Chulin 68a — o Talmud em português

א.

בהמה המקשה,

המתקשה

לילד,

ועמדו לשוחטה,

ו

קודם השחיטה

הוציא העובר את ידו

מחוץ לגוף הבהמה,

והחזירו

אל תוך גוף אמו קודם שנשחטה, ואחר כך נשחטה אמו, הרי אפילו אם נמצא העובר במעי אמו כשהוא חי, הוא

מותר

באכילה,

אף ללא שחיטה שלו עצמו, כי הוא ניתר לאכילה בשחיטה שנשחטה אמו [וכמו שדורשת הגמרא לקמן].

אולם היד עצמה שיצאה, אסורה באכילה, אף אם חזרה למעי האם, והיתה בתוכה בשעת שחיטה. [ולהלן בגמרא יבואר שאבר שיצא וחזר, נאסר כדין האיסור של טרפה].

ב. אבל, אם

הוציא

העובר הוא

את ראשו

קודם שנשחטה האם, הרי

אף על פי שהחזירו

קודם שחיטה,

הרי זה כילוד.

ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו, משום שיציאת הראש מחוץ לגוף אמו, נחשבת כלידה.

לפיכך, אם אירע שהוציא העובר את ראשו והחזירו, ולאחר שנשחטה אמו נמצא העובר כשהוא חי בתוך גופה, הרי הוא טעון שחיטה לעצמו. ואם נמצא כשהוא מת, הוא אסור, כנבילה.

ומביאה המשנה דין נוסף:

ג. אם הכניס אדם את ידו לתוך הבהמה, והיה

חותך

חתיכת אבר

מעובר שבמעיה,

ומשאיר החתיכה בתוכה,

מותר

אותו החלק

באכילה

על ידי שחיטת הבהמה, ואינו נאסר משום "אבר מן החי", משום שנאמר [דברים יד ו] "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה, בבהמה אותה תאכלו".

ודרשו חכמים את דברי הכתוב כך: כל "בהמה" [המוזכרת בתחילת הפסוק] שהיא "בבהמה" [המוזכרת בסוף הפסוק], אותה תאכלו! שהעובר הנמצא בתוך הבהמה, מותר באכילה על ידי שחיטת האם, גם אם הוא נמצא בתוכה כשהוא חתוך לחתיכות. ד. אבל, אם חתך

מן הטחול ומן הכליות

של הבהמה עצמה, הרי אפילו אם השאיר את החתיכות בתוכה,

אסור

החלק החתוך

באכילה

משום איסור "אבר מן החי", ונשאר באיסורו גם כאשר נשחטה הבהמה.

[ונקטה המשנה דוקא חיתוך טחול וכליות, לפי שהם אברים שאין חיתוכם או הוצאתם מגוף הבהמה עושה אותה לטריפה. אבל חתיכת אברים אחרים, מטריפה את הבהמה ].

ה.

זה הכלל

: כל

דבר ש

נחתך מ

גופה

של הבהמה, אפילו נשחטה הבהמה כשהוא בתוכה,

אסור

באכילה כדין אבר מן החי, ולא הותר בשחיטת הבהמה.

ו

אולם, כל חלק שנחתך,

שאינה

מ

גופה

של הבהמה, אלא מן העובר שבמעיה, והיה מונח בתוכה בשעת השחיטה,

מותר

באכילה, על ידי שחיטת הבהמה.

גמרא:

שנינו במשנה: הוציא העובר את ידו והחזירו - מותר באכילה.

אמר רב יהודה אמר רב

: רק העובר עצמו מותר באכילה,

ו

אולם ה

אבר עצמו

, שהוציא העובר מחוץ לגופה של אמו, והחזירו,

אסור.

דהיינו, שהיתר האכילה האמור במשנה הוא רק לגבי העובר עצמו, וכפי שיבואר להלן. כי אף שהעובר כולו מותר, מכל מקום, אותו אבר שיצא, וחזר, אינו ניתר בשחיטת האם.

מאי טעמא

נאסר האבר היוצא, על אף שחזר והיה במעי האם בשעת השחיטה, ושחיטת האם הועילה לעובר?

דאמר קרא

[שמות כב ל]

"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו".

ודרשו חכמים, ש"בשר בשדה", הוא בשר הנמצא חוץ ל"מחיצתו", והרי מקומו של העובר הוא ברחם אמו, ולא באויר שמחוצה לו, ולכן,

כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו,

מחוץ למחיצת הרחם אל אויר העולם, הרי הוא

נאסר

באיסור "בשר בשדה טרפה לא תאכלו".

ומקשה הגמרא על רב יהודה אמר ממשנתנו:

תנן, בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, והחזירו,

מותר באכילה.

