Eruvin 94a — o Talmud em português

א. כלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בשתי החצירות, אפילו נפרץ הכותל מבעוד יום, שהרי לא נפרצה החצר למקום האסור לה. כי שמואל הולך לטעמו, שאפילו עירבה כל חצר לעצמה, מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר, מחצר לחצר.

ב. כלי הבית, כיון שהותר במקצת השבת [קודם שנפל הכותל] לטלטלם בכל חצר בפני עצמה, אמרינן: שבת הואיל והותרה הותרה.

ולפיכך:

זה

שבחצר אחת

מטלטל

אותם

עד עיקר מחיצה

. כלומר: עד המקום אשר היה שם המחיצה בתחילה - כשם שהיה מותר בכניסת שבת.

ו

אף

זה

שבחצר האחרת

מטלטל עד עיקר מחיצה

.

אם נפרץ הכותל מבעוד יום, ובא להוציא מן הבית לחצר, אסור אף לשמואל, שכיון שנפרצו זו לזו כחצר אחת שלא עירבה דמיא. ומפרשינן:

והא דרב

-

לאו בפירוש איתמר

בתורת מימרא.

אלא מכללא

דמעשה שהיה

אתמר

[למדנוה]:

דרב ושמואל הוו יתבי

בשבת

בההוא חצר

שעירבה בינה לבין עצמה, ולא עירבה עם חברתה.

נפל גודא

[מחיצה]

דביני ביני

[שבין שתי החצירות].

אמר להו שמואל: שקולו גלימא, נגידו

[לשון "גודא"]

בה!

קחו טלית ופרוסו אותה בין שתי החצירות, להיות להן למחיצה [ומפרש לה בסמוך].

אהדרינהו רב לאפיה

[החזיר רב פניו, כלומר: הקפיד]! שהיה סבור: אסור לטלטל בחצר את הטלית שבה.

אמר להו שמואל: אי קפיד אבא

[הוא שמו של רב],

שקולו המיניה

[קחו אבנטו] של רב

וקטרו בה

[וקשורו בה את המחיצה].

הרי חזינן, שאין דעתו של רב מסכמת לטלטל בחצר, וכדאמרן.

ותמהינן:

ולשמואל, למה לי הא

מחיצה שאמר לעשותה?

הא אמר: זה מטלטל עד עיקר מחיצה

שהיתה קודם שנפלה, ו

וזה מטלטל עד עיקר מחיצה

, ומחיצה עצמה לא צריך כלל?!

ומפרשינן:

שמואל עביד

למחיצה,

לצניעותא בעלמא!

והשתא תמהינן:

ורב

דאדהריה לאפיה ולא אמר ולא כלום -

אי סבירא ליה, דאסיר

לטלטל בה,

לימא ליה

[אולי צריך לומר: "להו", והיינו לבני החצר] בהדיא?!

ומשנינן:

אתריה

[מקומו]

דשמואל הוה

, "ובאתרא דגברא רבה לא מיבעי ליה לאיניש לאורויי מעשה ואפילו להחמיר, כיון שאינו גדול הימנו" [ריטב"א, וראה עוד שם].

ומקשינן:

אי הכי, מאי טעמא אהדרינהו

רב

לאפיה

, כיון שבדין הם עושים על פי רבם.

ומשנינן: כדי

דלא נימרו

אינשי, דרב נמי

כשמואל סבירא ליה

.

מתניתין:

חצר

, שהיתה מוקפת מחיצות מארבע רוחותיה,

שנפרצה לרשות הרבים

הסמוכה לה, והיתה הפירצה לכל מילואה של אותו רוח.

או שהיתה הפירצה יותר מעשר אמות.

הרי

המכניס

חפץ

מתוכה

[של החצר הפרוצה לרשות הרבים, והנחשבת כמותה]

לרשות היחיד

.

