Chulin 97b — o Talmud em português

ואמור רבנן

במקומות אחרים, ששיעור הביטול הוא

בשישים!

הילכך

-

א.

מין בשאינו מינו דהיתרא,

שיש אפשרות לבודקו בהיתר, וכגון תרומה, שיכול כהן לבודקה אם נותנת טעם בחולין,

בטעמא!

יטעמנה כהן ויאמר לנו אם מורגש בה טעם התרומה אם לאו.

ב.

מין בשאינו מינו

דאיסורא,

וכגון בשר בחלב - בדקינן לה

בקפילא

ארמאה, וסמכינן עליו.

ג.

ומין במינו, דליכא למיקם אטעמא.

אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא, וליכא קפילא

שיעורו הוא

בששים! הנהו אטמהתא

, חתיכות בשר,

דאימלחו,

שמלחו אותן

בי ריש גלותא

, בביתו של ראש הגולה,

בגידא נשיא,

בהיות גיד הנשה בתוכן.

רבינא אסר

את הבשר, וכפי שיתבאר טעמו לקמן.

ו

רב אחא בר רב שרי

את הבשר באכילה.

אתו, שיילוה למר בר רב אשי

מהו דינא דהאי בישרא.

אמר להו: אבא

[דהיינו, רב אשי] -

שרי!

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא

שאסר:

מאי דעתיך

דאסרת?

אי משום

דאמר שמואל

-

מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל,

ולכן החשבת את גיד הנשה שנמלח עם הבשר כמי שהתבשל עמו ונתן טעם בכולו.

והאמר שמואל

עצמו:

לא שנו

שגיד הנשה אוסר את הירך

אלא שנתבשל בה, אבל

אם

נצלה בה

-

קולף ואוכל עד שמגיע לגיד!

והרי צליה גם היא נחשבת כ"רותח", ומוכח ש"רותח" שרי, ורק מבושל אסיר!?

וכי תימא מאי

"מליח הרי הוא

כרותח" דקאמר

שמואל,

כרותח דמבושל,

ולכן נאסר כל הבשר!

והא מדקאמר

שמואל

"כבוש הרי הוא כמבושל", מכלל,

דהא דקאמר "מלוח הרי הוא כרותח" -

דרותח דצלי קאמר!

ומסקינן:

קשיא

אמאי אסר רבינא את הבשר שנמלח עם גיד הנשה. והרי אליבא דשמואל מליחה היא כצליה, שצומתת את הגיד, ואינה מוציאה את פעפוע שומנו אל תוך הבשר.

אמר רבי חנינא: כשהן משערין

את היחס של אחד לששים,

משערין

-

ברוטב, ובקיפה, ובחתיכות.

ואפילו

בקדרה

שהתבשלו בה האיסור וההיתר, שהכל מצטרפים לששים כנגד האיסור!

ומבארינן כיצד הוא השיעור בקדרה:

איכא דאמרי

משערים

בקדרה עצמה,

בשיעור הנפח של דפנותיה ושוליה.

ואיכא דאמרי

דמשערינן

במאי דבלעה קדרה!

שאם בתחילה היה ששים היתר כנגד האיסור, ונתמעט ההיתר ואינו עומד על ששים כנגד האיסור, משערינן כמה בלעה הקדרה מההיתר, ומצטרף שיעור הבליעה להיתר כדי לבטל את האיסור, אך אין משערין בנפח הדופן של הקדירה עצמה. [עיין היטב ברש"י]

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה

שהתערבו בהיתר, ואי אפשר לטעום מהתערובת, וכגון שאין קפילא ארמאה שיכול לטעום, או שהיתה התערובת מין במינו -

משערינן כאילו הן

[האיסורים שהתערבו]

בצל וקפלוט,

שהטעם היוצא מהם הוא טעם ניכר ביותר, ואילו היו הבצל והקפלוט נותנים טעם בתערובת הזו, הרי היא אסורה. [ודין זה של רבי יוחנן נאמר לפני שנקבעה ההלכה שמין במינו, או כשליכא קפילא למטעמיה, בטל בששים].

