Versão em texto deste daf: original e tradução
Guitin 28b — o Talmud em português
Guitin 28b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Guitin 28b
רבא אמר
ליישב את סתירת המשנה והברייתא: חלוק הוא דין משנתנו מדין הברייתא ד"הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי", שהרי במשנתנו החשש הוא שמא כבר מת הבעל, ול
שמא מת
לא
חיישינן!
משום דמוקמינן ליה על חזקתו שהוא עדיין בחיים.
אבל בברייתא, אף אם עדיין לא מת, אלא ימות בעוד שעה כבר חל גיטה מעכשיו ומיד נאסרת בתרומה, ול
שמא ימות חיישינן!
שהרי אין אנו באים לומר שכבר מת ולגרע את חזקת החיים, אלא רק חיישינן שימות בעתיד.
הבין רב אדא בר מתנא מדברי רבא - שנחלק על אביי שהעמיד את המשנה והברייתא במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו גבי נוד - שלדעתו, הן המשנה והן הברייתא כדברי הכל הם; ולפיכך:
אמר
הקשה
ליה רב אדא בר מתנא לרבא
:
והא נוד
היין שלא חשש רבי מאיר לבקיעתו,
ד
הרי
כשמא ימות הוא
, שהלא אם יבקע בעתיד לאחר שתרם ממנו, תתבטל התרומה למפרע.
ו
בכל זאת
פליגי
בזה רבי מאיר ורבי יהודה! הרי שמע מינה, דאף לשמא ימות לא חייש רבי מאיר, והאיך תתפרש הברייתא לדעתו!?
אמר
[תירץ]
רב יהודה מדסקרתא
:
שאני נוד
שלא חשש בו רבי מאיר שמא יבקע, משום דאפשר
דמסר ליה לשומר
שישמרנו שלא יבקע, אבל ל"שמא ימות" אף רבי מאיר חושש.
מתקיף לה רב משרשיא
: מה תועיל המסירה לשומר לסלק את חשש הבקיעה? הלא
ערביך ערבא צריך
[הערב שהבאת אף הוא זקוק לערב; ומשל הוא, שאף הערב עצמו שאחראי על הלווה שישלם את חובו, אף הוא צריך אדם נוסף שיהיה ערב לו שיעמוד בערבותו].
כלומר: הרי יש לחוש שמא השומר עצמו יפשע בשמירה, ויבקע הנוד.
אלא אמר רבא
: אכן אין לומר שהן המשנה והן הברייתא דברי הכל היא, אלא:
לשמא מת לא חיישינן
אף לרבי יהודה החושש לבקיעת הנוד, ומשנתנו אתיא שפיר לדברי הכל.
אבל באם חיישינן ל
שמא ימות
, מחלוקת
תנאי היא!
שרבי מאיר אינו חושש אף לכך, ורק רבי יהודה הוא זה שחושש לכך, וכשיטתו נשנתה הברייתא.
שנינו במשנה:
השולח חטאתו ממדינת הים
, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים:
ותמהינן:
והא
בחטאת
בעינא סמיכה
בידיו של בעל הקרבן על ראש קרבנו, ואם כן איך הוא יכול לשלוח את חטאתו על ידי שליח!? והלא אי אפשר שיסמוך השליח תחתיו, כדתניא בתורת כהנים: "וסמך את ידו" - ולא יד שלוחו!
אמר
תירץ
רב יוסף
: הכא במאי עסקינן:
בקרבן
חטאת של
נשים
, ואין הנשים סומכות, משום שנאמר: "דבר אל בני ישראל, וסמך וכו'", בני ישראל סומכים, ואין נשים סומכות!
רב פפא
תירץ ו
אמר
: משנתנו עוסקת
בחטאת העוף
שהיא אינה טעונה סמיכה, ולכך הוא יכול לשולחה על ידי שליח.
כאן שבה הגמרא לשלשת האופנים שנזכרו במשנתנו, שמעמידים את האדם בחזקת חי:
א. המביא גט, והניח השליח את הבעל כשהוא זקן או חולה, הרי הוא נותנו לאשה, בחזקת שבעלה קיים!
ב. בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים! ג. השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה, בחזקת שהוא קיים -
ו
מבארת הגמרא ש
צריכא
משנתנו להשמיענו חידוש זה בכל שלושת האופנים; ומשום:
דאי אשמועינן
ב
גט
בלבד דלא חיישינן למיתת הבעל, הוה אמינא דדוקא בגט הדין כן,
משום דלא אפשר
לגרש שום אשה כשנמצא בעלה ממדינת הים, אם לא נסמוך על חזקת החיים שלו.
אבל
לענין
תרומה, ד
אף אם נאסור את האשה באכילתה,
אפשר
לה להתקיים על ידי אכילת חולין,
אימא לא
סמכינן אחזקה, וחיישינן למיתת הבעל.