או

מכניס חפץ

מרשות היחיד לתוכה

-

חייב

, לפי שחצר זו דין רשות הרבים לה, והרי הוציא מרשות לרשות,

דברי רבי אליעזר

. ובגמרא מפרש לה.

וחכמים אומרים

: המכניס

מתוכה לרשות הרבים

או לרשות היחיד,

או מרשות הרבים

או היחיד

לתוכה

-

פטור

אבל אסור,

מפני שהוא ככרמלית

.

ובגמרא יתבאר מאי קאמרי ובמאי פליגי.

גמרא:

קא סלקא דעתין שטעמו של רבי אליעזר המחשיב את החצר שנפרץ בה כותל לרשות הרבים כאילו גם היא רשות הרבים, על אף שהיא עדיין מוקפת שלש מחיצות גמורות, משום שמדובר במקום שהרבים היו נושאין ונותנין שם תדיר, ולכן חצר זו נחשבת כ"חורי רשות הרבים" [כמו כותל הסמוך לרשות הרבים ויש בו חורים. רש"י לעיל דף פז ב], דכרשות הרבים דמו, היכא דניחא תשמישתיה.

ומכל מקום תמהינן:

ורבי אליעזר

כיצד הוא נותן לחצר זאת דין של רשות הרבים?

וכי

משום דנפרצה

החצר מצדה האחד

לרשות הרבים הויא לה

משום כך

רשות הרבים?!

והא אינה מקום של רבים, וכל מקום שאינו מסור לרבים, אפילו הוא מסילה גמורה, אין לו דין רשות הרבים [ריטב"א. וראה גם בתוספות].

ומשנינן:

אין

, אכן שפיר מסורה היא חצר זאת לרבים.

ו

רבי אליעזר לטעמיה, דתניא: רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: רבים שבררו דרך לעצמן

, על אף שלא היתה שלהן -

מה שבררו, בררו!

ותמהינן:

איני

, איך יתכן לומר כדבריך שיוכלו הרבים לברור לעצמם דרך שאינה שלהן?

והאמר רב גידל אמר רב

לפרושי ברייתא זאת:

והוא, שאבדה להן דרך

שהיתה להן

ב

צפונה או בדרומה של

אותו שדה

. שרק אז אמרינן שאם ביררו להם דרך אחרת במקום הדרך שאבדה להן, בררו.

אבל ליקח דרך שאינה שלהם, ודאי לא אמרינן!

וכי תימא

דרבי אליעזר נמי לא קאמר שתהיה כל החצר רשות הרבים.

אלא,

הכא נמי מיירי, כגון שאבדה להן

לרבים

דרך באותה חצר

. וכגון שנשכח המקום שהיתה שם המחיצה בתחלה, ובני רשות הרבים מחולקין עם בעל החצר היכן הוא מקום המחיצה הראשונה, שאינה ניכרת עכשיו, ובעל החצר אומר שהן מהלכין לפנים ממחיצתם.

וכיון שאין לבעל החצר ראיה, ואילו להם יש בחצר "דררא דממונא", שייכות ממונית, שהרי ספק הוא, הרי אם בררו להם דרך הם קנו אותה, הואיל ורבים נינהו. [ריטב"א בהבנת רש"י].

ואם כן, רק אותו מקום שבו נפרצה המחיצה, שעליו טוענים בני רשות הרבים לזכויות הילוך, דין רשות הרבים לו, היות ורבים עוברין בו עתה והוא מקום המסור להם [ותתבאר עוד הך אוקימתא לקמן].

אי אפשר לומר כן. כי

והאמר רבי חנינא

: רק בתוך החצר,

עד מקום מחיצה

רק שם יש

מחלוקת

בין חכמים לרבי אליעזר, כשחכמים סוברים שאינו רשות הרבים אלא כרמלית.

אבל מקום המחיצה שנפרצה עצמה - אף לחכמים הוי רשות הרבים.