ומדייקת הגמרא ממה שאמרה המשנה "מותר באכילה" לאחר שדיברה על החזרת היד:

מאי לאו

, האם לא

אאבר

, על היד [האבר שיצא החוצה] אמרה זאת המשנה. וקשה לדעת רב יהודה אמר רב, המפרש שרק העובר מותר אבל האבר עצמו אסור?

ודוחה הגמרא:

לא

על האבר נאמר היתר זה, אלא

אעובר,

על העובר עצמו, שהוא לא יצא חוץ למחיצתו. אבל ידו אסורה באיסור טריפה.

אך מקשה הגמרא:

אי,

אם אכן רק

אעובר

אמרה המשנה שמותר באכילה,

מאי אריא,

מדוע העמידה משנתנו את דינה רק באופן ש

החזירו

, שהחזיר את היד קודם שחיטת האם?

והרי

אפילו

אם

לא החזירו

את ידו,

נמי,

גם כן מותר העובר כולו באכילה [חוץ מהיד], שהרי העובר עצמו מעולם לא יצא חוץ למחיצתו, ואין סיבה לאוסרו?

ומתרצת הגמרא: אכן

הוא הדין

שמותר העובר באכילה

אף על גב דלא החזירו

ליד,

ו

הסיבה שנקטה משנתנו דוקא באופן ש"החזירו", כי

איידי דקא בעי

ל

מיתנא סיפא,

כיון שכבר צריך היה התנא לשנות בסופו של חלק זה במשנתנו:

הוציא

העובר

את ראשו, אף על פי שהחזירו, הרי זה כילוד

[כלומר, שחידוש הוא שהוא כילוד על אף שהחזיר את ראשו לתוך רחם אמו], משום כך

תנא נמי,

שנה אף ב

רישא,

בתחילת משנתנו, לגבי היד

"החזירו".

אך אליבא דאמת גם אם לא החזיר את ידו קודם שחיטת האם, מותר רק העובר באכילה, אך היד היוצאת אסורה.

ומקשה הגמרא:

וסיפא

של דברי משנתנו, האומרת שאם הוציא העובר את ראשו מותר באכילה,

מאי קא משמע לן?

שמא תאמר, כונת המשנה לומר

, דכיון דיצא

ראשו של העובר כבר

הויא ליה לידה,

ושוב אין העובר ניתר בשחיטת האם, ואינו כשר אלא על ידי שחיטת עצמו,

הרי אי אפשר לומר כך, כי כבר

תנינא,

שנינו דין זה במשנה, דתנן:

איזהו בכור

הראוי

לנחלה

ליטול פי שניים בירושה,

ו

מאידך הוא

אינו בכור לכהנים,

לענין שצריך לפדותו מן הכהנים? -

זה בכור

הבא אחר נפלים

[כאשר ילדה אשה תאומים, וכפי שיבואר להלן], שלענין "בכור לנחלה", צריך שיהא הולד הבכור ראוי לחיות. ואם אינו ראוי לחיות, הוא אינו נחשב בכור לנחלה, ואינו מפקיע את הבן הבא אחריו מליטול פי שנים בנחלת אביו.

כי לענין נחלת פי שניים נאמר [דברים כא יד] "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה", ולמדים מכך, כי רק מי שליבו של אביו דווה ומצטער עליו במיתתו, נחשב בכור לירושה. להוציא את הנפל, שאין לב אביו דווה אחר מיתתו כמו שדווה אחר מיתת בן בר קיימא, ולכן אינו נחשב בכור לענין ירושה פי שניים, אלא הבן הבא אחריו נחשב בכור לענין זה.

אולם לענין פדיון בכור, גם הנפל פוטר את הבא אחריו מפדיון, כי פדיון הבן לא נאמר בבן ראשון בר קיימא, אלא בפטר רחם, שהוא הראשון ללידה, ואף נפל הוא בכלל פטר רחם, ולכן אין הבא אחריו נחשב בכור פדיון.

וכך הוא הדין:

אם ילדה אשה תאומים, והראשון היה נפל שלא נסתיימו תשעה חדשי עיבורו,

אף על פי שיצא ראשו חי,

והחזירו, ואחר כך יצא אחיו, השני הוא הבכור לענין נחלה. שהרי אפילו נולד הראשון כולו, אינו מפקיע את הבא אחריו. כיון שאין ליבו דווה עליו. אבל אינו בכור לענין פדיון הבן. אלא הראשון, הנפל, הוא הבכור לענין זה.

או

אפילו אם הראשון הוא

בן תשעה

חודשי עיבור,

שיצא ראשו מת,

הרי הבא אחריו נחשב בכור לנחלה, אך אינו בכור לענין פדיון.

ומתוך דברי המשנה האלו, מוכיחה הגמרא, ומקשה:

טעמא,

הטעם שהעובר השני הוא הבכור לענין נחלה, הוא משום

דראשו

של ראשון יצא כשהוא

מת!

