Guitin 43a — o Talmud em português

והרי

דלמא מודה

בעל השור שהוא חייב קנס,

ומיפטר

מלשלם, שהמודה בקנס הרי הוא פטור.

ומכח סברא זו, פשוט שאם ימכור את הקנס לבדו, לא תועיל המכירה אפילו לרבי מאיר; אלא שיש להסתפק לפי שיטת רבי מאיר:

האם נאמר: היות ולא מכר את הקנס עצמו, אלא מכר את העבד לענין קנס, אם כן מועילה המכירה.

או שמא: היות ואין הקנס יוצא מגוף העבד, אין שייך למכור כלל עבד לענין קנס, ואם כן לא מכר אלא את הקנס עצמו, ובזה אפילו רבי מאיר מודה, שאין חלה המכירה, כיון דלא "עבידי דאתו".

ו

כיצד

תבעי לרבנן

:

הרי

עד כאן לא קאמרי רבנן

: "

אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

",

אלא כגון פירות דקל

עצמם,

דהשתא מיהא ליתנהו

[עתה בשעת המכר אין פירות בעולם].

אבל הכא

, הרי אינו מוכר את הקנס עצמו, אלא את העבד לענין קנס הוא מוכר, ו

הא

קאי שור

[הרי שור לפנינו],

והא קאי עבד

[והרי עבד לפנינו], והרי זה דומה למוכר "דקל לפירותיו", שאף חכמים מודים שהוא קונה.

או שמא נאמר: היות ואין הקנס יוצא מגוף העבד, אם כן אין שייך כלל למכור "עבד לקנס", ואם כן אין זו אלא מכירת קנס לבד, וזה הרי אפילו לרבי מאיר אינו חל, וכל שכן לחכמים.

ואם כן

מאי

דין ספק זה?

אמר רבי אבא: תא שמע

מהא דתניא: כתיב "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא [העבד] יאכל בו [בתרומה, ויליד ביתו [הוא בן שפחתו] הם יאכלו בלחמו [של כהן, היא התרומה] ".

ומפרשת הברייתא: זה שאמרה תורה "

ויליד ביתו

הם יאכלו בלחמו",

מה תלמוד לומר

, מה בא זה ללמדנו?

והרי

אי

"

קנין כסף

" של כהן

אוכל

בתרומה, "

יליד בית

"

לא כל שכן

שהוא אוכל בתרומה, ולמה הוצרכה התורה להוסיף דין פשוט זה!? ומפרשת הברייתא: כי

אילו כן

שלא היתה התורה מפרשת שיליד ביתו של כהן אוכל בתרומה - כי אז

הייתי אומר

:

מה

"

קנין כסף

"

שיש בו שוה כסף

, ולכן הוא

אוכל

בתרומה -

אף יליד בית

רק כ

שיש בו שוה כסף

, הרי הוא

אוכל

בתרומה,

ומנין שאף על פי שאינו שוה כלום

הרי הוא אוכל בתרומה.

לפיכך

תלמוד לומר

: "

יליד בית

" שהוא מיותר, כדי ללמד שיליד בית אוכל בתרומה

מכל מקום

, ואף על פי שאינו שוה כלום.

ועדיין אני אומר

:

רק

יליד בית

שריבתה אותו הכתוב -

בין שיש בו שוה כסף

, ו

בין שאין בו שוה כסף

, הרי הוא

אוכל

בתרומה.

אבל

קנין כסף

, רק כש

יש בו שוה כסף

הרי הוא

אוכל

בתרומה, אבל אין בו שוה כסף

אינו אוכל

בתרומה.

לכן

תלמוד לומר

: "

קנין כספו ויליד ביתו

", כלומר: לכן הקיש הכתוב קנין כספו ליליד ביתו, כדי ללמד:

מה יליד בית אף על פי שאינו שוה כלום

, הרי הוא

אוכל

, שהרי לכך כתבה אותו התורה כדי ללמד שאפילו באופן זה הוא אוכל,

אף קנין כסף, אף על פי שאינו שוה כלום

, הרי הוא

אוכל

.

והשתא מוכחינן מברייתא זו שאין יכול אדם למכור את עבדו לקנס:

שהרי

ואי סלקא דעתך: עבד שמכרו רבו לקנס

, הרי הוא

מכור

.

אם כן לא תמצא עבד שאינו שוה כלום, כי

מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא

[וכי יש לך עבד שאי אפשר למוכרו לקנס]!? ואם כן שוה הוא.

