Versão em texto deste daf: original e tradução
Guitin 36a — o Talmud em português
Guitin 36a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Guitin 36a
ומשנינן:
דמדרינן ליה
לכהן
ברבים
קודם עבודתו! ומאחר ונדר שהודר ברבים אין לו הפרה והתרה, סמוכים ובטוחים אנו שיגרשנה. ולפיכך, יורד ועובד מיד.
ואכתי מקשינן:
הניחא למאן דאמר
:
נדר שהודר ברבים, אין לו הפרה
והתרה! לפיכך, יורד ועובד על ידי נדר זה.
אלא למאן דאמר
: "אף נדר שהודר ברבים,
יש לו הפרה
והתרה",
מאי איכא למימר!?
ומה יועיל הנדר, והרי אכתי יכול להתירו אצל חכם!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן,
דמדרינן ליה
לכהן
על דעת רבים!
שיאמרו לו הרבים שנודר בפניהם: הרי אנו מדירים אותך על דעתנו! ונדר זה, לכולי עלמא אי אפשר לו להתירו.
ד
הא
אמר אמימר: הלכתא: אפילו למאן דאמר
: "
נדר שהודר ברבים, יש לו הפרה
"
\- אבל אם נדר
על דעת רבים, אין לו הפרה
. כלומר: אין לו התרה על ידי חכם!
והני מילי
דאין לו התרה - דוקא שצריך להתירו
ל
צורך
דבר הרשות
.
אבל
אם בהתרתו יש צורך
לדבר מצוה, יש לו הפרה
, על אף שנדר על דעת רבים.
והיכי דמי דבר מצוה?
כי ההוא מקרי דרדקי
[מלמד תינוקות],
דאדריה רב אחא על דעת רבים
, שלא ילמד עוד תינוקות, משום
דהוה פשע בינוקי
[פושע בתינוקות], שהיה חובטן יותר מדאי.
ו
אחר כך
אהדריה רבינא
[החזירו למשרתו] על ידי שהתיר לו את נדרו, משום
דלא אשתכח
מלמד אחר
דדייק
בלימודו
כוותיה
[לא נמצא עוד מלמד שמדייק בלימודו עם התלמידים דוגמתו]!
וכגון זה הוא דבר מצוה, שאף נדר שהודר על דעת רבים מתירים בשבילו.
שנינו במשנה:
והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם
: והוינן בה: וכי רק
מפני תיקון העולם
צריכים העדים לחתום בגט!?
והלא מעיקר דין
דאורייתא הוא! ד
הרי
כתיב
בירמיהו [פרק לב]: "שדות בכסף יקנו,
וכתוב בספר וחתום
". ומשם למדנו, שאין השטר כשר בלא חתימות העדים; ואף גט, שטר כריתות הוא.
א. נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר בכל השטרות:
רבי מאיר אומר: עדי חתימה כרתי! שעל ידי חתימת העדים בגוף השטר הם עושים את השטר לשטר, ולשיטתו האמור בכתוב "וכתוב בספר וחתום" הוא הכרחי לקיום השטר שיהיו בו חתימות.
ורבי אלעזר אומר: עדי מסירה כרתי שלדעתו נעשה השטר לשטר על ידי העדים העומדים בשעת מסירת השטר, ובשטר גט הם רואים את מסירת הגט לאשה, ואין צורך שיחתמו בגופו של השטר. ולשיטתו האמור בכתוב "וכתוב בספר וחתום", אינו תנאי הכרחי לקיום השטר, אלא רק בגדר "עצה טובה", שבאמצעות החתימה לא יזדקק מחזיק השטר להביא עדי מסירה, וכפי שיתבאר.
אמר
תירץ
רבה
:
לא צריכא
לטעמא ד"תיקון העולם",
אלא לרבי אלעזר, דאמר: עדי מסירה כרתי
, ולשיטתו, מה שנאמר: "וכתוב בספר וחתום" אינו חיוב אלא עצה טובה. ולדעתו
תקינו רבנן
שיהיו בגט
עדי חתימה, מפני תיקון העולם!
