Guitin 44b — o Talmud em português

ב.

ו

אפילו

אם תימצי לומר

, כאותו צד באיבעיא שנסתפקו במועד קטן י א גבי מי שהיתה לו מלאכה לעשות, שהיה יכול להתחילה ולסיימה קודם חול המועד, או לא להתחילה כלל עד לאחר חול המועד -

ואילו הוא

כוון מלאכתו במועד

, שהתחיל לעשותה סמוך למועד, כך, שאם לא יסיימנה במועד, יהא זה "דבר האבד" שמותר לעשותו מעיקר הדין בחול המועד,

ומת

קודם המועד,

לא קנסו בנו אחריו

להמנע מלעשותו במועד, כשם שקנסו את אביו משום שכוון מלאכתו למועד.

לא תפשוט משם לעניננו; כי יש לומר:

שאני התם

משום דלא עבד

האב

איסורא

[לא עשה האב איסור], כלומר: הרי מת אביו קודם המועד, ועדיין לא הגיע לידי איסור, ולא חל עדיין שום דין.

אבל

הכא

שכבר חל על אביו חיוב לפדותו,

מאי

דין בנו? האם

לדידיה

לאב שמכרו הוא ש

קנסו רבנן, והא ליתיה

[והרי כבר אינו, שמת].

או דילמא: לממוניה

[לממונו של האב]

קנסו רבנן

שיפדו את העבד מהם,

והא איתיה

[והרי הנכסים לפנינו].

אמר ליה

רבי אסי לרבי ירמיה:

תניתוה

, כבר למדנו דין זה במשנה במסכת שביעית:

המשנה הבאה מתבארת על פי דברי רש"י במועד קטן יג א.

שדה שנתקווצה בשביעית

, שנטל ממנה קוצין וברקנין שהיו תלושין ומפוזרין בה כדי ליפותה, ואסור לעשות כן בשביעית מדרבנן, הרי זו

תיזרע למוצאי שביעית

, ולא קנסוהו חכמים שלא ליהנות ממלאכה שעשה באיסור בשביעית, היות ואין זו עבודה חשובה.

אבל

נטייבה

השדה בשביעית, שזיבלה על ידי שהביא לה זבל ממקום אחר, ואסור לעשות כן מדרבנן,

או

ש

נדיירה

, שהביא לשם דיר של בהמות וזיבלוה, היות ועבודה חשובה היא, קנסוהו חכמים ו

לא תזרע

השדה

למוצאי שביעית

.

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: נקטינן

[מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]:

היטיבה

האב לשדה בשביעית,

ומת

, הרי

בנו זורעה

, ולא קנסו את בנו אחריו.

אלמא

, הרי מוכח ש

לדידיה

[לעובר עצמו]

קנסו רבנן

, ואילו

לבריה

[לבנו של העובר]

לא קנסו רבנן

.

ואם כן, אף לגבי מכירת עבד, לדידיה בלבד קנסו רבנן, אבל לא קנסו את בנו אחריו.

אמר אביי: נקטינן

, נוקטים אנו הלכה למעשה:

טימא טהרות של חבירו

וחייב הוא לשלם אם עשה כן במזיד -

ומת, לא קנסו רבנן בנו אחריו

לשלם, ואפילו מקרקעות שירש מאביו שמשלם הוא בהן את שאר חובותיו של אביו.

מאי טעמא?

"

היזק שאינו ניכר

[כגון טומאה לטהרות, שאינה ניכרת בהן],

לא שמיה היזק

" הוא מן הדין, ואינו חייב לשלם,

וקנסא דרבנן

בעלמא

היא

שחייב הוא לשלם, וכדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו.

ואם כן

לדידיה קנסוהו רבנן

, ואילו

לבריה לא קא קנסו רבנן

.

שנינו במשנה: המוכר עבדו לגוי

או לחוצה לארץ

, יצא בן חורין:

תנו רבנן: המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני

שהרי קנוי הוא לו לגופו.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: פעמים

ש

יצא

העבד לחירות על ידי מכירה לחוצה לארץ,

ופעמים

ש

לא יצא

העבד לחירות.

כיצד?

-

אמר

המוכר: "

פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי

[איש אנטוכיא] ", הרי זה

לא יצא

לחירות, כי "אנטוכי" לא משמע אלא שנולד באנטוכיא, אך לא משמע שדר שם, ולכן אפילו אם הוליכו הקונה לחוץ לארץ לא יצא העבד ממנו לחירות, כי יש לומר שדעתו לחזור.

