Versão em texto deste daf: original e tradução
Eruvin 18a — o Talmud em português
Eruvin 18a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Eruvin 18a
ג.
מותר להרחיק
הפסין מן הבאר כ
כל
מה
שהוא
[גודל ההיקף - ריטב"א. וברש"י משמע: ככל מה שהוא חפץ לעשות היקף גדול].
ובלבד שירבה בפסין
, שהרי כל כמה שמרחיק הפסין מן הבור ונעשה ההיקף גדול יותר, מגדיל עמו גם הריוח שבין הדיומדין יותר משיעור הריוח המותר, וצריך להרבות בפסין.
ובגמרא מפרש: אם הכונה להוסיף פסין נוספים, או להרחיב את הדיומדין - עד שלא יהא ריוח ביניהם יותר מאשר עשר אמות לרבי מאיר, ושלש עשרה אמות ושליש אמה לרבי יהודה.
רבי יהודה אומר
: אינו יכול להגדיל ההיקף המותר בטילטול מסביב לבור אלא
עד
שיקיף שטח של
בית סאתים
.
שיעור בית סאתים הוא כחצר המשכן, שהיה מאה אמה על חמשים אמה, ושטחו חמשת אלפים אמה.
ובגמרא מפרש כיצד משערין ההיקף.
אמרו לו
חכמים לרבי יהודה:
לא אמרו
שאין להקיף להיתר טילטול יותר משטח של
בית סאתים, אלא
בהיקף שעושה
לגנה
[מקום שמגדלין בו ירק לאכילה],
ולקרפף
[היקף גדול חוץ לעיר, ומכניסין שם עצים לאוצר], כיון שאותם מקומות אינן מוקפין לצורך דירה, ואפילו עושה להם מחיצות גמורות.
אבל אם היה
היקף המחיצות ל
דיר
של בהמות שעושין בשדות, היום כאן והיום כאן, כדי לזבלם בגללי הבהמות [והרועה דר שם בלילה - רש"י דף יט ב].
או
ל
סהר
[דיר בהמות שעושין בעיר].
או
שהקיף
מוקצה
[רחבה שאחורי הבתים. וקרוי "מוקצה" לפי שאין משתמשים בה תדיר, ושמים שם עצים לאוצר - ריטב"א בשם רש"י.
או
שהקיף
חצר
שלפני הבתים -
היקיפן של כל אלו היקף לדירה הוא.
ולכן,
אפילו
הקיף
בית חמשת כורין
[בכל בית סאה יש שטח של אלפיים וחמש מאות אמה, ובכל כור יש שלשים סאין]. ו
אפילו בית עשרה כורין
-
מותר
להקיף ולטלטל בהן.
ו
לפיכך [רע"ב ותפארת ישראל]:
מותר
אף בפסי ביראות
להרחיק
כל
שהוא
, שאף היקף הביראות - היקף לדירה הוא, הואיל ומימיהן של הבארות ראויין לשתית אדם.
ונמצא שהמקום המוקף הוא מקום של תשמיש דירה מעלייתא.
ו
בלבד שירבה בפסין
לפי גודל ההיקף!
גמרא:
והוינן בה:
לימא מתניתין
, דקתני שעושין פסין לביראות -
דלא כחנניא?
דתניא
: כשם שהקילו חכמים להקיף הביראות במחיצה רעועה, כך הקילו חכמים לשיירא ההולכת במדבר, להקיף עצמה במחיצה רעועה [וכמו שנתבאר לעיל דף טז:].
ומיהו פליגי בה תנא קמא וחנניא:
עושין פסין לבור
ולא לשיירא,
וחבלין
[היקף שלשה חבלין זה למעלה מזה, שאין ביניהם שלשה טפחים - וכדלעיל דף טז ב - שהיא מחיצה רעועה מפני שהיא של ערב [מאוזן] בלבד] עושין אף
לשיירא
ההולכת במדבר, וכל שכן לביראות, דחבלין עדיפי מפסים - ריטב"א.