ואי אשמועינן
ב
תרומה
דלא חיישינן למיתת הבעל, הוה אמינא דדוקא בתרומה הדין כן, משום
דזימנין דלא אפשר
לה לאשה להתקיים בלא אכילת תרומה, וכגון שהיא עניה, וכל מזונותיה הם ממה שנוטלת תרומה בבית הגרנות.
אבל
ב
חטאת העוף
הייתי אומר:
מספיקא
לא ליעול
[לא נתיר להביא]
חולין לעזרה!
שהרי אם מת אין החטאת ראויה להקרבה.
לפיכך
צריכא
משנתנו להשמיענו, בכל שלושת האופנים האלו, שמעמידים את האדם בחזקת חי.
מתניתין:
שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא
לפני חכמים, וקיימו את דבריו
[הסכימו לדברים אלו]!
ואלו הן:
א.
על עיר שהקיפה כרקום
[מצור של אויב] ובתוכה בני אדם.
ב.
ועל הספינה המוטרפת בים
, ועדיין לא טבעה ובתוכה בני אדם.
ג.
ועל אדם היוצא לידון
בבית דין על דבר שעונשו מיתה, ועדיין לא נגמר דינו להיהרג -
ש
כל בני אדם אלו, אף שהם בסכנת חיים, כל זמן שלא נודע לנו מה עלה בסופם, הרי
הן בחזקת קיימין!
ואם הם כהנים, נשותיהם מותרות באכילת תרומה, ולא חיישינן שמא מתו בעליהן.
וכן לענין גט, אם מסר אחד מהם גט ביד שליח, וקודם שמסרו השליח לאשה נכנס הבעל באחת מסכנות החיים האלו, ימסרנו השליח לאשה.
אבל עיר ש
כבר
כבשה הכרקום
[האויב הצר עליה], חוששים לאנשים הנמצאים בתוכה, שמא מתו.
ו
כן
ספינה ש
כבר
אבדה בים
, חוששים לאנשים הנמצאים בתוכה, שמא מתו.
ו
כן מי שכבר נגמר דינו למיתה, והרי הוא
יוצא ליהרג
-
אין אלו בחזקת חיים, אלא ספק חיים ספק מתים הם, ולפיכך,
נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים!
שאם
בת ישראל
נשואה
ל
אחד מהם שהוא
כהן
, לא תאכל בתרומה! משום דחיישינן שמא מת, ואסורה בתרומה.
ו
לעומת זאת, אם
בת כהן
נשואה
ל
אחד מהם שהוא
ישראל
, אף היא
לא תאכל בתרומה!
משום דחיישינן שמא לא מת בעלה הישראל, וכל זמן שהיא תחתיו דינה כישראל, ואינה אוכלת בתרומה.
גמרא:
שנינו במשנה: והיוצא ליהרג, נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים!
אמר רב יוסף
:
לא שנו
במשנתנו שהיוצא ליהרג אינו אלא ספק מת,
אלא
ביוצא ליהרג
בבית דין של ישראל!
ומשום שאף לאחר שנגמר דינו, אם מתגלה לבית דין צד זכות על הנידון, הרי הם מחזירים את הדין ופוטרים אותו מהמיתה. הלכך, לחומרא אנו חוששים שמא עדיין הוא חי.
אבל
היוצא ליהרג
בבית דין של גויים
, מחזיקים אותו למת ודאי, ואף לחומרא אין חוששין שמא הוא חי.
משום ד
כיון דגמיר ליה דינא לקטלא, מיקטל קטלי ליה!
לאחר שגמרו את דינו להריגה, שוב אינם חוזרים בהם, וודאי הרגוהו לבסוף.
אמר ליה אביי
: הלא
בית דין של גויים נמי
לפעמים הם מחזירים את הדין ופוטרים את הנידון, משום
דמקבלי שוחדא
[שוחד] כדי שיזכוהו! ואם כן, אף ביוצא ליהרג בבית דינם, יש לחשוש ולהחמיר בו שמא הוא עדיין חי.
אמר ליה
רב יוסף:
כי שקלי
[אימתי הם מקבלים שוחד] - רק
מקמי דלחתום פורסי שנמג!
[קודם שנחתם גמר הדין, "פורסי שנמג" הוא פסק דין בלשון פרסית].
אבל
לבתר דמיחתם פורסי שנמג, לא שקלי
שופטי הגויים שוחד! ובכהאי גוונא ברי לנו שנהרג לבסוף.
מיתיבי
לרב יוסף מהא דתנן:
אדם שנגמר דינו בבית דין ליהרג, וברח:
כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני, שנגמר דינו
ליהרג
בבית דינו של פלוני; ופלוני ופלוני
הם
עדיו
שהעידו עליו באותו בית דין, שעבר על איסור מיתה -
הרי זה יהרג
על ידי בית דין זה! ואף שבית דין זה לא גבה את עדותם של עדי העבירה, הרי הוא סומך על כך שכבר נגמר דינו בבית דין האחר.