אלא בהכרח שאי אפשר למכור עבד לקנס.

ודחינן:

אין

, אכן

איכא

עבד שאינו שוה למוכרו לקנס, וכגון שהיה

עבד טריפה

, שכגברא קטילא הוא, ואין משלמים עליו קנס.

ו

אכתי מקשינן: אף לו יהא שטריפה הוא, והרי מכל מקום איך תמצא עבד שאינו שוה פרוטה, ד

הא חזי למיקם קמיה

[ראוי הוא לעמוד לפניו] ולשרתו שירות קל!?

ומפרשינן: משכחת לה

במנוול ומוכה שחין

, שאינו ראוי לשרתו כלל, ואם משום קנס, כגון שהוא גם טריפה.

איבעיא להו

:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שקידש בת חורין

הראויה לחצי בן החורין שבו,

מהו

שתהא מקודשת לאותו חצי?

ו

אם תמצא לומר

לפשוט ספק זה: הרי קיימא לן [קדושין ז א]:

בן ישראל שאמר לבת ישראל

"

התקדשי לחציי

", הרי היא

מקודשת

, ואם כן אף זה קדושיו קדושין.

לא תפשוט כן, כי שאני התם

דחזיא לכוליה

[ראויה היא האשה לכולו], ולכן מקודשת היא, כי לכולו נתקדשה, ואף שאמר: "התקדשי לחציי", לא נתכוין אלא לומר: "אף לכשתתקדשי לכולי, אהיה יכול לקחת אשה אחרת עמך", ולכן היא מקודשת.

אבל

הא

[בת החורין הזו] הרי

לא חזיא לכוליה

[אינה ראויה לכולו], שהרי חצי עבדות שבו אינו ראוי לקדשה, ואם כן הרי אלו קדושין ל"חצי איש" ממש, ובזה יש לומר שאינה מקודשת.

ואם תמצא לומר

: כיון שקדושין אלו הוי לחציו ממש, אם כן נפשוט לאידך גיסא, ממה דקיימא לן [שם]:

בן ישראל המקדש חצי אשה אינה מקודשת

, ומשום שנאמר: "כי יקח איש אשה" ולא חצי אשה.

שהרי לא חילקנו בעלמא בין "התקדשי לחציי" שהיא מקודשת, ל"חצייך מקודשת לי" שאינה מקודשת, אלא משום שכשאמר "התקדשי לחציי", לא נתכוין אלא לומר שאהא יכול לישא אשה אחרת עמך, ואילו בחצי אשה שאין שייך לומר כן, כי אשה הרי אינה ראויה לשני אנשים, ובהכרח שנתכוין לקדש חציה ממש, ולכן אינה מקודשת; ואם כן הוא הדין כשמקדש לחציו ממש, שאינה מקודשת.

אף כך לא תפשוט:

ד

התם גבי חצי אשה

שייר בקנינו

, שלא קידש בה את כל מה שהיה יכול לקדש, והוא הדין כשקידשה לחציו ממש שאינה מקודשת כיון ששייר בקנינו.

ו

אילו

הא עבד

שיש בו חצי צד עבדות, הרי

לא שייר בקנינו

, שכל מה שראוי היה לקנות הרי קנה - ואם כן

מאי

הדין בזה, האם מקודשת היא או אינה מקודשת?

תא שמע

מן הברייתא שנזכרה בדף הקודם:

המית

השור את

מי שחציו עבד וחציו בן חורין

, הרי בעל השור

נותן חצי קנס לרבו, וחצי כופר ליורשיו

של המת.

ואי אמרת: קידושיו לאו קדושין

הן,

יורשין מנא ליה

[מנין לו יורשים]!?

כי הקרובים שהיו לו קודם היותו עבד, הרי משנהיה עבד פקע קורבתם, והוא כקטן שנולד; ואם כן אין לו קרובים אחרים אלא בנים, ואם תמצי לומר שאין לו קדושין, מנין לו בנים!?

אמר רב אדא בר אהבה

: זו שאמרו בברייתא: "המית", אין הכוונה שהמיתו ממש, אלא

כשעשאו טריפה

שהוא כמו "גברא קטילא",

ומאי "יורשיו

" ששנינו בברייתא:

נפשיה

[הוא עצמו] נוטל חצי כופר.

אמר רבא: שתי תשובות

[פירכות]

בדבר

:

חדא: ד

"

יורשיו

"

קתני

, והוא עצמו אינו נקרא "יורשיו".