וחנניא אומר
: כשם שלא התירו בשיירא אלא רק היקף חבלין ולא פסין, כך לא הקילו אלא לעשות
חבלין
מסביב
לבור, אבל לא
הקילו לעשות
פסין
סביבותיו.
והשתא משנתנו שהתירה היקף הביראות אף בפסין - לימא דלא כחנניא היא?
ומשנינן:
אפילו תימא
משנתנו
חנניא
היא. כי יש לחלק, ולומר:
בור לחוד
-
באר לחוד!
כלומר: עד כאן לא החמיר חנניא אלא שלא לעשות פסין ל"בור", שהוא מקום הקוות של מים מכונסים ולא נובעים.
אבל בבאר של מים חיים ונובעין, אף חנניא מודה שעושין לה פסים, ואף משנתנו לא הזכירה אלא שעושין פסין ל"ביראות" ולא ל"בורות"! וטעם החילוק בין באר לבור: בבור חיישינן שמא יפסקו המים, וימשיכו גם אז לטלטל בין הפסין - והרי חכמים לא התירו אלא משום בהמת עולי רגלים.
אבל בבאר לא פסקי מיא.
איכא דאמרי
שכך היה הדיוק של הגמרא:
מדלא קתני
בברייתא:
חנניא אומר: עושין חבלין לבור ופסין לבאר
.
מכלל
זה אתה למד,
דלחנניא, לא שנא בור ולא שנא באר
רק
חבלין, אין,
אתה עושה מסביבם. אבל
פסין לא
עושין סביבותיהם.
והוינן בה:
לימא מתניתין
-
דלא כחנניא!
ומשנינן:
אפילו תימא
מתניתין
חנניא
היא. כי אף חנניא מודה דעושין פסין לבאר.
והא דאמרת, אם כן אמאי לא קתני: וחנניא אומר, עושין חבלין לבור ופסין לבאר!?
הא לא קשיא.
חנניא -
למאי דקאמר תנא קמא
"עושין פסין לבור"
קא מהדר ליה
חנניא, שאין עושין לבור פסין.
אבל באר, שלא נזכרה בדברי תנא קמא, אף חנניא לא הזכירה בדבריו.
ומיהו לדינא, מודה חנניא, דלביראות אכן עושין פסין, וכדאיתא במתניתין.
עד כאן דברי האיכא דאמרי.
תו הוינן בה:
לימא מתניתין
, דקתני בה, עושין פסין ל"ביראות" ולא קתני ל"בורות"
\-
דלא כרבי עקיבא
היא!
דתנן: אחד באר הרבים
, שאין דרך שייפסקו מימיו.
ו
אחד
בור הרבים
, דאף אי פסקי מיא, יזכירו זה לזה שלא לטלטל.
ו
אחד
באר היחיד
שאין דרך שיפסקו מימיו.
עושין להן פסין.
אבל בור היחיד
, כיון שלפעמים נפסקים מימיו - אין עושין לו פסין.
אלא
עושין לו מחיצה
גמורה,
גבוהה עשרה טפחים
-
דברי רבי עקיבא
.
ואילו הכא
, במתניתין דידן,
קתני
: עושין פסין
לביראות
. ומשמע:
לביראות, אין
, אכן עושים, אבל
לבורות
כלל וכלל
לא
עושים פסים, ואפילו לא לבורות של רבים.
ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא?
ומשנינן:
אפילו תימא
מתניתין
רבי עקיבא
היא, ואף לבורות של רבים עושין פסין.
והא דקתני במשנתנו "ביראות" ולא קתני "בורות", הוא משום ש
באר
של
מים חיים
["ביראות"]
דפסיקא ליה
לתנא דמתניתין להתיר בכל ענין, שהרי
לא שנא
באר
דרבים ולא שנא
באר
דיחיד
עושין להם פסים לפי שאין לחשוש שיפסקו מימיהם -
קתני
במתניתין!
אבל
בור
של מים
מכונסין, דלא פסיקא ליה
להתיר, שהרי בור של יחיד אין עושין לו פסין -
לא קתני!
תו הוינן בה:
לימא מתניתין
המתירה לעשות פסין אף מסביב לבאר של יחיד [כדדייק הגמרא לקמן] -
דלא כרבי יהודה בן בבא!
