונה

, כי על כרחה יכול בעלה לגרשה.

והאיש אינו מוציאה

[את אשתו]

אלא לרצונו

[אם ירצה]

וסבורה היתה הגמרא שרבי שמעון בא לתת טעם נוסף לכך שכתובת אשה בזיבורית. ולפיכך מתמהינן:

מאי דבר אחר?

כלומר, היכן יש כאן טעם להגבות את כתובתה בזיבורית.

ואדרבה, כיון שהאיש מוציאה שלא ברצונה, ראוי לתקן לה עידית כדי שלא יוציאנה!?

ומפרשינן: לא בא רבי שמעון לתת טעם לגביית כתובה בזיבורית, אלא בעניין אחר דיבר.

כי

וכי תימא

[אם תשאל] מדוע לא נאמר

כי היכי

[כמו]

דכי מפיק לה איהו

בגט, מדעתו,

תקינו לה רבנן כתובה מיניה

.

אם כן,

כי נפקא איהי

[כאשר היא תצא] ממנו, על ידי שתכוף אותו לגרשה ולתת לה גט,

נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה!?

על זה בא רבי שמעון לומר

תא

[בא] ו

שמע

תשובה לשאלתך, אין אשה מוציאה את בעלה, ואי אפשר לה לכוף אותו על כך.

כי אכן

אשה יוצאה

כשבעלה רוצה לגרשה, בין

לרצונה ו

בין

שלא לרצונה, ו

אילו

האיש אינו מוציא

את אשתו, אף אם היא רוצה בכך,

אלא לרצונו,

ואי אפשר לה לכופו.

שהרי אם ירצה

אפשר דמשהי לה

[שישהה אותה אצלו]

ב

מה שהיא זקוקה לקבל ממנו

גיטא

[גט], ואם אינו משהה אותה, נמצא שמרצונו הוא מגרשה, ואין מקום לתקן לו כתובה ממנה.

שנינו במשנה: ו

כתובת אשה בזיבורית.

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לא אמרן

[לא אמרו] במשנה כתובת אשה בזיבורית

אלא

באלמנה הגובה

מיתמי

.

אבל

גרושה הגובה כתובתה

מיניה דידיה

[מבעלה], גובה

בבינונית

.

ומתמהינן: אם מה ששנינו בזיבורית

מיתמי

, אם כן תיקשי

מאי איריא

[מה ראה התנא לומר ]

כתובת אשה

דוקא, הלא

אפילו כל מילי

[כל דבר] - נזיקין ובעל חוב -

נמי

בזיבורית!?

דהא תנן

במשנתינו,

אין נפרעים

בין נזיקין בין בעל חוב ובין אשה בכתובתה

מנכסי יתומים, אלא מן הזיבורית

, ומה ראה התנא להדגיש דוקא בכתובת אשה שגובה היא מזיבורית!?

אלא

ודאי

לאו

כדבריך, ומה שאמרו בזיבורית, אף בגרושה שגובה

מיניה

[מבעלה].

ומשנינן:

לעולם

כדברי מר זוטרא שכתובת אשה בזיבורית דוקא בגובה

מיתמי. ו

ב

כתובת אשה איצטריכא ליה

לתנא להדגיש שאינה אלא בזיבורית.

ומשום ד

סלקא דעתך אמינא

ד

משום חינא

דנישואין, שיהיו האנשים נושאין חן בעיני הנשים, לכן

אקילו רבנן גבה

[אצל כתובה] ואף מיתומים תגבה בבינונית.

קא משמע לן!

אמר רבא: תא שמע

להקשות על דברי מר זוטרא:

הרי שנינו:

רבי מאיר אומר כתובת אשה בבינונית,

ו

ממאן

[ממי] גובה היא בבינונית,

אילימא

[אם נאמר]

מיתמי

וכי

לית ליה לרבי מאיר הא דתנן אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית!?

אלא לאו

, באשה הגובה כתובתה

מיניה

, אמר רבי מאיר.

מכלל

[משמע מכאן]

דרבנן סברי

כתובת אשה מיניה

בזיבורית!?

ומשנינן,

לא

בגובה ממנו שנינו, אלא

לעולם

מיתמי, ו

אף על פי כן,

שאני כתובת אשה

שגובה בבינונית

משום חינא

.

אמר אביי: תא שמע

להקשות על דברי מר זוטרא:

הרי שנינו במשנה,

הניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיב ורית

.

ו

ממאן

גביא,

אילימא מיתמי?

הרי תיקשי:

מאי איריא כתובת אשה

בזיבורית, הלא

אפילו כל הני

[נזיקין ובעל חוב]

נמי

דינם בזיבורית!?