ועוד

, הרי

כופר

[ולא קנס]

הוא

שאנו באים לחייבו לשלם לו,

ואמר ריש לקיש: כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה

, שהרי גבי כופר אמר הכתוב: "והמית איש או אשה", ואם לא עשאו אלא טריפה, אי אתה קורא בו: "והמית".

אלא אמר רבא

: לעולם קידושיו לאו קידושין, ודקשיא לך: יורשין מנא ליה, לא תיקשי: כי אכן

ראוי

הוא

ליטול

חצי כופר

ואין לו

, כי אין לו יורשים.

אמר רבא: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, אין קדושיה קדושין

.

וכן

דרש רבה בר רב הונא

דרשה ברבים, ואמר בה:

כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, אינה מקודשת

.

אמר ליה רב חסדא

: והרי

מי דמי

מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין, למקדש חצי אשה!?

התם

כשמקדש חצי אשה, הרי

שייר בקניינו

, ואילו

הכא

כשקידש חציה שפחה וחציה בת חורין הרי

לא שייר בקניינו

, כי אי אפשר לקדש אלא את חצי בת החורין שבה.

הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה

[העמיד רבה בר רב הונא מתורגמן כדי לחזור ולדרוש],

ו

כך

דרש

:

כתיב: "

והמכשלה הזאת תחת ידיך

", למה נקראו דברי תורה "מכשלה", משום ש

אין

אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן

להורות טעות, והכלימוהו, שמתוך כך הוא נותן לב ומבין; ואף אני נכשלתי בהוראתי והרי אני חוזר בי, ואומר:

אף על פי שאמרו

חכמים:

המקדש חצי אשה אינה מקודשת

, אין זה אלא באשה שיכול לקדש את כולה,

אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, קדושיה קדושין

.

מאי טעמא?

כי

התם שייר בקניינו, הכא לא שייר בקנינו

.

אמר רב ששת: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קדושין

, ואין לחלק בין שייר בקנינו ללא שייר בקנינו.

ואם לחשך אדם לומר

פירכא לדין זה, ממה ששנינו: "

איזו היא שפחה חרופה

["והיא שפחה נחרפת לאיש"] שחייב הכתוב על ביאתה אשם,

זו שחציה שפחה וחציה בת חורין, ומאורסה לעבד עברי

.

הרי ששייך בה אירוסין!? כך

אמור לו

לדחותו:

כלך

[לך לך]

אצל רבי ישמעאל

, שהוא אומר שם:

בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי

הכתוב - "והיא שפחה נחרפת לאיש" - מדבר.

ו

כי

שפחה כנענית בת איתרוסי

[בת אירוסין]

היא

, עד שקורא אותה רבי ישמעאל "מאורסת"!?

אלא

בהכרח

מאי אית לך למימר

בדברי רבי ישמעאל:

מאי

"

מאורסת

"

מיוחדת

.

ואם כן,

הכא

בדברי הסובר שבחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי הכתוב מדבר -

נמי

יש לך לומר:

מאי מאורסת, מיוחדת

, ולעולם אין תופסין בה קדושין.

כתיב בפרשת יבום [דברים כה ה] "כי ישבו אנשים יחדיו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה [אחי המת] יבא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה".

ומתוך שאמר הכתוב "ומת אחד מהם", הרי למדנו, שאין אשה מתייבמת אלא אם כן יש עליה זיקת יבום מחמת מת אחד, אבל אם יש עליה זיקת יבום מחמת שני מתים ["אשת שני מתים"], אין היא מתייבמת.

הא כיצד: כגון שהיתה נשואה לראובן, ומת, והלך שמעון אחיו ועשה בה קדושי כסף או שטר ["מאמר"], הרי המאמר תופס בה, ומשמת, הרי היא זקוקה מחמתו ליבום לאחיו. ואולם אף הזיקה שמחמת המת הראשון עדיין לא פקעה, שאין היא פוקעת אלא כשייבמה אחיו, ולא כשעשה בה מאמר. נמצא, שכשמת שמעון, הרי היא זקוקה ליבום ללוי מחמת שני מתים: מחמת ראובן שעדיין לא פקעה זיקתו, ומחמת שמעון שעשה בה מאמר.

אמר רב חסדא

: אשה אשר

חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן

[וקדושיה ספק, היות ונחלקו בדין זה אמוראים לעיל ],

ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון

בחיי ראובן,

ומתו שניהם

.

הרי זו

מתייבמת ללוי

אחיהם של ראובן ושמעון.