דתנן: רבי יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד
, כיון דאיכא תרתי למעליותא, שהיא באר, והיא של רבים [רש"י לקמן דף כב:].
ואילו
במשנתנו
הכא קתני
עושין פסים
לביראות
, בלשון רבים, דמשמע לשתי בארות -
לא שנא
באר דרבים
ולא שנא
באר דיחיד.
ואם כן, לימא מתניתין דלא כרבי יהודה בן בבא? ומשנינן:
אפילו תימא
משנתנו -
רבי יהודה בן בבא
היא.
כי
מאי "ביראות"
דקתני במתניתין -
ביראות
של רבים
דעלמא
[שבעולם], ולכן קתני "ביראות" בלשון רבים, ואין כונת המשנה לרבות את באר היחיד.
ועתה מפרשת הגמרא את מושג הדיומדין:
מאי
"דיומדין
"?
אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו
[שני]
עמודין.
וכיון שהביאה הגמרא את דברי רבי ירמיה בן אלעזר, מציינת עתה הגמרא סימנים למימרות נוספות של רבי ירמיה בן אלעזר שיבוארו לקמן:
א.
דיו
, ב.
מנודה
, ג.
שבח
, ד.
יונה
, ה.
בית
, ו.
שתי
, ז.
נתקלל
ח.
במדה
ט.
שלשה
[הגר"א]
א. דיו
תנן התם
במסכת כלאיים:
רבי יהודה אומר: כל השיתין
[תאנים רעות] שהן דמאי [פירות עם הארץ, שגזרו חכמים לעשרם למרות שרוב עמי הארץ מעשרים] -
פטורין
מן המעשר. כי היות שהן סוג תאנים גרוע, לא חס עלייהו עם הארץ, ובודאי מעשרן.
חוץ מן הדיופרא
, שהיא מין תאנה גרועה, אך חשובה יותר, שיש לחוש שמא עם הארץ אינו מעשרן.
והוינן בה:
מאי דיופרא?
אמר עולא: אילן
של תאינה
העושה דיו פירות
[טוען עצמו בפירות, שתי פעמים]
בשנה
.
וכן מצינו בדברי רבי ירמיה בן אלעזר, בענין אחר, ש"דיו" משמעותו שניים:
אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו
[שני]
פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון
כשבראו הקב"ה תחילה: אחד מלפניו ואחד מלאחריו. וחלקו הקב"ה לשנים ועשה מן האחד את חוה [רש"י ברכות דף סא.],
שנאמר
"אחור וקדם
מאחור ומלפנים -
צרתני
. צרת לי צורת פנים".
ואגב שנזכרה דעת רבי ירמיה בן אלעזר, שנבראה חוה מפרצוף כפול של אדם הראשון, מייתינן, דפליגי בה רב ושמואל.
כתיב "ויבן ד' אלהים את הצלע
אשר לקח מן האדם לאשה".
פליגי בהאי קרא
רב ושמואל: חד אמר: פרצוף
[פירוש: גוף - ערוך], שחילקו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון לשנים, שהיה מתחילה - זכר מכאן ונקבה מכאן.
וחד אמר: זנב
היה לו לאדם הראשון, ונטלו ממנו, וברא מהזנב את חוה.
והוינן בה:
בשלמא למאן דאמר פרצוף
כפול של זכר ונקבה נברא האדם - ניחא
היינו דכתיב
"אחור וקדם צרתני
".
אלא, למאן דאמר זנב
-
מאי "אחור וקדם צרתני"
, דמשמע שהיו לו שתי צורות?
ומשנינן: מפרש לה
כדרבי אמי
.
דאמר רבי אמי
:
"אחור" למעשה בראשית
וכדמפרש בסמוך.
ו"קדם" לפורענות
כדמפרש בסמוך.
ומפרשינן להא דרבי אמי:
בשלמא "אחור" למעשה בראשית
-
דלא איברי
האדם
עד מעלי שבתא
[שלא נברא אדם הראשון עד ערב שבת], והיה אחרון למעשה בראשית.
