Chulin 74a — o Talmud em português

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

אין בהן

באבר ובבשר המדולדלין הללו איסור אבר מן החי מדאורייתא,

אלא מצות "פרוש" בלבד

. כלומר, חכמים ציוו על הפרישה מאבר ובשר המדולדלין, ואילו הפסוק "ובשר בשדה טרפה" אינו אלא אסמכתא בעלמא. ומוכח, שמדאורייתא לא נעשה האבר המדולדל לאבר מן החי על ידי השחיטה, לפי שאין שחיטה עושה ניפול.

יתיב,

ישב

רב יוסף קמיה

לפני

דרב הונא, ו

כך

יתיב וקאמר: אמר רב יהודה אמר רב: אכלו לזה

לאבר המדולדל -

לוקה.

אמר ליה ההוא מרבנן,

אחד מן החכמים:

לא תציתו ליה,

אל תשמעו לדבר זה שמביא בשם רב יהודה בשם רב, כי

הכי

כך

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה

בשם

דרב

:

אכלו לזה

האבר המדולדל -

אינו לוקה.

לפי שאין בו איסור בעצם, אלא מצות פרישה בלבד.

אמר ליה רב הונא: אנן, אמאן

על איזה מן השיטות בדעתו של רב

נסמוך?

האם על הדעה שלוקין על אבר המדולדל, או על זו שאין לוקין עליו?

אהדרינהו רב יוסף לאפיה

, החזיר רב יוסף פניו ממנו בכעס!

ו

אמר ליה

רב יוסף,

מאי קושיא!?

מה הסתירה שיש בין מה שהביא ההוא מדרבנן בשם רב שלא לוקין על אבר המדולדל, לבין מה שהבאתי אני בשם רב שלוקין, והרי

כי אמרי אנא,

מה שאמרתי אני בשם רב, זה רק

במיתה.

שכאשר מתה הבהמה שנמצא בה אבר מדולדל, רק אז לוקה, משום

ד

מיתה

עושה ניפול.

והאבר אינו טמא, ואין איסורו כדין נבילה, אלא כדין אבר מן החי. ומשמיענו רב, שהאוכל מאבר זה, מתרין בו משום איסור אכילת אבר מן החי, ולא משום איסור נבלה.

ואילו,

כי אמר איהו

, מה שאמר ההוא מדרבנן, היינו

בשחיטה

.

ד

שחיטה, כאמור,

אינה עושה ניפול,

והאבר טהור ומותר מן התורה. רק שאסרוהו חכמים מטעם מצות פרישה. ואין על כך חיוב מלקות.

אמר רבא: מנא,

מהו המקור ל

הא מלתא דאמור רבנן

לדין זה שאמרו חכמים, ש

מיתה עושה ניפול,

ו

שחיטה אינה עושה ניפול?

דכתיב

לגבי טומאת שרצים [ויקרא יא לא - לב]: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ. הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב.

וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא.

מכל כלי עץ או בגד או עור".

המילה "במותם",

למעוטי מאי?

אילימא,

אם נאמר שתיבה זו באה

למעוטי

שאין השרצים מטמאים

בחייהם

אלא רק במותם, הרי דין זה

מ

"וכל אשר יפול מ

נבלתם

עליו יטמא" [שם יא לה]

נפקא,

למידים משם שאין הם מטמאים אלא במותם. ומדוע חזר הכתוב ואמר "במותם"?

אלא, שמע מינה,

שכך יש ללמוד את דברי הכתוב "כל אשר יפול עליהם במותם", שעל ידי מיתה נעשה האבר המדולדל שבה, כאילו נפל קודם המיתה, והריהו אבר מן החי, לפי ש

"מיתה עושה ניפול".

ו

דבר זה, הוא רק במיתת הבהמה מעצמה. אך

אין

ה

שחיטה עושה ניפול.

ולכן אבר מדולדל שבבהמה שנשחטה, אינו מטמא.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והא קרא,

הפסוק "יפול עליהם במותם",

בשרצים כתיב,

שלא שייכת בהם שחיטה כלל. ואיך נלמד משם דין "מיתה עושה ניפול" בבהמה. וכן את הדין שאין שחיטה עושה ניפול?!

אמר ליה

: תיבת "במותם" לא נאמרה ללמד לענין טומאת שרצים, שהרי כבר יודעים אנו שהפסוק המדבר בשרצים, נאמר על אחר מותם. שהרי לעיל כבר נכתב "בנבלתם". ואם כן, ודאי שמדובר לאחר מיתה. ולשם מה נאמר "במותם", והרי אפשר היה לומר "וכי יפול", ונלמד מכך שמיתה עושה ניפול?

