Chulin 83a — o Talmud em português

בא הכתוב ליתן עשה

של שריפת הנותר בבקר

אחר

שעבר על

לא תעשה

של "לא תותירו",

לומר שאין לוקין עליו

על הלאו הזה, שהרי הוא ניתק לעשה. וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו,

דברי רבי יהודה.

ותנא זה סובר בדעת רבי יהודה, שהתראת ספק שמה התראה. ולפיכך לולי הטעם שהלאו ניתק לעשה היה מחייב רבי יהודה מלקות על נותר, ואף על פי שיש כאן התראת ספק, שהרי בשעה שמתרין בו "אל תותיר" אין ודאות שהוא עובר על האיסור, כי שמא בסוף הלילה יאכל את הקרבן . [וחולק על התנא ששנה את דברי רבי יהודה בהכה וקלל בזה אחר זה פטור משום התראת ספק].

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה!

שלא מטעם "ניתק לעשה" הוא פטור בנותר ,

אלא משום דהוי ליה לאו שאין בו מעשה,

שהמותיר את הקרבן אינו עושה שום מעשה אלא מאליו הוא נעשה נותר,

וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו!

תא שמע

לפשוט את הנידון בדעת סומכוס, אם הוא מחייב שני מלקויות דוקא בגופין חלוקין או אף בכל שני זיתים.

אכל שני גידין

של גיד הנשה

משתי ירכות משתי בהמות,

ושתי הירכות הן ימניות

סופג שמונים!

שתי מלקיות על שני הגידין שאכל.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים.

ודנה הגמרא:

היכי דמי? אילימא

שאכלן

בזה אחר זה ובשתי התראות,

הרי יקשה,

מאי טעמא דרבי יהודה דאמר

לוקה

ארבעים ותו לא?

והרי אכל שני גידין ששניהם אסורין, כיון שהן מירך ימין שהוא הירך האסור.

אלא, פשיטא

שמדובר באופן שאכלן

בבת אחת ובחדא התראה,

ולכן סובר רבי יהודה שאינו חייב אלא מלקות אחת.

ו

מאן

הוא

תנא קמא

שמחייב שתי מלקיות על אכילת שני הגידים בבת אחת ובהתראה אחת?

אילימא רבנן דפליגי עליה דסומכוס,

הרי יקשה,

ומה התם,

בשוחט את האמצעית אחר אמה ובתה,

דגופין מוחלקין, פטרי רבנן, הכא

באוכל שני גידין לא כל שכן שיפטרוהו ממלקות נוסף, שהרי אין חשיבות "גוף" לחלק אלא בבעל חי, ולא בגיד שאין בו חיות.

אלא, לאו, סומכוס היא!

ושמע מיניה שסומכוס מחייב שתים אפילו באופן שאין גופין מוחלקין.

ודחינן:

לעולם

מדובר כשאכל את הגידין

בזה אחר זה.

ולכן מחייב התנא קמא שתי מלקיות,

ודקאמרת

אם כן

מאי טעמא דרבי יהודה

שאינו מחייב אלא אחת? יתכן לפרש שמדובר

כגון דלית ביה כזית

באחד משני הגידים, שרק באחד מהם יש כזית והשני אין בו. ולכן אינו חייב אלא על הגיד שיש בו כזית. ותנא קמא סבר שהאוכל גיד הנשה שלם חייב אפילו אין בו כזית, שהרי הוא "בריה", ו"בריה" אינה צריכה שיעור .

דתניא: אכלו

לגיד הנשה

ואין בו כזית

-

חייב

מלקות, משום שהוא "בריה".

רבי יהודה אומר: אינו חייב

עד שיהא בו כזית,

שגיד הנשה אינו נחשב כ"בריה".

מתניתין:

בארבעה פרקים

זמנים

בשנה

108 , המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה

של בהמה זו

מכרתי

היום,

לשחוט!

או -

בתה מכרתי

היום,

לשחוט!

לפ שבארבעה ימים הללו נוהגים ישראל להכין סעודות גדולות לצורך מחר ומי שקונה בהמה דעתו לשוחטה מיד, ומסתבר שהקונה הראשון כבר שחט היום. לכן צריך המוכר להודיע לקונה השני שלא ישחוט אף הוא היום ויעבור על "אותו ואת בנו" .

ואלו הן

ארבעת הפרקים:

ערב יום טוב האחרון של חג

הסוכות .