אלא, "וקדם" לפורענות
-
מאי היא?
אילימא משום קללה
, שאדם הראשון הוא שנתקלל ראשונה, לפני האשה והנחש, על אכילת פרי עץ הדעת?
הא ליתא.
ד
הא
לא היה אדם ראשון לקללה. אלא:
בתחילה נתקלל נחש, ולבסוף נתקללה חוה, ולבסוף נתקלל אדם
[ובברכות דף סא; מייתי מברייתא דכך הוה]!
אלא
הכי פירושא: וקדם - שהאדם קדם לכל החי ביחס
ל
פורענות ה
מבול
.
דכתיב
"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה
-
מאדם ועד בהמה
".
הרי שהוזכר אדם בפורענות תחילה.
תו מקשינן:
בשלמא למאן דאמר פרצוף
-
היינו דכתיב "וייצר
ד' אלהים את האדם" ב
תרין יודי"ן
. כיון שהיו - מתחילת יצירתו של אדם - שתי יצירות, זכר ונקבה.
אלא למאן דאמר זנב
-
מאי "וייצר"
בתרי יודי"ן?! ומשנינן: דריש לקרא
כדרבי שמעון בן פזי
.
דאמר רבי שמעון בן פזי
: "וייצר", תחילתו - לשון "וי" הוא, ושני יודי"ן יש בו, לדרוש:
אוי לי מיצרי
שמצערני [מיגעני בהרהורים - רש"י ברכות דף סא.] אם אעשה רצון יוצרי.
אוי לי מיוצרי
אם אעשה רצון יצרי.
תו מקשינן:
בשלמא למאן דאמר פרצוף
-
היינו דכתיב
"זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם. בדמות אלהים עשה אותו.
זכר ונקבה בראם
". דמשמע כי מתחלת בריאתו היה זכר ונקבה, זכר מצד זה ונקבה מצד זה.
אלא למאן דאמר זנב
-
מאי "זכר ונקבה בראם"?
ומשנינן: מפרש לה
לכדרבי אבהו
.
דרבי אבהו רמי
תרי קראי אהדדי:
כתיב "זכר ונקבה בראם"
בלשון רבים.
ו
מאידך
כתיב
"בצלם אלהים ברא אותו"
בלשון יחיד, דמשמע אחד ולא שניים?
ומפרש לה רבי אבהו:
בתחילה, עלתה במחשבה לבראות שנים
, זכר ונקבה.
ולבסוף לא נברא אלא אחד!
תו מקשינן:
בשלמא למאן דאמר פרצוף
-
היינו דכתיב
"ויקח אחת מצלעותיו
ויסגור בשר תחתנה
. ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה".
שהיה צריך, אחר שחילקו הקדוש ברוך הוא לאדם - לסגור בבשר תחתנה.
אלא למאן דאמר זנב
-
מאי "ויסגור בשר תחתנה"?!
ומשנינן:
אמר רב זביד ואיתימא רבי ירמיה, ואיתימא רב נחמן בר יצחק
:
לא נצרכה אלא למקום חתך
, שאחר שנחתך ממנו הזנב, סגר הקב"ה בבשר לאותו מקום!
והשתא מקשינן לאידך גיסא:
בשלמא למאן דאמר זנב, היינו דכתיב "ויבן
ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". דמשמע שהיתה מחוסרת בנין.
אלא למאן דאמר פרצוף
-
מאי "ויבן"?!
ומשנינן: דריש לה
לכדרבי שמעון בן מנסיא
.
דדריש רבי שמעון בן מנסיא: "ויבן ד'
אלהים את הצלע
אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם".
מלמד שקילעה
[לשון קליעת שער]
הקב"ה לחוה, והביאה לאדם הראשון. שכן בכרכי הים, קורין לקלעיתא
[קליעת שער]
בנייתא
. והיינו "ויבן"!
דבר אחר: "ויבן ד' אלהים
".
אמר רב חסדא, ואמרי לה, במתניתא תנא: מלמד שבנאה הקב"ה ל
רחמה של
חוה כבנין
אוצר
של פירות: