Guitin 13a — o Talmud em português

ומה אילו עבד, כיון שברח, ואשת כהן שמרדה על בעלה

וברחה,

הלא אוכלים

הם

בתרומה.

[ואילו]

זה

העבד המשוחרר

אינו אוכל.

ולכן אני טוען ששחרורו חוב הוא לו!

ומשהסבירה הגמרא את דברי רבי מאיר, שואלת היא:

הרי

שפיר קאמר להו

היטב ענה להם רבי מאיר. [ומעתה, מה ישיבו חכמים על דבריו?]

אמר רבא: היינו דקא מהדרי ליה במתניתין

תשובת חכמים מופיעה במשנה:

"מפני

שהוא קניינו"

מהו הטעם לכך שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, מפני שעדיין הוא קניינו של הכהן. ברם,

דאי בעי

אם ירצה לפוסלו -

שקיל ארבעה זוזי מישראל

יטול ארבעה זוז מישראל ויקננו לו

, ופסיל ליה

ויפסלנו -

כל היכא דאיתיה

בכל מקום שהוא נמצא, לפי שאינו עוד עבד כהן. ומאחר ויכול לפוסלו גם ללא השחרור - נמצא שאין השחרור חוב.

וחוזרת הגמרא ושואלת על שיטת רבי מאיר:

ולרבי מאיר, תינח עבד כהן

נוחה תשובתו ומובנת לעניין עבד כהן שהשחרור חוב הוא לו, לפי שנפסל מן התרומה. אך לעניין

עבד ישראל, מאי איכא למימר

מה תשובה יש לומר. [וכי איזה הפסד נגרם לו בשחרור, אשר בגללו נחשב השחרור חוב]?

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שמפסידו משפחה כנענית.

שעד עתה, בהיותו עבד היה מותר בשפחה כנענית. אך משנשתחרר הריהו ישראל גמור, ואסור הוא בשפחה. ואיסור זה חוב הוא עבורו.

ומקשה הגמרא:

אדרבא! הרי הוא מתירו

על ידי השחרור

בבת חורין,

שעד כה היה אסור בה. ואם כן זכות יש כאן, ולא חובה?!

ומתרצת הגמרא:

עבדא, בהפקירא ניחא ליה

העבד, חיי הפקרות והוללות נוחים לו. ובעודו עבד, השפחה

זילא ליה

מזולזלת היא בעיניו למלא בה כל תאוותו, ללא כל רסן ומחסום.

שכיחא ליה

מצויה לו תמיד.

ו

עוד, אף היא עצמה,

פריצא ליה

מתנהגת עמו בפריצות. מה שאין כן בת חורין, המתנהגת בצניעות ובכבוד, אינה נוחה עבורו. ולכן, חוב הוא לו להשתחרר.

מתניתין:

בעל

האומר: תנו גט זה לאשתי

, או אדון האומר: תנו

שטר שחרור זה לעבדי, ומת

מיד, קודם שנטל השליח את הגט או את השטר.

לא יתנו

[השומעים], את הגט,

לאחר מיתה

. משום שהגט אינו חל אלא משמגיע לידי האשה או העבד. וכאן, ברגע שמת, פקעה רשותו וחלה עליו [על העבד] רשות יורשין.

אבל

האומר: תנו מנה לאיש פלוני ומת

-

יתנו לאחר מיתה

.

גמרא:

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה

משמו של -

דרב

: לא קנה פלוני את המנה שנתן לו הניפטר אלא באופן:

והוא שצבורין

המעות

ומונחין בקרן זוית

מסויימת. ואמר הנותן: "תנו מעות אלו [מנה זה] לאיש לפלוני".

שואלת הגמרא:

במאי עסקינן

באיזה אדם אנו עוסקים? [מה היה מצבו בשעה שנתן?]

אילימא

אם נאמר [שמדובר] -

בבריא.

יקשה:

כי צבורין

אפילו אם המעות צבורין -

מאי הוי

מה זה יועיל -

הא

לא משך

הרי המקבל [עדיין] לא משך [אותם], קודם שמת הנותן. והדין הוא, שבריא הנותן מטלטלין במתנה, יכול לחזור בו, כל עוד לא משכם המקבל.

ואלא

מה תאמר: מדובר

בשכיב מרע

. אם כן

מאי איריא

מדוע העמידו בשם רב דווקא באופן

שצבורין?

אפילו

כי

[באופן ש]

אין

הם

צבורין נמי

גם כן - צריכים לתת לו את המנה,

דהא קיימא לן

שהרי מקובל אצלנו [להלכה]:

שדברי שכיב

מרע

חולה גוסס הנוטה למות -

ככתובין

בשטר -

וכמסורין

[ליד המקבל]

דמו

נחשבים הם!

ומתרצת:

אמר רב זביד: לעולם

[משנתינו עוסקת]

בבריא.

[ומה שהוקשה לך: הרי לא משך?] תשובה:

וכדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אמר רב

: אמר אחד לחבירו:

מנה לי בידך

[אתה חייב לי מנה] אך במקום להחזירו לי.

תנהו לו לפלוני

העומד כאן עמנו. אם אמר זאת

במעמד שלושתן

שהיו שם המפקיד, הנפקד, [זה שהיה הפקדון אצלו], והמקבל -

קנה

המקבל את המעות ללא עדים וללא קניין אחר. אך זאת בתנאי שהיו המעות צבורין במקום אחד .

כי לדעת רב זביד לא אמר רב קנה [במעמד שלושתן], אלא בפקדון, שהכלל לגביו הוא: כל מקום שהוא נמצא, נחשב הוא ברשות הבעלים

.

רב פפא מעמיד בשכיב מרע:

רב פפא אמר: לעולם

[אעמיד את משנתינו]

בשכיב מרע

. [ומה ששאלת, אם כן, מדוע צריכין המעות להיות צבורין?] תשובה:

וכאידך דרב

. אין דין זה מובן, אלא על פי דין אחר שאמר רב.

דאמר רב: שכיב מרע שאמר: תנו מנה לפלוני מנכסי

ומת. הרי זה תלוי: אם אמר:

"מנה זה

לפלוני" -

נותנין.

אך אם אמר:

"מנה

לפלוני"

סתם,

ולא פירש לאיזה מנה התכוון -

אין נותנין

. והטעם:

חיישינן

לפי שחוששים אנו -

שמא מנה קבור קאמר

שמא יש לו מנה הקבור בקרקע, ואותו התכוון לתת ולא את המנה הנמצא כאן. ולפיכך, כדי שלא להפסיד את היורשין לחינם, אין נותנין.

ומשום כך, אף שמדובר בשכיב מרע, הוצרך רב, לדעת רב פפא, להעמיד את משנתינו במעות צבורין.

ומסיימת הגמרא:

והלכתא

ההלכה היא -

לקבורה לא חיישינן

אין לחשוש שמא התכוון למעות קבורים . ולכן, בכל מקרה, בין אמר "מנה זה" ובין אמר "מנה" סתם - נותנין לפלוני מנה.

כעת מנסה הגמרא לברר מדוע לא הוטב בעיני כל אחד מהם להעמיד כדברי חבירו

ושואלת:

רב פפא

שהעמיד בשכיב מרע ושחוששין למנה קבור,

מאי טעמא

מהו הטעם -

שלא אמר כרב זביד

, שמשנתינו מדברת בבריא ובקניין מעמד שלושתן?