הרי למדנו, שלא חיישינן שמא מצא לו אותו בית דין צד זכות לאחר שנגמר דינו, ופטרו ממיתה, משום שאין הדבר שכיח, וקשיא לרב יוסף!?
ומשנינן:
דלמא בורח שאני!
כי מאחר שברח מהמקום שבו נידון למיתה, הדבר מוכיח שעדיין גמר דינו עומד בעינו, ולא פטרוהו ממיתה.
תא שמע
דלא כרב יוסף מהא דתניא:
אם
שמע
עד
מ
פי
בית דין של ישראל, שהיו אומרים
:
איש פלוני מת
מיתת עצמו מחמת שעבר עבירה, שלא הרגוהו בידים אלא הכניסוהו לכיפה עד שימות מאליו, וכגון שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות ולקה, ושוב עבר אותה עבירה ולקה עליה, ושחטא בשלישית כונסין אותו לכיפה.
או ששמע מהם שאמרו:
איש פלוני נהרג
באחת מארבע מיתות בית דין -
אף שאינו מעיד על עצם המיתה,
ישיאו את אשתו
של פלוני זה על ידי עדותו! ואין חוששין שמא עדיין הוא חי ואכתי אשת איש היא.
אבל אם שמע העד
מקומנטריסין
[ממונים על הריגת החייבים מיתה]
של גויים
שאמרו: "
איש פלוני מת
"! וכגון שנידון בדיני המלכות להכלא, בבית מלא עפר עד שימות מאליו - או שאמרו: "
איש פלוני נהרג
"
\-
אל ישיאו את אשתו
על סמך עדות זו.
והרי:
מאי
"
מת
",
ומאי
"
נהרג
", דקתני בברייתא!?
אילימא
ד"
מת
" היינו ששמע שאמרו
שמת ממש, ו
כן "
נהרג
" היינו שאמרו ש
נהרג ממש
, וכבר נתקיים גזר דינו, ובזה נאמר שאם שמע כן מפי בית דין של ישראל, משיאין את אשתו -
הרי אי אפשר לומר כך, כי:
ד
אם כן,
כוותיה
[דומה לאופן זה]
גבי
עד מפי קומנטריסים של
גויים
שאמרו לו כבר מת או כבר נהרג -
אמאי
שנינו בברייתא ד
אל ישיאו את אשתו!!
ו
הא קיימא לן: דכל שמסיח
הנכרי
לפי תומו
שמת בעלה של אשה פלונית,
הימוני מהימני ליה
[מאמינים לו] ומשיאים אותה על פיו. כי מאחר ואינו יודע שאנו סומכים עליו להתיר את האשה, ואינו אומר כן בתורת עדות, אלא כמספר סיפור דברים בעלמא, אינו חשוד לשקר.
אלא לאו
בהכרח ד"
מת
" פירושו ששמע מפיהם שנגמר דינו והיה
יוצא למות
, וכן "
נהרג
" היינו
שיוצא ליהרג
, ולא ראוהו שמת ונהרג ממש?!
ועם זה קתני, שאם שמע כן
בבית דין
של
ישראל, ישיאו את אשתו!
הרי מוכח דלא חיישינן שמא לאחר שנגזר דינו, מצא בית דין צד לזכותו ופטרו מן המיתה, וקשיא לרב יוסף!?
ומשנינן:
לעולם
אנו עוסקים בכגון ששמע מהם
שמת ממש, ו
כן שמע ש
נהרג ממש
, ודוקא באופן זה מתירין את אשתו להנשא.
ודקאמרת
להקשות,
ד
אם כן
כוותיה גבי גויים אמאי לא
ישיאו את אשתו,
והא קיימא
לן:
דכל מסיח לפי תותו הימוני מהימני!?
לא קשיא, ד
הני מילי
שנאמן הגוי בעדות אשה כשמסיח לפי תומו, היינו דוקא
במילתא דלא שייכי בה!
שאין להם קשר לסיפור זה, ואינם מתפארים בו.
אבל במילתא דשייכי בה
, ומתגאים הוא בכך שהרגו אדם בבית דינם, אינם נאמנים. משום ד
עבדי לאחזוקי שיקרייהו
[עלולים הם לשקר] ולומר שכבר נהרג, אף על פי שלא ראוהו אלא רק עומד לדין בדיני נפשות.
איכא דאמרי: אמר רב יוסף: לא שנו
ביוצא ליהרג - שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים -
אלא
כשנתחייב מיתה
בבית דין של גויים!
שכל זמן שלא נהרג עדיין קיימת אפשרות שישחד את השופטים, ויפטרוהו ממיתה.