והתיקון הוא: שאם ייעשה הגט בעדי מסירה בלבד, עלולה האשה לבוא לידי עיגון,
דזימנין דמייתי סהדי
[ימותו עדי המסירה].
אי נמי, זימנין דאזלי
עדי המסירה
למדינת הים
[פעמים שהולכים הם למדינת הים]! ואם יערער הבעל ויאמר: "לא גירשתיה", לא ימצא מי שיעיד לאשה שאכן נמסר לה הגט מיד בעלה.
אבל אחר שחתומין בו עדים, הרי חתימתם מעידה שנעשה הגט על דעת הבעל, כדי לגרש את אשתו. ומאחר שרואים אנו את הגט ביד האשה, בהכרח שנמסר לה הגט מידי הבעל כדי לגרשה בו, ואין צורך עוד להביא את עדי המסירה.
[ובגדר הדבר נחלקו הראשונים: יש מפרשים שעדי החתימה מועילים גם אם באמת לא היו עדי מסירה, כי רבי אלעזר מודה שגם עדי חתימה כרתי, ולכן אין צורך בהבאת עדי המסירה כהוכחה.
ויש מפרשים שעדי חתימה לבד כשלעצמם אינם מועילים, אלא שעל ידי עדי החתימה אנו יודעים שהשטר נמסר, ואנו מניחים שמסתמא נעשה בהכשר, על ידי עדי מסירה. ונמצא שלצורך ההוכחה אין אנו צריכים להביא בפני בית דין את עדי המסירה, וזה הוא תיקון העולם; אבל השטר עצמו אינו כשר בלי עדי מסירה.
רב יוסף אמר
[תירץ]:
אפילו תימא
שתקנת רבן גמליאל היא
ל
שיטת
רבי מאיר
, בכל זאת אתי שפיר, כי אין כוונת המשנה לעצם החתימה, שהיא ודאי מדאורייתא לרבי מאיר, ולא מפני התקנה, אלא:
התקינו
חכמים,
שיהא
ה
עדים
החותמים,
מפרשין
את
שמותיהן בגיטין, מפני תיקון העולם!
כדתניא: בראשונה היה כותב
העד בגט:
אני פלוני
חתמתי עד
, ולא היה נוקב בשמו, אלא עצם כתיבת ידו היתה נחשבת לחתימה.
ואז, רק
אם
היה
כתב ידו של העד יוצא ממקום אחר
[מופיע בשטר אחר], היה הגט
כשר
.
כי אם היה הבעל מערער ואומר "גט מזויף הוא", היתה צריכה האשה לקיים את החתימות, ולהוכיח שאכן כתב ידם של העדים הוא, ולא זייפה אותן בעצמה. וכיון שלא היה מופיע שם העדים בשטר לא היה ידוע מי הם העדים, ולא יכולה האשה למצוא למצוא עדים שמכירים את חתימותיהם, והיתה צריכה לחזר אחרי שטרות אחרים שכבר נתקיימו בבית דין, ולמצוא שטר שיש בו חתימות הדומות לחתימות שבגט זה, ורק כך היו מכשירים את הגט.
ואם לאו
שלא נמצאו חתימות דומות במקום אחר - הרי הגט
פסול
, אם ערער הבעל לומר שמזוייף הוא.
לפיכך,
אמר רבן גמליאל: תקנה גדולה התקינו
חכמים,
שיהיו
העדים
מפרשין
את
שמותיהן בגט, מפני תיקון העולם!
ועל ידי ששמותיהם מפורשים בגט, נחפש אחר יודעיהם ומכיריהם, והם יעידו שאכן חתימת ידם היא, ונכשיר את הגט.
ומקשינן: וכי צריך שיחתמו העדים דוקא בשמם המפורש,
ו
כי
בסימנא
בעלמא
לא
די שיחתמו!? שהרי לפי האמור, על ידי סימן לא נוכל לזהות את העדים, ולא נמצא עדים לקיימו.
והא רב
כשהיה חותם בגט, הוה
צייר כורא
[דג], ולא היה כותב את שמו, אלא סימן זה היה צורת חתימתו.