הא

, אולם אם

ראשו

של העובר הראשון יצא

חי,

הרי הוא חשוב כאילו נולד, ו

הבא אחריו

אינו בכור לשום ענין, ואפילו

בכור לנחלה

-

נמי לא הוי.

אם כן, מבואר במפורש במשנה זו, שיציאת הראש חשובה כלידה. וקשה, מדוע צריך התנא של משנתנו לחור ולהשמיע דין זה שנית?

מעלה הגמרא אפשרות לתרץ, ולבאר מדוע יש להשמיע דין זה בשתי המשניות:

וכי תימא

, שמא תאמר לתרץ, שמהמשנה בבכורות שם

אשמועינן

כי

ב

לידת

אדם

יציאת הראש חשובה כלידה.

ו

אילו כאן

קא משמע לן

מלמדנו התנא, שדין זה שיציאת הראש חשובה כלידה, חל אף

ב

לידת

בהמה.

ושתי המשניות הללו נצרכות לשני דינים שונים אלו, כיון

דאדם מבהמה, לא יליף,

לא ניתן ללמוד זה מזה היות

דאין פרוזדור לבהמה.

כלומר, בית הרחם שלה, גלוי הוא, ומיד ביציאת הראש ניכרת הלידה. אבל באשה, אין רחמה גלוי, אלא יריכיה הם מעין פרוזדור, ואין יציאתו של הולד ניכרת היטב אלא עד שיצא רובו, ויתכן היה לומר, שביציאת הראש עדיין אינו נחשב כילוד, לפי שעדיין אינו ניכר.

ולכן, אף לגבי אדם, יש צורך להשמיע שיציאת הראש נחשבת לידה. ומשום כך יש להשמיע דין זה אף גבי אדם. וצריך להשמיע דין זה לגבי בהמה, ולא נלמד את דינה של בהמה מאדם הואיל

ובהמה מאדם, לא ילפא,

אין ללמוד, משום שאם נשנה דין זה שביציאת הראש נחשב ילוד רק לגבי אדם, אזי היינו אומרים, שרק באדם נאמר דין זה, משום

דחשיב פרצוף פנים דידיה,

חשיבות יש לפרצוף פניו. ולכן ניתן לומר שעם יציאת הפרצוף, נחשב הדבר כלידת האדם. אולם בבהמה, שאין חשיבות לפרצופה, היה מקום לומר שאין די ביציאת הפרצוף, אלא צריך שיצא רוב גופה. ולא היינו למידים דין זה מאדם. לכן צריך להשמיע התנא במשנתנו, שאף יציאת ראש ולד הבהמה, נחשבת כלידה.

אולם עדיין קשה, שהרי

הא

בבהמה

נמי תנינא

, גם כן שנינו במקום אחר, שיציאת הראש נחשבת כלידה, דתנן לקמן במשנה:

שליא

[שק העוטף את העובר בעודו במעי אמו]

שיצאה מקצתה,

ואחר כך נשחטה הבהמה,

אסורה

השליא עם כל מה שבתוכה

באכילה.

ונאסר אף החלק שהיה בפנים הבהמה בשעת שחיטה, אף שעובר הנמצא בתוך הבהמה בשעת השחיטה, מותר באכילה אף ללא שחיטה.

ואסורה השליא כולה באכילה, כי

כ

שם שהשליא מהווה

סימן

להמצאות ה

ולד באשה, כך

השליא מהווה

סימן

ל

ולד

ש

בבהמה.

ויש לחשוש שמא באותה מקצת שליא יצא אף הראש, ואם כן, כל שאר העובר הכנוס בבהמה, נחשב כולו כילוד. ולפיכך הוא נאסר, ואינו ניתר בשחיטת הבהמה.

ומוכח, שיציאת הראש נחשבת ללידה אף בבהמה. ואם כן, קשה אף על כך, לשם מה נשנה דין זה אף כאן?

אי אמרת בשלמא

שדברי משנתנו "הוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה" נאמרו על האבר, כלומר על ידו היוצאת, שמותרת היא באכילה, לא קשה כלל. כי לפי זה, דברי המשנה "אף על פי ש

החזירו

הרי זה כילוד",

דרישא,

בתחילת משנתנו, ב

דוקא

נאמרו, להורות שהאבר עצמו מותר רק דוקא אם החזירו קודם שחיטה.

ואם כן, אף שדברי המשנה בהמשך, "הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד", לכאורה הם מיותרים, וכפי שמקשה הגמרא, מכל מקום, ניתן לומר,

תנא,

שנה התנא דבר זה ב

סיפא אטו רישא.