אלא בהכרח,

אם אינו ענין לשרצים, דלאו בני שחיטה נינהו,

שהרי לא שייכת בהם שחיטה,

תנהו ענין לבהמה

, נלמד תיבה זו לענין בהמה, ששחיטת בהמה אינה עושה ניפול. ולכן נכתב בפסוק "במותם", למעט שאין שחיטה עושה ניפול.

מקשה הגמרא:

ואכתי מבעי ליה

, הרי עדין יש לנו ללמוד מתיבת "במותם" שנאמרה בשרצים, שאין טומאת שרץ חלה אלא כאשר מצבו של השרץ הוא

כעין

שעת

מיתה,

שבשעת מותו השרץ לח, ולכן רק שרצים

לחין מטמאים,

אך

יבשים אין מטמאים.

ונלמד זאת מ"במותם", ושוב אין התיבה הזאת מיותרת שנוכל ללמוד ממנה דין "שחיטה אינה עושה ניפול"?

ומתרצת הגמרא:

תרי "במותם" כתיבי.

תיבת "במותם" נאמרה פעמיים. ולכן, מן הכתוב [שם יא לא] "כל הנוגע בהם במותם יטמא" למידים שדוקא לחין מטמאים, ומן הכתוב [שם לב] "יפול עליהם במותם", שנשאר לכאורה מיותר, לומדים את הדין שמיתה עושה ניפול, ואין שחיטה עושה ניפול.

שנינו במשנתנו, שנחלקו רבי מאיר וחכמים באם שחט את האם ואחר כך חתך את היד שיצאה לחוץ. ונחלקו האם השחיטה טיהרה את האבר היוצא מידי טומאת נבלה, שלדעת רבי מאיר לא מטהרת השחיטה, ולדעת חכמים מטהרת.

ועל כך,

אמר רב חסדא: מחלוקת

זו, היא רק

באבר דעובר חי,

שיש במינו שחיטה. כלומר, כיון ששחיטה שייכת רק בבהמה חיה, ועובר זה אף הוא חי, מועילה בו שחיטת האם לטהר את האבר היוצא. לפי ששייכת במינו שחיטה.

אבל באבר דעובר מת

שיצא לחוץ, דברי

הכל "שחיטה עושה ניפול",

ועומד הוא בטומאתו כאבר מן החי, ומחשיבין אותו כאילו נחתך מחיים, ולא מועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי טומאת נבילה. שהרי אין במינו שחיטה. ואף חכמים מודים שאין השחיטה מטהרתו.

ורבה אמר: כמחלוקת בזה,

כשם שנחלקו רבי מאיר וחכמים בענין טומאת אבר היוצא של עובר חי שלדעת חכמים טהור,

כך מחלוקת בזה,

אף בעובר מת סוברים חכמים שהאבר טהור.

שנינו במשנתנו:

בן שמנה חי

כלומר שהוא נפל ועתיד למות, ואסור באכילה כטריפה - אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה.

ועל דברי המשנה הללו, שאין במינו שחיטה, מקשה הגמרא:

והתניא

, שנינו בתורת כהנים: עובר

בן שמנה,

אם נולד

חי,

ונשחט,

יוכיח, שאף על פי שיש במינו שחיטה

-

אין שחיטתו מטהרתו.

ולכן, אף טריפה, אף על פי שיש במינה שחיטה, לא תטהרנה שחיטתה [אלו הם דברי ה'תורת כהנים'].

ומוכח מדברי הברייתא הללו שבן שמונה חי, נחשב כמי ש"יש במינו שחיטה". ואילו במשנתנו נאמר שבן שמונה חי אין במינו שחיטה, לפי שממין הנפלים הוא שלא שייכת בהם שחיטה?!

אמר רב כהנא

: דברי ה'תורת כהנים' שיש במינו שחיטה, כוונתם ש

יש במינו שחיטה אגב אמו.

שכאשר הוא במעי אמו, מועילה בו שחיטת האם. ומשום כך נחשב כמי שיש במינו שחיטה.

ו

אילו

תנא דידן,

חולק על סברא זו שהיתר עובר אגב שחיטת אמו מחשיב את העובר לכמי שיש במינו שחיטה, וסובר, שאף על פי שניתר העובר על ידי שחיטת אמו, מכל מקום, כיון שאין זו שחיטה שבגופו, אין היתר זה מחשיבו כמי ש'יש במינו שחיטה'. ומשום כך,

מינא דאמיה, לא פריך.