אבל אם אמר המוכר: "פלוני עבדי מכרתיהו

לאנטוכי שבאנטוכיא

", הריזה

יצא

, כי לשון זו משמע, שאנטוכי מאנטוכיא הוא, ואם כן מסתמא יוליכנו עמו לשם, ולכן יצא לחירות.

ומקשינן עלה:

והא תניא

בברייתא אחרת: אם אמר המוכר: "

מכרתיהו לאנטוכי

", הרי זה

יצא

לחירות. ורק אם אמר "פלוני עבדי מכרתיהו

לאנטוכי השרוי בלוד

[שבארץ ישראל] ", אז הוא ש

לא יצא

.

ומשנינן:

לא קשיא

.

הא

הברייתא ששנינו בה "מכרתיהו לפלוני אנטוכי, לא יצא" - היינו בכגון

דאית ליה

[יש לו לאותו אנטוכי]

ביתא בארץ ישראל

[בית בארץ ישראל], ולכן לא יצא לחירות.

ואילו

הא

הברייתא ששנינו בה: "מכרתיהו לאנטוכי, יצא" - היינו בכגון שאין לו לאותו אנטוכי בית בארץ ישראל, ואף על גב

דאית ליה אושפיזא

[אכסניא]

בארץ ישראל

.

במסכת יבמות סו א איתמר: אשה המכנסת שום לבעלה, שהכניסה לו נכסי צאן ברזל, אשר הבעל שם את ערכם בשעה שמכניסה אותם אליו, ומקבל על עצמו בחיוב כתובתה לשלם לה שומא זו כשימות או יגרשנה, בין אם יתייקרו או יושבחו הנכסים, ובין אם יוזלו או יאבדו הנכסים.

וכשגירשה בעלה, היו הכלים או הקרקעות שהכניסה, עדיין קייימים, הרי אם היא אומרת: כלי שהכנסתי אותם עצמם אני נוטלת לפי הערך של החיוב שהתחייבת לי עבורם בכתובתי, ואיני נוטלת דמים; והוא אומר: רק דמים אני נותן, כמו שקבלתי עלי בשומא בחיוב כתובתך עבור נכסי צאן ברזל, ומאז הן באחריותי ושלי הן, ואיני חפץ ליתן אותם עצמם.

רב יהודה אמר: הדין עמה ותטול כליה; ורבי אמי אמר: "הדין עמו".

בעי רבי ירמיה: בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל, והכניסה לו

בכתובתה

עבדים ושפחות

כ"נכסי צאן ברזל",

ודעתו לחזור

לבבל,

מהו

שתיחשב הבאת העבדים לבעל בתורת "נכסי צאן ברזל" כמכירת עבדים לבן חוצה לארץ?

ומבארת הגמרא:

תיבעי

ספק זה הן

למאן דאמר

אשה התובעת בשעת גירושין מבעלה, שישיב לה את אותם הדברים שהכניסה לו בכתובתה -

הדין עמה

.

ואף

תיבעי

ספק זה

למאן דאמר הדין עמו

, ואינו חייב לתת לה דוקא אותם הדברים שהכניסה לו, ודי לו שיתן לה כסף כפי הערך ששמו אותן דברים בשעת הנישואין.

תיבעי למאן דאמר הדין עמה

: האם נאמר

כיון דהדין עמה, כדידה דמו

[כשלה הם חשובים].

או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירא

[שהוא משתעבד בהם למלאכתו],

כדידיה דמו

[כשלו הם חשובים].

ותיבעי למאן דאמר הדין עמו

: האם נאמר

כיון דהדין עמו, כדידיה דמו

[כשלו הם חשובים].

או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה

של עבד לגמרי, שהרי אם אינו נותן לה כסף, ורוצה לתת לה שוה כסף, אינו יכול לדחותה ולתת לה שוה כסף אחר, אם אותם הדברים שהכניסה לו עדיין הם קיימים; וגם היתומים צריכים להחזיר נכסים אלו שהכניסה, אף שלתשלום חוב אחר של אביהם, אין הם צריכים לתת ממטלטלין שירשו מאביהם, [מאירי], ואם כן

כדידה דמו

[כשלה הם חשובים].

ומסקינן:

תיקו

.

אמר רבי אבהו: שנה לי רבי יוחנן: עבד שיצא אחר

[עם]

רבו לסוריא

[היא ארם צובה שהיא כחוצה לארץ לענין מכירת עבדים, והוא הדין לשאר חוץ לארץ],

ומכרו שם רבו

לאחד מתושבי המקום - הרי זה העבד

יצא לחירות

.