אמר ליה רבי אבא לאביי: ולשערינהו בפלפלין ותבלין, ד

אפילו נתערבו

באלף לא בטלין!

משום שהם נותנין טעם אפילו באלף!?

אמר ליה: שיערו חכמים, דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט!

ולכן קבעו אותן בתור השיעור הגדול ביותר של נתינת טעם, כשאי אפשר לעמוד על הטעם.

אמר רב נחמן: גיד

הנשה - שיעורו

בששים

כנגדו,

ואין גיד

עצמו

מן המנין

של ששים היתר. קדירה שהתבשל בה

"כחל",

[שיש בו את עטיני החלב], ונמצא שהתבשל הבשר יחד עם החלב שבעטינים, והיה בקדרה בשר נוסף, שיעורו

בששים. וכחל עצמו מן המנין.

כיון שהוא עצמו נחשב להיתר וכל איסורו הוא רק משום שנתבשל עם החלב, הילכך משערינן ליה לבשר שהתבשל בו יחד עם הכחל, ואם איכא עוד נ'ט בשר כמותו הרי הוא בטל ברוב.

ביצה של עוף טמא

משערינן לה

בששים, ואין ביצה מן המנין!

אמר רבי יצחק בריה דרב משרשיא: וכחל עצמו,

שהתבשל בקדירה עם בשר אחר,

אסור

לאוכלו, שהרי התבשל הבשר, ונתן בו הבשר טעם [אלא שהכחל אין בכוחו ליתן טעם בבשר, מחמת מיעוטו].

ואי נפל

הכחל

לקדרה אחרת,

אחרי שהתבשל בששים בשר, הרי הוא

אוסר

את הקדרה האחרת, שאין בה ששים כנגדו.

אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא, איבעיא לן: כי משערינן

בכחל שהתבשל בבשר, האם

בדידיה משערינן, או במאי דנפק מיניה משערינן

[ואיירי שהכחל עצמו ניטל מהקדרה]?

ואמרינן:

פשיטא דבדידיה משערינן! דאי במאי דנפק מיניה

-

מנא ידעינן

כמה נפק!?

ופרכינן,

אלא מעתה

דקאמרת דבדידיה משערינן, שיהא בהיתר ששים כנגד הכחל, הרי בבישול שכזה יוצא כל טעמו של הכחל, שהרי היה בשר בשיעור של ששים כנגדו, ואם כן, כאשר

נפל

הכחל הזה

לקדרה אחרת, לא יאסור

את הקדרה האחרת, שכן יצא כבר כל טעמו בקדרה הראשונה, ושוב אינו אסור, ואמאי אמרינן דאי נפל לקדרה אחרת, נאסרת הקדרה.

ומשנינן:

כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא "וכחל עצמו אסור",

הרי משנתנה הקדרה טעם בכחל הוא נאסר. ומאז, לפני שיצא כל טעמו,

שויוה רבנן

לכחל

כחתיכת נבלה,

שהיא אסורה לעולם, וכדאמרינן בחתיכה נבלה שהתערבה בששים, שהחתיכה עצמה, בזמן שמכירה, אסורה לעולם.

והשתא מבארינן להא דאמר רב נחמן:

ביצה

-

בששים, ואין ביצה מן המנין!

אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: למימרא, ד

כאשר מבשלים ביצה של עוף טמא בהדי ביצים טהורות,

יהבה

ביצת העוף הטמא

טעמא

בביצים הטהורות, ולכן שיערוה בששים?

והא אמרי אינשי "כי מיא דביעי בעלמא",

שאין הביצה נותנת טעם באחרים אלא כטעם מים, והיינו, שאין היא נותנת טעם בביצים אחרות כשהיא מתבשלת עמהן!?