כיון שבתחילת המשנה שנה התנא דין זה לגבי אבר שהוציאו והחזירו שמותר, חזר התנא במשנה ושנה אף את דין הוציא ראשו, שאף על פי שהחזירו, אסור.

ואכן עיקר מקור הדין שיציאת הראש היא כלידה, אינו כאן. אלא להלן, בדין 'שליא שיצאה מקצתה', כאמור. וכאן אנו דנים רק בענין חזרת הראש.

אלא, אי אמרת

שפירוש דברי משנתנו הוא כרב, המסביר שהדין ש"הוציא העובר את ידו והחזירו, מותר באכילה" נאמר רק על העובר עצמו שמותר באכילה, אך האבר היוצא אסור, קשה, שהרי על כרחך

לא

נשנה הדין

דרישא

ש"החזירו מותר באכילה" ב

דוקא

, שהרי ודאי העובר שבפנים מותר אף אם לא החזיר את ידו.

ו

אם כן, אף

לא

הדין

ד

מבואר ב

סיפא

ש"הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד" נאמר ב

דוקא

. שהרי מיותר הוא.

ושוב קשה,

למה ליה

לתנא של משנתנו

למתנייה

לשנות

כלל

את הדין של הוציא העובר את ראשו, ולשם מה נצרך?

מתרצת הגמרא:

לא

קשה. כי

לעולם

הדין המבואר במשנתנו שמותר באכילה,

אעובר

נאמר, ודברי המשנה "הוציא העובר את ידו והחזירו" בדוקא הם.

וכדאמר רב נחמן בר יצחק

[דבריו הובאו בנידון הגמרא לקמן עח ב],

לא נצרכה

, לא נאמר היתרו של העובר

אלא ל"מקום

ה

חתך"

שבו חתכו את האבר.

כי כאשר הוציא העובר את ידו ולא החזירה, לא די בחתיכת האבר היוצא והשלכתו [כדין אבר מן החי האסור], אלא אף "מקום החתך", שהוא הגבול המצומצם כחוט השערה שבין החלק היוצא [האסור] לחלק הנשאר בפנים [המותר], אותו מקום מצומצם, גם כן אסור.

וטעם איסור "מקום החתך", מפני שהוא עומד על שפת הרחם, ואינו בכלל "בהמה בבהמה תאכלו" [שזהו המקור לכך שעובר במעי אמו מותר אף בלא שחיטה שלו], שהרי מקום החתך אינו בתוכה ממש.

הכא נמי,

כך גם דברי משנתנו "החזירו" מותר באכילה

, לא נצרכה,

לא נאמרו

אלא

כדי

ל

התיר את

"מקום

ה

חתך"!

ואף שהעובר עצמו מותר בלא החזרת יד, מכל מקום מועילה החזרה למקום החתך. כיון שהחזירו, הרי שמקום זה הוא שוב בכלל "בהמה בבהמה תאכלו". לפי שבשעת שחיטה, בתוך הבהמה הוא.

ואף שהאבר היוצא עצמו, אסור משום "בשר בשדה טרפה לא תאכלו", מכל מקום, מקום החתך לא חשוב כיוצא. מאחר שעומד הוא בשפת הרחם. הלכך, חותך את האבר היוצא וכל השאר מותר באכילה.

ומיושבת קושית הגמרא, שדין זה שהעובר מותר באכילה נשנה כאן, כדי להתיר את מקום החתך.

וכן לא קשה גם למה הוצרך לסיפא "הוציא העובר את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד", משום דתנא סיפא אגב רישא.

מביאה הגמרא להוכיח שאכן דין משנתנו לא נאמר אלא לענין מקום החתך:

תא שמע: בהמה המקשה לילד

, אם

הוציא העובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט

אדם

את אמו, מותר באכילה.

שחט את אמו, ו

רק אחר כך

החזירה

את היד,

אסור באכילה.

אם

הוציא את ידו וחתכו

את היד,

ואחר כך שחט את אמו,

הרי היד

ש

היתה

בחוץ

ונחתכה,

טמא

כנבילה!

משום שאבר מן החי הוא. ולקמן למידים, שאבר מן החי מטמא כנבילה.

ו

לכן

אסור

לאכול את היד.

ו

כל העובר

ש

היה

בפנים

בשעת שחיטה -

טהור

. ואינו נטמא מחמת מגעו עם היד [על ידי חיבורו ליד בשעה שהיתה בחוץ ונאסרה], שהרי נחתכה היד קודם שחיטה, ולא נגע בה אלא מחיים. ומחיים אינו נחשב כמאכל, ואינו מוכשר לקבל טומאת אוכלין,

ומותר

באכילה. ששחיטת אמו מתירתו.

ואם הוציא העובר את ידו ולא החזירו, ו

שחט

אדם

את אמו, ואחר כך חתכו

ליד -