אלא לאו,

צריכים אנו לפרש, בגובה כתובתה

מיניה,

ואף על פי כן, אינה גובה אלא בזיבורית, ודלא כמר זוטרא!?

אמר

[תירץ]

רב אחא בר יעקב

: אין המשנה עוסקת במזיק עצמו, ולא בלוה עצמו, ולא בבעל המגרש, או אלמנה הגובה כתובתה מן היתומים.

אלא

הכא במאי עסקינן כגון ש

אחר הנזק

נעשה

אדם

ערב

לנזקי בנו.

וכן, כגון שנעשה ערב

לבעל חוב

של

בנו.

ו

כן, שנעשה ערב

לכתובת כלתו

.

ובכל אלו, נתחייב האב לפרוע את חוב בנו, אם לא ישלם הבן, ולא שילם, ומת, ועתה באים כולם לגבות מן הערב.

והאי

[זה], גובה

כי דיניה

[כדינו],

והאי, כי דיניה

.

ניזקין ובעל חוב, דמחיים

של בן

גבו

[היה דינם לגבות], שהרי חל חיובו מחיים.

איהו

[ערב]

נמי, כי מגבי

להם,

כ

מו שהיו גובים מן הבן

מחיים, מגבי

, להם הערב.

אבל

כתובת אשה ד

הא אלמנה

לאחר מיתה גביא

.

ולאחר מיתה,

הרי

ממאן גביא, מיתמי

, ועל כן,

איהו

[ערב]

נמי כי מגבי

לכתובה,

כ

מו

לאחר מיתה

הוא

מגבי

לה.

ומקשינן:

ו

אם בערב מיירי,

תיפוק ליה, דערב דכתובה

, כלל

לא משתעבד

לפרוע, כמו שיתבאר להלן!?

ולאזו בלבד שלא תגבה בינונית, אלא אף מזיבורית לא תגבה האשה מן הערב!?

אף על פי שאין "ערב" משתעבד לכתובת אשה, "קבלן" משתעבד, איזה הוא "ערב דכתובה" ואיזה הוא "קבלן "?

"ערב דכתובה, הוא, מי שנישאה האשה, על ידי התחייבותו לשלם את כתובתה.

"קבלן דכתובה" הוא, מי שהתפיס הבעל את אשתו מטלטלין, והיא מסרתן ליד הקבלן בתורת קבלנות, ואחר כך החזירה אותן לבעלה. [וראה בהערה ]

ומשנינן: הכא

ב

נעשה האב

קבלן

על כתובת כלתו עסקינן, וקבלן משתעבד אף בכתובת אשה.

ומתמהינן: אכתי,

הניחא למאן דאמר

, לקמן, ד

קבלן, אף על גב דלית ליה נכסי ללוה, משתעבד

הוא למלוה, אתי

שפיר

.

אלא למאן דאמר, אי אית ליה

נכסים ללוה,

משתעבד

הערב, כי סומך הוא שיגבה המלוה מהם, ולפיכך משעבד את עצמו, ודעתו לשלם, אם יאבדו הנכסים אחר כך.

אבל

אי לית ליה, לא

גמר בלבו להיות

משתעבד,

כי ירא להפסיד, והתחייבותו אינה אלא דיבורים בעלמא.

אם כן, לדעה זו,

מאי איכא למימר!?

כי כאן, הרי אין לבן נכסים, כי אם יש לו, גובים ממנו, שהרי "אין פורעים מן הערב תחילה", ואין האב צריך לשלם וכיון שאין לבן נכסים, נמצא שהאב כלל לא נשתעבד להיות ערב, ולמה ישלם!?

ומשנינן:

איבעית אימא: בדהוו ליה

[שהיו לבן] נכסים, בשעה שנעשה האב ערב,

ו

אחר כך

אישתדוף

[התקלקלו השדות]

ואיבעית אימא

: לא היו לבן נכסים, ואף על פי כן,

כל

שהוא

לגבי בריה

[לצורך בנו], מפני חיבתו,

שעבודי משעבד

האב

נפשיה

[את עצמו].

עתה חוזרת הגמרא, לפרט את דיני ערב וקבלן, מתי משתעבד הוא, ומתי אין כוונתו להשתעבד.

איתמר

א.

ערב דכתובה

שאינו "קבלן"

דברי הכל: לא משתעבד

, כיון שלא התכון אלא לעשות מצוה, שתתרצה האשה להנשא, והרי לא גרם לה הפסד בכך, ועל כן לא היתה דעתו להשתעבד לכתובתה.