וכיון שכן, על כרחך שרבי אליעזר חולק וסובר שאף תוך החצר הוא רשות הרבים, והדרא קושיא לדוכתין כיצד יש לרבים זכות בתוך החצר?

ומשנינן: שפיר יש לומר כי רבי אליעזר אינו מדבר אלא על מקום המחיצה שנפרצה. ו

אימא

הכי:

על מקום מחיצה

היא

מחלוקת

חכמים ורבי אליעזר אם הוא רשות הרבים.

ולפי האמור עתה, שמקום המחיצה בלבד הוא רשות הרבים לרבי אליעזר, חוזרת בה הגמרא מההנחה שנפרצה הפירצה במילואה [או יותר מעשר אמות] ושהיה מוקף מקום הפירצה בשלש מחיצות.

אלא, הכא במאי עסקינן, כגון שבשני ראשיה של הפירצה, מימין ומשמאל לעובי המחיצה שהיתה, לא נשאר כלל משתי המחיצות שבצידיה. וכל מקום מחיצה זו שנפרצה, אינו תוך מחיצות הנשארות [לשון תוספות].

ולכן, יש דין רשות הרבים גמורה למקום פירצת המחיצה, שהרי מקום זה אינו מוקף כלל במחיצות.

ולאו משום חורי רשות הרבים אתינן עלה.

ואיבעית אימא

, כך יש לפרש את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים:

מדובר במקום המחיצה, וכדאמרן שנפרץ אותו מקום כולו, ואין לו שם מחיצות כלל.

ומיהו, לא היתה בחצר זו מסילה גמורה לרבים, שנטלוה הרבים בלא רשות בעל החצר. אלא שהיו הרבים מהלכין שם לפעמים, ברשות בעל החצר, ולכן יש למקום המחיצה שנפרצה דין של "צידי רשות הרבים".

ורבי אליעזר וחכמים -

בצידי רשות הרבים

, כגון זה,

קמיפלגי

:

דרבי אליעזר סבר: צידי רשות הרבים

-

כרשות הרבים דמו.

ורבנן סברי: צידי רשות הרבים

-

לאו כרשות הרבים דמו.

ומקשינן:

וליפלוג

רבי אליעזר וחכמים

בצידי רשות הרבים דעלמא

, שנועצין יתידות ואבנים גדולות סמוך לכתלי החצירות שעל יד רשות הרבים, כדי שלא יוזקו הכתלים על ידי הקרונות העוברים ברשות הרבים.

ואותו מקום שביניהם לכותל נקרא "צידי רשות הרבים".

ומשנינן:

אי איפליגו בצידי רשות הרבים דעלמא, הוה אמרינן

ד

כי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר

וסברי דלא הוה רשות הרבים -

הני מילי היכא דאיכא חיפופי

[אותן יתדות ואבנים הסמוכים לרשות הרבים], שמתוך שיש הפסק בין רשות הרבים וצידי רשות הרבים, אין נכנסין בני רשות הרבים שם בהדיא.

אבל היכא דליכא חיפופי

כי הך דמשנתנו -

אימא מודו ליה

לרבי אליעזר דהוי רשות הרבים.

לכן

קא משמע לן

דבכל גווני פליגי חכמים.

ותמהה הגמרא על מה שפרשנו [בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא], שרבי אליעזר לא נחלק אלא על מקום המחיצה:

והא

"חצר שנפרצה לרשות הרבים - המכניס

מתוכה

לרשות היחיד, או מרשות היחיד לתוכה חייב",

קאמר

רבי אליעזר במתניתין. ומשמע שכל החצר הוי לרבי אליעזר רשות הרבים, ולא רק מקום המחיצה בלבד?!

ומשנינן:

איידי דאמור רבנן

"מתוכה

לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכה פטור",

אמר איהו נמי "מתוכה"

.

ו"מתוכה" דאמר רבי אליעזר, היינו: מתוך מקום המחיצה [גאון יעקב].