וערב יום טוב הראשון של פסח.

וערב עצרת

שבועות.

וערב ראש השנה.

וכדברי רבי יוסי הגלילי

-

אף בערב יום הכפורים בגליל

צריך להודיעו. לפי שבגליל היו נוהגים לאכול בשר בהמה בערב יום הכפורים ואילו בשאר המקומות לא היו אוכלים אלא בשר עוף ודגים .

אמר רבי יהודה: אימתי

צריך להודיעו -

בזמן שאין לו ריוח,

שלא היה הפסק זמן בין קנית הראשון לשני. דהיינו, שגם לראשון מכר בערב החג את אמה או את בתה.

אבל

אם

יש לו ריוח,

שמכר לראשון אתמול ולשני היום, בערב החג -

אין צריך להודיעו

ללוקח השני. שמן הסתם, הראשון כבר שחט אתמול .

ומודה רבי יהודה, במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו

לשני אפילו אם לא קנו שניהם באותו יום, שהרי

בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד,

לצורך סעודת הנישואין .

בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו!

שכופין את המוכר לשחוט את הבהמה, ו

אפילו

אם היה ה

שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח

באותו השור

אלא דינר אחד

בלבד, ששילם לטבח דינר כדי שיתן לו בשר בשווי דינר ואין לטבח קונים על שאר הבשר, אף על פי כן

כופין אותו לשחוט

ולתת ללוקח בשר בשווי דינר. ודין זה הוא רק בארבעה פרקים הללו, לפי שבזמנים אלו קונה הלוקח חלק בגוף השור על ידי נתינת מעות בלבד ואפילו אם לא עשה קנין "משיכה", וכפי שיבואר בגמרא הטעם. וכיון שהוא שותף בשור, הוא יכול לכפות את המוכר לשוחטו.

לפיכך, אם מת

השור -

מת ללוקח!

שמפסיד את הדינר ששילם, שהרי גם החלק שלו מת.

אבל בשאר ימות השנה אינו כן.

שאין כופין את הטבח לשחוט, שהרי לא עשה הלוקח קנין "משיכה" והטבח יכול לחזור בו מהמכר.

לפיכך, אם מת

השור

מת

רק

למוכר.

שכל השור הוא שלו, והלוקח מקבל את כספו בחזרה. [ביאור זה במשנה הוא לדעת רבי יוחנן בגמרא].

גמרא:

תנא: אם לא הודיעו

המוכר כלום ללוקח בארבעה פרקים האמורים -

הולך

הלוקח

ושוחט

היום,

ואינו נמנע,

שאין לו לחשוש שמא הוא עובר על "אותו ואת בנו" .

שנינו במשנה:

אמר רבי יהודה אימתי

... ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה.

והוינן בה:

למה לי למיתני "את האם לחתן ואת הבת לכלה"

דוקא בסדר הזה, והרי הוא הדין אם מכר אם לחתן ובת לכלה, ועדיף לומר ש"מכר אחת לחתן ואחת לכלה?"

ומתרצינן:

מילתא אגב אורחיה קמשמע לן

מתניתין,

דאורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא.

שהחתן עושה סעודה יותר גדולה מהכלה, לפיכך הוא קונה את האם, הגדולה. והכלה קונה את הבת, הקטנה.

שנינו במשנה:

בארבעה פרקים אלו

משחיטין את הטבח בעל כרחו.

והוינן בה:

והא לא משך

הלוקח את הבהמה, ולא נקנתה לו, ולמה כופין את הטבח לשחוט?

ומתרצינן:

אמר רב הונא אמר רב

: המשנה עוסקת

כשמשך

הלוקח את הבהמה.

ומקשינן:

אי הכי, אימא סיפא

דמתניתין:

"אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת

-

מת למוכר".

ואם כדבריך הרי יקשה,

והא משך

הלוקח ואם כן אף בשאר ימות השנה קנה, ומדוע אין כופין את הטבח לשחוט?

ומתרצינן:

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: לעולם

המשנה עוסקת באופן

שלא משך

הלוקח.

וכגון שזיכה לו

המוכר ללוקח

על ידי

אדם

אחר.

שהמוכר מסר את השור לאדם אחד שלא בפני הלוקח ושלא בידיעתו, על מנת שאותו אדם יעשה בשור מעשה קנין, ויזכה עבור הלוקח בשר בשווי דינר מהשור.

