Chulin 36a — o Talmud em português

ומתרצינן:

ההוא

קרא בקדשים שנפל בהם מום נאמר ו

למישרי

[להתיר]

דמן דפסולי המוקדשין בהנאה הוא דאתא

סלקא דעתך אמינא

: אף שהתורה התירה לאכול את בשרם של פסולי המוקדשים כחולין,

הואיל

ולא פקע מהם כל איסור

ואסירי בגיזה ועבודה, דמן

גם אסור בהנאה ו

לבעי קבורה, קמשמע לן

שדינו כמים.

עתה, הגמרא מביאה דרשה המלמדת שגם לדעת רבנן הסוברים שדם שחיטה מכשיר, לא כל הדם היוצא מכשיר אלא רק הדם שהנפש יוצאת בו ולא דם המקלח בהתחלה.

תנא דבי רבי ישמעאל

: כתוב בתורה

"ודם חללים ישתה".

מלמד הכתוב שדם הנפש של בהמה הוא המכשיר,

פרט לדם קילוח,

שאינו מכשיר את הזרעים.

תנו רבנן: השוחט

סימן אחד

והתיז דם

ממנו

על הדלעת. רבי אומר: הוכשר

בדם שחיטה, והדלעת מקבלת טומאה, ואם היא תרומה ונטמאת דינה בשריפה.

רבי חייא אומר

: מספק

תולין.

הגמרא לקמן מסבירה את דברי רבי חייא.

אמר רבי אושעיא: מאחר שרבי אומר: הוכשר, ורבי חייא אומר: תולין, אנו על מי נסמוך

וכמי נפסוק הלכה?

באו ונסמוך על דברי רבי שמעון, שהיה רבי שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם

שחיטה, והוא מצטרף עם רבי חייא להקל, אף על פי שרבי חייא סובר שדם שחיטה מכשיר.

אמר רב פפא

: ביאור דברי רבי ורבי חייא ורבי אושעיא הוא כך:

הכל מודים היכא דאיתיה לדם

[במקום שנמצא הדם] של הסימן הראשון על הדלעת

מתחלה ועד סוף

השחיטה, ולא נתקנח בינתיים,

כולי עלמא לא פליגי דמכשיר

הדם מעתה את הדלעת, אף שהדם של הסימן השני לא הותז על הדלעת,

כי פליגי בנתקנח הדם

מהדלעת

בין

שחיטת

סימן לסימן,

האם הדם מקבל שם דם שחיטה לפני שנגמרה השחיטה.

רבי סבר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף

ומתחילת השחיטה היא נקראת שחיטה,

והאי

דם של הסימן הראשון

דם שחיטה הוא

כשהיה על הדלעת.

רבי חייא סבר: אינה לשחיטה

שתקרא בשם שחיטה

אלא בסוף

השחיטה,

והאי

דם של הסימן הראשון

דם מכה הוא

כל זמן שלא נגמרה השחיטה.

ומאי "תולין"

דאמר רבי חייא?

תולין הדבר

בספק

עד גמר שחיטה, אי איתיה לדם

על הדלעת

בסוף שחיטה

-

מכשיר

מפני שבסוף השחיטה הוא מקבל שם דם שחיטה ,

ואי לא

היה אז הדם על הדלעת -

לא מכשיר.

ומאי "באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"

דאמר רבי אושעיא?

לרבי שמעון

דם שחיטה

לא מכשיר.

לרבי חייא

דם שחיטה -

מכשיר.

במחלוקת שיש

בנתקנח

הדם,

מיהו, שוו להדדי

רבי שמעון ורבי חייא.

מר לא מכשיר

מטעמו,

ומר לא מכשיר

מטעמו.

הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

וההלכה כרבי חייא .

רב אשי אמר

: מלשון

"תולין"

לא משמע שכל הספק נמשך רק עד שהוא מתברר בסוף - בגמר השחיטה, אלא תולין

לעולם משמע.

ולכן יש לבאר את הענין באופן קצת שונה.

ומפרש רב אשי: באמת אם הדם נמצא עדיין בסוף השחיטה על הדלעת לא נחלקו רבי ורבי חייא שהוא מכשיר.

ו

המחלוקת היא ב

נתקנח

הדם.

לרבי, הדם מכשיר כי הוא סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כמו שפירש רב פפא.

לרבי חייא, ספוקי מספקא ליה, אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף

והדם הכשיר,

או

ש

אינה לשחיטה אלא בסוף

והדם לא הכשיר.

ומאי "תולין"?

אם הדלעת היא של תרומה ונגעה בדבר טמא

לא אוכלין

אותה שמא הוכשרה ונטמאה

ולא שורפין

אותה, שמא לא הוכשרה והיא טהורה ואסור לשרפה .

ומאי "באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"?

לרבי שמעון

-

לא מכשיר

הדם ואוכלים את הדלעת.

לרבי חייא

-

ספיקא

הוי ולא אוכלים אותה.

לענין שריפה, מיהו, שוו להדדי

רבי שמעון ורבי חייא.

מר לא שרפיה ומר לא שרפיה.

הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

והכי קאמר

רבי חייא:

כגון זאת תולין, לא אוכלין ולא שורפין.

הגמרא מביאה ספק של ריש לקיש בדיני הכשר, שרצו לפשוט אותו מדברי רבי שמעון שבמשנתנו.

בעי רבי שמעון בן לקיש

: קדשים שלא הוכשרו לקבל טומאה על ידי משקה, כגון

צריד של מנחות

והוא קמח שלא נבלל בשמן של המנחה ונשאר יבש , ונגע בו דבר טמא, האם

מונין בו ראשון ושני

לטומאה ככל דבר המקבל טומאה,

או אין מונין בו ראשון ושני

והצריד נפסל ואינו מטמא אחרים אף אם נגע באב הטומאה?

ומפרשינן לבעיה: יש חידוש שחיבת הקדש מכשרת קדשים, אבל יש להסתפק:

כי מהניא חבת הקדש לאיפסולי גופיה,

[מה שמועילה חיבת הקדש זה רק לפסול את עצמו] ולאוסרו באכילה, אבל לטמא אחרים ויהיה צריך

למימנא ביה ראשון ושני, לא

שמענו.

או דלמא לא שנא

[או שאין הבדל] וכיון שהוא מקבל טומאה הוא גם מטמא אחרים?

אמר רבי אלעזר: תא שמע

: כתוב בתורה

"מכל האוכל אשר יאכל

אשר יבוא עליו מים יטמא" [ויקרא י"א ל"ד]. התורה מלמדת:

אוכל הבא במים

-

הוכשר, אוכל שאינו בא במים

-

לא הוכשר.

ותמהינן:

אטו רבי שמעון בן לקיש לית ליה

מקרא מפורש שאין האוכל מקבל טומאה עד שיהיה

אוכל הבא במים?

והלוא

רבי שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה

: האם

חבת הקדש

שמכשירה, דינה

כאוכל הבא במים דמי, או לא?!

ומתרצינן:

רבי אלעזר נמי,

לא בא לפשוט מפשטו של מקרא. אלא

מיתורי קראי קאמר

[מהפסוק המיותר אמר] שיש לפשוט.

מכדי,

הרי

כתיב

בסוף פרשת טומאת שרצים

"וכי יותן מים על זרע"

[ויקרא י"א ל"ח]. ואם כן, מה שכתוב

"מכל האוכל אשר יאכל,

אשר יבוא עליו מים",

למה לי?