תו תמהינן אלישנא שאמרו חכמים "מתוכה" לרשות היחיד, או מרשות היחיד "לתוכה", פטור:

ורבנן

מה פשר לשונם?

והרי

אמר רבי אליעזר

ש

צידי רשות הרבים

דהיינו מקום המחיצה - הוי רשות הרבים,

ו

אם כן, כיצד

מהדרו

ענו

ליה אינהו

[רבנן] שהזורק

מתוכה

פטור אבל אסור. והא על "תוכה" של חצר לא דיבר רבי אליעזר כלל.

ומשנינן, לפי לישנא בתרא:

הכי קאמרי ליה רבנן לרבי אליעזר: מי לא קא מודית לן, היכא דמטלטל מתוכה של חצר לרשות הרבים, ומרשות הרבים לתוכה, דפטור מפני שהיא כרמלית?!

וביאר הריטב"א משמיה דהתוספות: "מי לא מודית דמתוכה דחצר כולה שהוא רחוק הרבה מרשות הרבים, אינו חשוב רשות הרבים, אפילו לא נשארו שם מחיצות כלל, דומיא דמחיצה זו שנפרצה [אלא כרמלית הויא, כיון דאין לה מחיצות] ".

ואם כן,

צידי

רשות הרבים

נמי לא שנא

.

ומפרשינן:

ורבי אליעזר

, דמחלק ביניהם, סבירא ליה:

התם

, בתוך החצר,

לא קא דרסי לה רבים

. אבל

הכא

במקום המחיצה

קא דרסי לה רבים

, ואף זה בכלל רשות הרבים.

מתניתין:

חצר שנפרצה

בשבת

לרשות הרבים

[הראשונים לא גרסו "רשות הרבים" במשנה, וכן נראה ברש"י, אך רש"י מפרש שנפרצה לרשות הרבים]

משתי רוחותיה

, באופן שאילו היתה נפרצת כן מערב שבת - וכדמפרש לה בגמרא - היתה נאסרת בטלטול ארבע אמות.

וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו

, וכדמפרש בגמרא.

וכן מבוי

שאסור לטלטל בו בלא תיקון לחי או קורה, כמו שנתבאר ריש מכילתין -

שניטלה

בשבת

קורתו או לחיו

[גירסת רש"י, וכן הוא בגמרא] -

מותרים באותו שבת

, משום דאמרינן "שבת, הואיל והותרה - הותרה!".

ואסורים לעתיד לבא

, בשבת הבאה,

דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אם מותרין

הם

לאותו שבת

-

מותרין לעתיד לבא.

ואם אסורין לעתיד לבא

-

אסורין לאותו שבת!

כלומר: כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין היום.

גמרא:

שנינו במשנה: חצר שנפרצה לרשות הרבים משתי רוחותיה:

ותמהינן: משמע, שמחמת שנפרצה משתי רוחותיה היא ראויה להיאסר.

הא נפרצה רק מרוח אחת מותרת היא, ואף לעתיד לבא.

במאי עסקינן?

אילימא

שנפרצה בה פירצה

ב

רוחב עד

עשר

אמות -

מאי שנא

נפרצה

מרוח אחת

שאינה נאסרת, משום

דאמר

[כמו: דאמרינן]

"פיתחא" הוא

, וכמי שלא נפרצה דמי.

והרי גם אם היא נפרצה

משתי רוחות

עד עשר אמות בכל צד, זו כנגד זו,

נמי

נימא

"פיתחא"

הוא

, ותישרי, שאין החצר נאסרת כשיש לה שני פתחים!

אלא

שמא תאמר שהמדובר במשנתינו הוא בכגון שנפרצה

ביתר מעשר

אמות.

הא נמי תיקשי, ד

אי הכי, אפילו

נפרצה

מרוח אחת

בלבד

נמי

תיאסר החצר.

אמר

מתרץ

רב: לעולם

, שנפרצה בה פירצה

ב

רוחב עד

עשר

אמות.