Chulin 99a — o Talmud em português

והוינן בה:

וליגמר מיניה,

מבשר האיל שאינו נאסר [על אף שמדאורייתא טעם כעיקר בקדשים אסור מהתורה], להתיר אף טעמם של שאר איסורי קדשים, כגון נותר ופיגול, כשנתנו טעם בששים או במאה.

ומשנינן:

גלי רחמנא גבי חטאת "כל אשר יגע בבשרה"

[דהיינו, כל בשר קדשים הבולע מטעם החטאת על ידי שנוגע בה],

"יקדש"

\-

להיות

בדיני אכילתו

כמוה!

שאם

היתה חטאת

פסולה

-

תפסל

גם הבהמה שבלעה מן החטאת.

ואם

היתה החטאת

כשרה

-

תאכל

הבהמה שבלעה מן החטאת

כחמור שבה,

שבחטאת. והיינו, שאם הבליעה היתה בבשר זבח שלמים, אסורין הן להאכל לזרים, וחייבים לאוכלם, ליום ולילה כדין אכילת חטאת! ומכאן למדנו לאסור טעם כעיקר בקדשים.

ותמהינן:

ומאי חזית דגמרינן מהאיך

דחטאת שטעם כעיקר בקדשים ואינו בטל ברוב?

ליגמר מהאי

דזרוע בשלה דטעם בקדשים מתבטל ברוב של ששים או מאה?

ומשנינן:

חידוש הוא

שהתחדש בזרוע בשלה, דלכתחילה מבשלים את הזרוע עם האיל ומבטלים את האיסור ברוב, שדבר זה אין לעשותו בשאר איסורים, דאין מבטלים איסור ברוב לכתחילה, אלא רק מתירים היכן שנפל האיסור לרוב היתר שלא במתכוון.

ומחידוש לא גמרינן!

ותמהינן:

אי הכי, למאה ולששים,

דילפת מזרוע בשלה להחמיר בחולין,

נמי לא ליגמר,

דהא זרוע בשלה חידוש הוא?

ומשנינן:

אטו אנן לקולא קא גמרינן

מזרוע בשלה? הרי

לחומרא קא גמרינן! דמדאורייתא,

בחולין חד

ברובא בטיל,

ואנן מחמרינן שלא יתבטל עד ששים או מאה.

רבינא אמר: לא נצרכא

הא דאמרינן "זהו היתר הבא מכלל איסור" בזרוע בשלה,

אלא למקום חתך,

שבו חותכים את הזרוע מבשר האיל.

דאמר "מקום חתך" בעלמא,

בכל איסור והיתר המחוברים ונחתך האיסור מההיתר [וכגון הוציא העובר את ידו, ונאסרה, וחתכו את היד, וכגון אבר המדולדל, שנחתך]

אסור

מקום החתך עצמו,

ו

אילו

הכא,

מקום החתך של הזרוע מהאיל -

שרי!

יתיב רב דימי, וקאמר לה להא שמעתא

דרב שמואל בר יצחק, דביטול ברוב הוא במאה ולא בששים.

אמר ליה אביי: ו

כי

כל איסורין שבתורה

ביטולן ברוב הוא

במאה!?

והתנן: למה

[כמו: במה]

אמרו: כל המחמץ

בתרומה [והיינו, שכל המחמץ עיסת חולין בשאור של תרומה,

ו

כן ה

מתבל

קדרה חולין בתבליני תרומה,

ו

כן ה

מדמע,

שמבשל חולין ותרומה ביחד - הלכו בהם

להחמיר?

כשהיתה התערובת

מין ומינו!

וכן הלכו לפעמים

להקל

ולפעמים

להחמיר

בתערובת של

מין ושאינו מינו.

וקתני סיפא

:

להקל ולהחמיר

כדאמרן, וכן

מין ושאינו מינו

-

כיצד?

גריסין

של תרומה

שנתבשלו עם העדשים

של חולין -

אם יש בהם,

בגריסי התרומה,

בנותן טעם

בעדשים, הרי

בין יש בהם,

בעדשים,

להעלות

את גריסי התרומה

במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד

-

אסור!

הרי ששנינו להחמיר!

ואם

אין בהן בנותן טעם,

הרי

בין שיש בהן להעלות במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד

-

מותר!

הרי ששנינו להקל!

דכי בעינן שיעור לבטל, היינו בנתינת טעם, אבל כשאין נתינת טעם לא בעינן למאה היתר כדי לבטל.

[והא דבתרומה בעינן אחד למאה כדי לבטלה, היינו כשהתרומה בעין מעורבת בהיתר, אבל לא כאשר טעם התרומה בלבד נמצא בתערובת].

ועתה מוכיח אביי: מה שאמר התנא במשנתנו, דהיכא דלא יהיב טעמא הרי אפילו "אין בהן להעלות במאה ואחד" הרי הוא בטל.

אלא, במאי

הוא שיעור ביטולו?

לאו,

-

בששים!