Versão em texto deste daf: original e tradução
Chulin 3a — o Talmud em português
Chulin 3a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Chulin 3a
ומכאן למדנו כי
חרב
הנוגע במת
הרי הוא
טמא בדרגת טומאה
כחלל
עצמו, שכל כלי מתכות הנוגעים בטומאת מת הראויה לטמא כלים [וכגון אבי אבות הטומאה ואב הטומאה שהן שתי דרגות בטומאה המטמאים כלים, אבל טומאה שהיא במדרגת "ראשון לטומאה" ולמטה אינה מטמאה כלים] מקבלים את דרגת הטומאה של המטמא אותם. והיינו, אם נגעו כלי מתכות במת הרי הם טמאים במדרגת אבי אבות הטומאה, ואם נגעו באב הטומאה [וכגון באדם שנגע במת], הרי הם נעשים אב הטומאה.
ואם כן, תיקשי, כיצד יכול הטמא לשחוט קרבן? והרי כיון שאותו טמא, שנגע במת ובא לשחוט את הקרבן,
אב הטומאה הוא
-
לטמייה לסכין
בנגעו בה, ותהיה הסכין טמאה כמותו באב הטומאה,
ואזל סכין
בשעת השחיטה
וטימיתיה לבשר?!
אלא,
בהכרח, לא איירי הכא שנטמא האדם הטמא בטומאת מת, אלא איירי
דאיטמי ב
טומאת
שרץ,
ואז הוא נעשה ראשון לטומאה, ואינו מטמא כלים.
ואי בעית אימא, לעולם
איירי
דאיטמי במת, וכגון
שלא שחט בסכין של מתכת אלא איירי
שבדק קרומית של קנה
העשויה עץ, ושאין בה בית קיבול, וקיימא לן שפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה,
ושחט בה!
דתניא: בכל שוחטין: בין בצור
של אבן,
בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה
העשויה מעץ.
אביי אמר: הכי קתני: הכל שוחטין,
ואתי הכל לרבויי -
ואפילו כותי!
במה דברים אמורים, כשישראל עומד על גביו.
אבל,
אם לא עמד הישראל על גביו כל משך זמן השחיטה, אלא היה הישראל
יוצא ונכנס, לא ישחוט
הכותי.
ואם שחט, חותך
הישראל
כזית בשר
מהבהמה ששחט הכותי,
ונותן לו
לכותי לאכול.
אם
אכלו
הכותי,
מותר
לישראל
לאכול משחיטתו.
שאין הכותי חשוד לאכול נבילות וטריפות. ומדאכלו, מוכח ששחט כראוי. אבל אם
לא אכלו
הכותי עצמו, אין לסמוך ששחט כראוי מזה שהוא מאכיל לישראל, על אף שאסור להאכיל דבר האסור מדין "לפני עור לא תתן מכשול", כי הכותים מפרשים שה"מכשול" האמור בפסוק הוא מכשול של אבן וכדומה, ולא מכשול באיסור, ואם כן לא מוכח מהא דהם נותנים לישראל לאכול מהבשר השחוט שאכן הם שחטו אותו כהלכתו, ו
אסור לאכול משחיטתו.
חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו
אם שחטו
דיעבד נמי לא
אוכלין משחיטתן, כי
שמא ישהו
[שהו],
שמא ידרסו, ושמא יחלידו.
ודנה הגמרא: אליבא דאביי, הא דקתני
וכולן ששחטו
שחיטתן כשירה,
אהייא
קאי?
אילימא
דקאי
אחרש שוטה וקטן,
הרי
עלה קאי,
שזהו המשך הדברים, ואם כן "
ואם שחטו",
בוי"ו החיבור,
מבעי ליה
למכתב, ואמאי נקט "וכולן ששחטו"!?
אלא"
וכולן ששחטו" קאי
אכותי,
שנכלל בתחילת המשנה ב"הכל שוחטין".
ותמהינן טובא:
הא אמרת כשישראל עומד על גביו
של הכותי
שחיט אפילו לכתחילה,
ואם כן כיצד אמרת דהא דקתני בסיפא דכשאחרים רואין אותן שחיטתן כשירה בדיעבד קאי אכותי!? ומסקינן:
קשיא
לביאורו של אביי!
אמר רבא,
ותמה על אביי:
ו
כי כאשר כותי שוחט וישראל
יוצא ונכנס לכתחילה לא
ישחוט הכותי?
והתנן: המניח עובד כוכבים בחנותו,
ויש באותה חנות יין,
וישראל יוצא ונכנס
לחנות -
מותר
אותו היין שבחנות ואינו נאסר מחשש שמא ניסך העובד כוכבים את היין לעבודה זרה.
ומוכח, דהא דישראל יוצא ונכנס מוריד את כל החששות, ומותר לכתחילה.
ודחינן:
התם
בדין היין
מי קתני
דלכתחילה
מניח
הישראל את העובד כוכבים להשאר בחנות עם היין? הרי
המניח
עובד כוכבים בחנותו
קתני,
שהוא לישנא של
דיעבד!
אלא מהכא
איכא למיפרך:
אין השומר
את היין ממגע עובד כוכבים
צריך להיות יושב ומשמר
את היין בקביעות,
אלא אף על פי שיוצא ונכנס
הרי היין
מותר?!
אלא אמר רבא: הכי קתני: הכל שוחטין, ואפילו כותי.
במה דברים אמורים, כשישראל יוצא ונכנס. אבל
אם
בא
הישראל לאחר השחיטה
ומצאו
לכותי
ש
כבר
שחט, חותך
הישראל
כזית בשר ונותן לו
לכותי לאכול.
אכלו
הכותי לכזית בשר,
מותר
לישראל
לאכול משחיטתו.
אבל אם
לא אכלו, אסור
לישראל
לאכול משחיטתו.
והמשך המשנה הוא:
חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו
אם שחטו
דיעבד נמי לא
מכשרינן לשחיטתן, מחמת החשש
שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו.
ודנה הגמרא אליבא דאוקימתא דרבא: "
וכולן ששחטו",
דקתני בסיפא שחיטתן כשרה -
אהייא
קאי?
אילימא אחרש שוטה וקטן,
הרי
עלה קאי,
ואם כן "
ואם שחטו" מיבעי ליה
למיכתב.
אלא אכותי
קאי, לומר ששחיטתו כשרה בדיעבד, והא לא מצית למימר הכי, כי
הא אמרת
ש
אפילו
לא היה הישראל נוכח בכל שעת שחיטתו של הכותי אלא רק היה
יוצא ונכנס
-
שחיט
הכותי
לכתחילה?!
ומסקינן:
קשיא
אליבא דאוקימתא דרבא.
רב אשי אמר: הכי קתני: הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר!
ומבארינן:
מומר למאי?
מומר
לאכול נבילות לתיאבון,
שאם אינו מוצא בשר שחוטה הוא אוכל בשר נבילה.
וכדרבא, דאמר רבא, ישראל
שהוא
מומר
, לדבר זה שהוא
אוכל נבילות לתיאבון,
הבא לשחוט,