ולכן,

בארבעה פרקים אלו, דזכות הוא לו

ללוקח שיהא לו בשר לסעודת החג. אמרינן:

זכין לאדם שלא בפניו

. וקנה הלוקח את הבשר שפלוני זכה עבורו.

אבל בשאר ימות השנה, דחוב הוא לו

ללוקח קנית הבשר, מחמת ההוצאה הכרוכה בדבר, אמרינן:

אין חבין לאדם אלא בפניו!

וכיון שהקניה נעשתה שלא בפני הלוקח, לפיכך לא קנה כלום .

רבי אלעזר אומר: אמר רבי יוחנן

: המשנה עוסקת באופן שלא משך הלוקח אלא שנתן מעות בלבד. ומכל מקום

בארבעה פרקים אלו

הוא קונה על ידי המעות, משום ד

העמידו חכמים דבריהם על דין תורה!

שמדין התורה הרי נתינת הכסף משמשת למעשה קנין, אלא שחכמים ביטלו את קנין ה"כסף" וכדלהלן, ולצורך יום טוב השאירו את דין התורה בעינו, שהכסף קונה בארבעת הפרקים האלו.

דאמר רבי יוחנן: דבר תורה,

מדין התורה,

מעות קונות!

שהנותן מעות עבור חפץ מסוים נקנה לו החפץ שלא יוכל לחזור בו המוכר או הלוקח.

ומה טעם אמרו

חכמים -

משיכה

בלבד

קונה

ולא מעות!?

גזירה שמא יאמר לו

המוכר ללוקח:

נשרפו חטיך בעליה.

שאלו היו מעות קונות הרי אם היתה נופלת דליקה ברשות המוכר ושורפת את החטים שהלוקח שילם עבורם, לא היה המוכר טורח להצילם, כיון שההפסד הוא של הלוקח, שיכול המוכר לומר לו החטים שלך הם שנשרפו. לכן, ביטלו חכמים את קנין הכסף כדי שכל עוד החטים נמצאים ברשות המוכר הרי הם שלו, ותקנו שרק על ידי משיכה קונים, שעל ידי כן לא יבא הלוקח לידי הפסד, כיון שבדרך כלל לאחר המשיכה הוא מביא את החפץ לביתו, ובפרקים אלו בטלו את הצורך במשיכה כדי שיחול הקנין ויהיה הטבח חייב לשחוט לצורך יום טוב .

מתניתין:

"יום אחד" האמור

בתורה

ב"אותו ואת בנו",

דכתיב "לא תשחטו ביום אחד" -

היום הולך

בו

אחר הלילה

שלפניו. שהיום והלילה שלפניו הם יום אחד, שאם שחט את האם בתחילת הלילה אסור לשחוט את בנה כל הלילה וכל יום המחרת עד שתחשך. אבל אם שחט את האם בסוף היום יכול לשחוט את בנה מיד בתחילת הלילה שלאחריו כיון שהוא כבר יום אחר .

את זו דרש רבי שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית

"ויהי ערב ויהי בקר

יום אחד

",

ונאמר ב"אותו ואת בנו" "יום אחד".

מעתה אנו דורשים:

מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית

-

היום הולך אחר הלילה

שלפניו! שהרי כתוב "ויהי ערב ויהי בקר", תחילה ערב ואחר כך בקר,

אף "יום אחד" האמור ב"אותו ואת בנו

-

היום הולך אחר הלילה

שלפניו!

גמרא:

תנו רבנן:

את זו דרש רבי שמעון בן זומא: לפי שכל הענין

של "אותו ואת בנו"

כולו, אינו מדבר אלא בקדשים,

שסמוכה היא פרשת אותו ואת בנו לפרשה המדברת בעניני קדשים, ובקדשים הלא הדין הוא שה

לילה הולך אחר היום

שלפניו , שהקרבנות הנאכלים ליום אחד מותר לאכלם גם בלילה שלאחר יום הקרבתם, לפי שהוא נחשב ליום אחד עם יום ההקרבה.

אם כן,

יכול אף זה,

פרשת "אותו ואת בנו"

כן,

לכך אני דורש:

נאמר כאן "יום אחד", ונאמר במעשה בראשית "יום אחד". מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית

-

היום הולך אחר הלילה! אף "יום אחד האמור ב"אותו ואת בנו"

-

היום הולך אחר הלילה!