לא ניתן להקשות על התנא שבמשנתנו מדברי ה'תורת כהנים', הסבור ששחיטת האם מחשיבה את העובר למי שיש במינו שחיטה.

שואלת הגמרא: לעיל בדברי התורת כהנים, הובאה ההוכחה מבן שמונה לטריפה. שכמו שבבן שמונה אין שחיטה מטהרתו אף שיש במינו שחיטה, אף טריפה לא תטהרנה השחיטה.

ודנה הגמרא:

ולהאי תנא דפריך,

לתנא זה שמקשה מבן שמונה לטריפה,

טרפה דשחיטתה מטהרתה, מנא ליה

שאכן השחיטה מטהרת? מדוע לא יוכיח מבהמה טמאה שאסורה באכילה ואין שחיטתה מטהרתה, ואם כן, אף טריפה, שאסורה באכילה, לא תהא שחיטתה מטהרתה?

מבארת הגמרא:

נפקא ליה

טהרה זו של טריפה שנשחטה, לומד הוא

מדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה: אמר רב. ואמרי לה

, ויש אומרים שדבר זה

במתניתא תנא,

שנינו בברייתא.

אמר קרא

[ויקרא יא לט]

"וכי ימות מן הבהמה

אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב".

הלשון "וכי ימות מן הבהמה" משמעותו היא שאין הדין הזה נוהג בכל בהמה, אלא

מקצת בהמה מטמאה

מחמת מיתה,

ומקצת בהמה אינה מטמאה

מחמת כן.

ואיזו זו

היא הבהמה שאינה מטמאה במיתתה? -

זו טרפה ששחטה.

שנבלתה טהורה, על אף שלא הועילה לה שחיטתה להתירה באכילה.

בעי רב הושעיא: הושיט

את

ידו למעי בהמה, ושחט

בתוכה

בן ט' חי,

ואחר שחיטתו יצא מרחם אמו, ואמו עדיין בחיים,

מהו

שיהא ניתר על ידי שחיטה זו? מוסיפה הגמרא: ספק זה,

תבעי

יש להסתפק בו

ל

דעת

רבי מאיר,

האומר לקמן שבן תשעה חי במעי אמו, כבר השלים גידולו וצריך שחיטה לעצמו,

ו

כן

תבעי לרבנן

, הסוברים שאף כך שחיטת אמו מתירתו.

ומבארת הגמרא את הספק:

תבעי לרבי מאיר,

כי יתכן לומר, ש

עד כאן לא קאמר רבי מאיר

ש

בן פקועה טעון שחיטה, הני מילי

שמועילה בו שחיטה ומתירתו, רק

היכא

כאשר

דיצא לאויר העולם. אבל

בעודו

במעי אמו,

אפילו נשחט כדין,

לא שריא ליה,

לא מתירתו

שחיטה.

ולכן, יתכן לומר, שלדעת רבי מאיר עובר בן ט' אינו ניתר בשחיטה.

וכל שכן לרבנן, הסוברים שלא תיתכן בו שחיטה כלל כיון שאין לעובר היתר אלא בשחיטת אמו, ואפילו אם יצא חי לאחר שחיטת אמו לא תיתכן בו שחיטה, כיון שהוא נידון כשחוט, ולדבריהם אין שחיטה בולד אלא אם יצא ממעי אמו בעודה בחיים. ורק באופן זה מועילה בו שחיטה.

אולם מאידך,

או דילמא

, יתכן ש

אפילו לרבנן

הסוברים ששחיטת אמו מתירתו, מכל מקום, הם סוברים שאף באופן האמור שחיטה זו מועילה. משום שלדעת רבנן כל

ארבעה סימנין

של שחיטה [שני סימני שחיטה של אמו, ושני סימני שחיטה שלו. שלדעת חכמים גם סימני אמו וגם סימני עצמו מתירין אותו בשחיטה]

אכשר ביה רחמנא

באם נשחטו סימנים אלו. וכל שני סימנים, בין של אמו ובין שלו, מתירין אותו. ואם כן, יתכן שאף לדעת חכמים, הסוברים שאין לו שחיטה אלא אגב שחיטת אמו, יודו שבאופן זה השחיטה מתירה.