ו
כן
רבי חנינא צייר חרותא
[ענף דקל], וכך היתה חתימתו.
וכן
רב חסדא
חתם בצורת האות "
סמך
".
וכן
רב הושעיא
חתם בצורת האות "
עין
".
וכן
רבה בר רב הונא צייר מכותא
[מפרש הספינה] בתור חתימה.
ואיך עשו כן, ולא פירשו את שמם!? והלא זה נגד תקנת רבן גמליאל אליבא דרב יוסף!?
ומשנינן:
שאני רבנן
, שהותר להם לחתום בסימנים בעלמא, משום
דבקיאין
העולם
בסימנייהו!
כלומר: היות ומפורסם הדבר שזו היתה חתימתם של כל אחד מהם, בקל ימצאו עדים לקיים את חתימתם.
ומקשינן: ו
מעיקרא, במאי אפקעינהו?!
איך התחילו החכמים האמורים לפרסם שזו היא חתימתם!? והרי אי אפשר לומר שהתחילו בכך על ידי שחתמו בשטרות, כי מתחילה, קודם שנתפרסמה חתימתם, היו מנועים לעשות כן, מפני תקנת רבן גמליאל.
ומשנינן: התחילו רבנן לחתום כן
בדיסקי!
באגרות של שאלות ותשובות, ובדרישת שלומות, ואחר שכבר ניכרה חתימתן לכל, כבר הותר להם לחתום כן אף בשטרות.
שנינו במשנה: ו
הלל התקין פרוסבול
מפני תיקון העולם:
תנן התם
במסכת שביעית:
אם עשה המלוה
פרוסבול
קודם שהגיע זמן שמיטת כספים, הרי זה
אינו משמט
, והמלוה יכול לגבות את חובו, ו
זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן!
והתקין כן, משום
שראה את העם, ש
חששו מהשמיטה, ו
נמנעו מלהלוות זה את זה
בערב שביעית,
ועברו על מה שכתוב בתורה
: "
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל
לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא".
לפיכך
עמד והתקין פרוסבול
שעל ידו אין השביעית משמטת! ומאחר שתיקן להם עצה זו, שוב לא נמנעו מלהלוות זה לזה.
וזה הוא גופו של פרוסבול
:
כותב המלוה לבית דין בשטר הפרוסבול:
מוסרני לכם פלוני ופלוני
, ה
דיינין שבמקום פלוני
את שטרותי, שתהיו אתם הנוגשים את הלווה שיפרע את חובו ואני לא אגוש, כדי
שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה!
והדיינים
עצמם הם ש
חותמים למטה
בתחתית שטר הפרוסבול,
או העדים
.
ותמהינן:
ו
כי
מי איכא מידי
[וכי אפשר שיש כזה דבר],
דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא
שביעית על ידי פרוסבול?! והלא הוא עקר דין תורה בכך.
אמר
תירץ
אביי
:
בשביעית בזמן הזה
שאינה אלא מדרבנן - בלבד נוהג דין פרוסבול,
ו
כשיטת
רבי היא
, שלדעתו אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בזמן הזה. והיות ואינה נוהגת עתה אלא רק מדרבנן יש כח ביד חכמים לעוקרה, וכדמפרש ואזיל.
דתניא: רבי אומר
: כתיב גבי שמיטת כספים "
וזה דבר השמטה, שמוט
כל בעל משה ידו". ומסמיכות התיבות "השמיטה שמוט", משמע:
בשתי שמיטות
של שביעית
הכתוב מדבר: אחת, שמיטת קרקע
שלא לעובדה בשנה השביעית,
ואחת, שמיטת כספים
שלא לנגוש את החוב כשעברה השנה השביעית!
והקישה התורה שני דינים אלו זה לזה, כדי ללמד:
בזמן שאתה משמט קרקע
, אז
אתה משמט כספים
. אבל
בזמן שאי אתה משמט קרקע
, אף
אי אתה משמט כספים!
והיות ואין שמיטת קרקע נוהגת בזמן הזה משום שבטלה קדושת הארץ, שמיטת כספים אף היא אינה נוהגת בזמן הזה.