ואף על פי שמתחילה יצא העבד מדעתו ולא על ידי האדון, שהרי לא היה יכול האדון לכופו לצאת לחוצה לארץ; מכל מקום קנסו את האדון שיצא העבד לחירות.

ו

מקשינן עלה:

התני רבי חייא

: עבד שיצא אחר רבו לסוריא

איבד

העבד

את זכותו

להשתחרר מהאדון!?

ומשנינן:

לא קשיא

:

כאן

בברייתא ששנינו בה: יצא לחירות -

ש

היתה

דעת רבו לחזור

, וכשיצא העבד לחוצה לארץ על דעת לחזור הוא שיצא, ונמצא שכשמכרו האדון בחוצה לארץ הרי הוא כמוציאו מארץ ישראל לחוץ לארץ.

כאן

בברייתא ששנינו בה: איבד העבד את זכותו -

שאין דעת רבו לחזור

, ונמצא שכשיצא העבד מעצמו, על דעת שלא לחזור יצא, ואם כן אין האדון מוציא אותו מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא הוא הוציא את עצמו.

ומסייעת הגמרא לזה:

והתניא

[בניחותא]:

יוצא העבד אחר רבו לסוריא

.

וקודם סיום הסייעתא, תמהה הגמרא על לשון הברייתא:

וכי "

יוצא

" העבד, דמשמע

לא סגי דלא נפיק

[שחייב העבד לצאת עם רבו]!?

ו

הרי אין הדבר כן, כי כך

תנן

[כתובות קי ב]: " [את]

הכל

מעלין [כופה האדם לעלות עמו] לארץ ישראל,

ואין הכל מוציאין

[מארץ ישראל לחוץ לארץ] "; ו"הכל" לאתויי עבדים.

אלא

כך תשנה את הברייתא:

יצא העבד אחר רבו לסוריא, ומכרו רבו שם, אם רצה רבו

כשיצא מארץ ישראל

לחזור

, כלומר: על דעת כן יצא,

כופין אותו

לשחררו.

ואם אין דעת רבו לחזור

, אם לא היתה דעתו לחזור כשיצא,

אין כופין אותו

.

אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי

, בשני דברים שמעתי משמואל שפסק בהם הלכה:

חדא

: ב

הך

, בדין המוכר עבדו לחוץ לארץ, [מה יעשו במעות, וכדמפרש ואזיל].

ואידך

: בהא

דאיתמר

: א. המוכר את שדה אחוזתו [שדה שירשה מאבותיו, שהיא בחזקת משפחתו משעת חלוקת ארץ ישראל בימי יהושע], הרי היא שבה ביובל לבעליה, שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".

ב.

המוכר שדהו בשנת היובל עצמה

:

רב אמר: מכורה

היא

ויוצאה

מיד, והלוקח איבד את מעותיו, שהרי היתה מכירה.

ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר

. וטעמו משום קל וחומר: ומה שדה שהיא כבר מכורה הרי היא יוצאת עכשיו, זו שעדיין אינה מכורה, אינו דין שלא תימכר כלל.

בחדא

מדינים אלו, שמעתי משמואל ד

הדרי זביני

[מעות המקח חוזרים ללוקח].

ובחדא

מדינים אלו שמעתי ש

לא הדרי זביני

[אין חוזרים מעות המקח ללוקח].

ולא ידענא הי מינייהו

[איזה מהם] הוא זה שפסק בו כך, ובאיזה מהם הוא שפסק בו כך.

אמר רב יוסף: ניחזי אנן

[נתבונן אנו בדבר]:

מדתני בברייתא: המוכר עבדו לחוץ לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני

.

שמע מינה: קנייה רבו שני

, שהרי נותן הוא גט שחרור,

ו

אם כן במכירת עבד לחוץ לארץ

לא הדרי זביני

[אין חוזרין מעות המקח], שהרי חלה המכירה.

ו

בהכרח ד

כי אמר שמואל

את דינו שהדרי זביני,

התם

גבי שדה הוא שאמרה, לומר ש

אינה מכורה

כלל,

ומעות חוזרין

, שהרי שמע רב ענן, שבאחד הדרי זביני, ובשני לא הדרי, ומאחר שהוכחנו כי במכר לחוץ לארץ לא הדרי זביני, בהכרח שבמכר בשנת היובל הדרי זביני, ולא הפסיד הלוקח את מעותיו.