אמר רב חנניא

[מביא ראיה לפשיטת ספק הגמרא]:

תא שמע

ממה שנינו במשנתנו:

הרי שנולדה טרפה מן הבטן,

שלא היתה לה שעת הכושר, מנין ששחיטה מטהרתה? [אלו הם דברי המשנה].

והרי דברי המשנה שנולד טרפה מן הבטן, משמעם אף שנטרפה רק שעה אחת קודם שיצאה מן הבטן, ואף זאת בכלל ההגדרה 'שלא היתה לה שעת הכושר'.

ואי איתא,

אם אכן אפשר היה לשחוט עובר בעודה במעי אמו, והיה ניתר בשחיטה זו, הרי

משכחת לה

באופן זה

דהיתה לה שעת הכושר,

משום

דאי בעי

, אם היה רוצה, היה

עייל ידיה,

מכניס ידו לתוך מעיה -

ושחטה

לעובר?!

וכיון שאפשרות זו לא מוצעת, הרי שהימצאות העובר במעי אמו לא מחשיבתו כמי שהיה לו שעת הכושר, ומוכח שאין שחיטה באופן זה!

אמר ליה רבא: תני

, יש לשנות דברי משנתנו "הרי

שנוצרה טרפה מן הבטן".

כלומר שכבר מעת יצירתה היתה טרפה. ולא שנטרפה אחר כך בעודה במעי האם.

ומשכחת לה ב

בהמה שנוצרה כשהיא

בעלת ה' רגלים.

שנוצרה בה רגל יתירה בין רגליה האחוריות, ושנינו [לעיל נח ובכורות מ א - ב] ש'כל יתר', כלומר כל אבר המיותר, 'כנטול דמי'. נידון כאילו הוא חסר בבהמה, וטריפה היא. ואם כן, לפנינו אפשרות של בהמה שנוצרה טריפה מן הבטן, ובאופן זה דיברה משנתנו שמעולם לא היתה לה שעת הכושר.

ולפי זה, יתכן שאילו נעשה העובר טריפה בין שעת יצירה לשעת יציאתו לאויר העולם, הרי זה בכלל מי שהיה לו שעת הכושר, ואפשר לשוחטו במעי אמו ויותר על ידי שחיטה זו. ונמצא שאין להוכיח ממשנתנו כאחד מצדדי הספק הנ"ל האם מועיל לשחוט עובר בעודו במעי אמו.

מתניתין:

מקור דין של בן פקועה מבואר בגמרא מן הפסוק [דברים יד ו] "וכל בהמה מפרסת פרסה ... בבהמה אותה תאכלו". ודורשים: "בהמה בבהמה" - אותה תאכלו. דהיינו, בהמה הנמצאת בתוך בהמה [עובר], מותרת באכילה כמות שהיא [ולמעט דמו, האסור באכילה כפי שדורשת הגמרא להלן].

בגדר היתרו של בן פקועה, דנו המפרשים: האם חידשה התורה שעל ידי שחיטת האם נידון אף העובר כשחוט, וזוהי סיבת היתרו, או שמא גזירת הכתוב היא, שאף על פי שלא חלה שחיטת האם על העובר, מותר הוא מגזירת הכתוב "כל בבהמה תאכלו". והיות והוא נמצא בתוך הבהמה - מותר.

להלן בהערה נביא את הצדדים הללו, וכן הנפקא מינה שבין צדדים אלו.

השוחט את הבהמה, ומצא בה

עובר

בן שמנה

חודשים כשהוא

חי או מת, או

שהיה העובר

בן תשעה מת

-

קורעו

את העובר,

ומוציא את דמו

[האסור באכילה ], ומותר העובר באכילה אף בלא שחיטה.

אך אם

מצא

בתוך הבהמה עובר

בן תשעה חי

-

טעון

העובר

שחיטה. ו

אם שחט אותו ואת אמו באותו היום, הריהו

חייב ב"אותו ואת בנו

ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" [ויקרא כב כח],

דברי רבי מאיר.

וטעמו, משום שהשלמת מספר חדשי העיבור, הם אלו הנותנים לו שם "בהמה" בפני עצמה, ואינו בכלל "כל בבהמה תאכלו", וצריך שחיטה לעצמו.

וחכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו

מתירתו באכילה ואינו צריך שחיטה לעצמו. לפי שסוברים חכמים שחודשי העיבור בלבד, אינם עושים אותו לבהמה בפני עצמו אלא בצירוף הלידה. וכל עוד לא נולד העובר, אף שמלאו לו תשעה חודשים, הריהו בגדר "עובר", וניתר אגב שחיטת אמו.