Chulin 14b — o Talmud em português

ודחינן:

התם

אין הטעם של התנאים האוסרים לומר "שני לוגין וכו'" משום ד"אין ברירה" אלא אף על פי שהם סוברים "יש ברירה" דעתם לאסור ו

כדקתני טעמא

בברייתא, דתניא:

אמרו לו

התנאים האוסרים

לרבי מאיר: אי אתה מודה

שיש לחשוש

שמא יבקע הנוד

שבתוכו היין קודם שיפריש ממנו התרומה ומעשרות

ונמצא

שהוא

שותה טבלים למפרע

שהרי הוא אמר שהתרומה והמעשר יחולו על היין שיפריש לאחר מכן וכיון שבסוף לא היתה הפרשה שהרי נבקע הנוד, הרי שאפילו אם תאמר "יש ברירה" לא יועיל, שאין כאן מה שיתברר שהרי לא חלה בשום מקום תרומה ומעשר, וממילא הכל נשאר טבל.

אמר להן

רבי מאיר:

לכשיבקע

הנוד אז נאסור לשתות מהיין, אבל כל עוד שלא נבקע אין לחשוש לכך לפי שהוא דבר שאינו שכיח.

ועדיין אנו שואלים מנא לן דרבי יהודה סובר "אין ברירה"?

ומתרצינן:

אלא מדתני איו

[חכם ששמו איו], יש להוכיח שדעת רבי יהודה ש"אין ברירה".

דתני איו: רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד

דהיינו בשני חכמים העתידים לבא אין מועיל תנאי,

אלא

דוקא אם עתיד לבא חכם אחד ואינו יודע להיכן, יכול להתנות ולומר:

אם בא חכם למזרח

יהא

עירובו למזרח

ואם בא

למערב

יהא

עירובו למערב ואילו

כשבאו שני חכמים אחד

לכאן ו

אחד

לכאן לא.

והוינן בה

בדעת רבי יהודה:

מאי שנא "לכאן ולכאן", דלא?

על כרחך משום שסבר רבי יהודה

ד"אין ברירה",

דהיינו שאין אנו אומרים שלאחר שהחליט בשבת לאיזה חכם הוא רוצה ללכת התברר למפרע שאכן לאותו צד היתה דעתו כבר מערב שבת [שאז הוא זמן קניית העירוב] ללכת לשם, ועל ידי כן נקנה לו העירוב שבאותו צד, אלא הדבר נשאר בספק לאיזה צד רצה ללכת בערב שבת, וממילא לא ידוע איזה משני העירובים הוא קנה בערב שבת. ולכן, אינו יכול ללכת בשבת לשום צד, שהרי אם הוא קנה את העירוב שלצד מזרח הרי שאינו יכול לצאת מהעיר לצד מערב, וכן להיפך.

ואם כן תקשי,

מזרח ומערב,

כלומר, כשבא רק חכם אחד, ואותו אדם מתנה שהיכן שיבא, למזרח או למערב, שם יקנה עירובו,

נמי

לא יועיל התנאי, משום ד

אין ברירה?

ומבארינן:

ואמר רבי יוחנן

: לא כך היה המעשה אלא

וכבר בא חכם

קודם השבת לאחד מבתי המדרש, אלא שאדם זה לא ידע להיכן הגיע ולכן הוא מתנה שלאותו צד שיגידו לו למחר שהחכם הגיע לשם בערב שבת הרי העירוב שבאותו צד יקנה לו מעכשיו, הלכך אין זה ענין של ברירה אלא "גילוי מילתא" כיון שהעירוב אינו בספק ותלוי ועומד ברצונו של מי שהוא אלא שאחד משני העירובין קונה עכשיו בודאות אלא שאדם זה עדיין אינו יודע איזה עירוב קנה עד שיתגלה לו הדבר למחרת.

על כל פנים, מצינו שלדעת רבי יהודה "אין ברירה". ואם כן, אי אפשר לומר שרבי יהודה ד"הכנה" הוא שסובר שאסור לאכול הבהמה שנשחטה בשבת, כאמור לעיל. ועדיין אנו שואלים, מאיזה דין של רבי יהודה שמענו שהוא אוסר לאכול מהבהמה שנשחטה בשבת? ומתרצינן:

אלא, אמר רב יוסף: רבי יהודה דכלים היא.

שממנו יש ללמוד לאסור באכילה את הבהמה שנשחטה בשבת.

דתנן: כל הכלים הניטלין בשבת

, שאינם מוקצה, אף

שבריהן ניטלין,

ואפילו אם נשבר הכלי בשבת, מותר לטלטל את השברים,

ובלבד שיהיו

השברים

עושין מעין מלאכה

. שעדיין אפשר להשתמש בשברים הללו לצורך מלאכה כל שהיא, ואפילו אם אינה מלאכה של ממש, כגון

שברי עריבה,

כלי שלשין בו בצק צריך שיהיו ראויים

לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך,

שעל ידי כן יש עדיין על השברים תורת כלי.

רבי יהודה אומר: ובלבד שיהיו

השברים

עושין מעין מלאכתן

הראשונה, שהשימוש של עכשיו יהיה דומה לשימוש שהיה קודם השבירה, כגון

שברי עריבה

צריך שיהיו ראויים

לצוק לתוכן מקפה

[תבשיל עבה שהוא דומה לעיסה הניתנת בעריבה],

שברי זכוכית

צריך שיהיו ראויים

לצוק לתוכן שמן.

ודייקינן: "

מעין מלאכתן"

-

אין

, דוקא אז מותר לטלטל השברים, אבל אם עושים

מעין מלאכה אחרת, לא.

וזאת, אף על פי שעדיין תורת כלי עליהם שהרי הם עושים מלאכה כל שהיא.

אלמא, כיון דלא איתכן,

שלא הוכנו השברים

מאתמול להך מלאכה

שהם ראויים לעשות היום,

אסירי

בטלטול משום מוקצה.

הכא נמי,

בבהמה שנשחטה בשבת,

כיון דלא איתכן

בהמה זו

מאתמול

לאכילה, שלא היתה ראויה לאכילה אתמול בעודה חיה,

אסורה

היום משום מוקצה.

ופרכינן:

אמר ליה אביי: מי דמי

בהמה שנשחטה לשבר כלי? והא

התם,

בשבר כלי,

מעיקרא

, קודם שנשבר הכלי, היה עליו תורת

כלי, והשתא

הוא נעשה

שבר כלי

, ויש כאן שינוי במהות הדבר,

והוה ליה "נולד", ואסור

.

אבל

הכא, מעיקרא

קודם שחיטה, הוה ליה

אוכלא

, שהרי הוכחנו לעיל שלדעת רבי יהודה בהמה בחייה עומדת לאכילה [שאם לא כן היה אסור לשחוט בהמה ביום טוב],

ולבסוף

אחר שחיטה, נמי

אוכל

הוא, ואם כן,

אוכלא דאיפרת הוא,

אוכל שנחלק, כלומר, שאין כאן אלא אוכל ששינה צורתו,

ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: אוכלא דאיפרת, שפיר דמי.

שאינו נחשב כ"נולד".

דתנן: אין סוחטין את הפירות

בשבת כדי

להוציא מהן משקין

, שהסחיטה היא "אב מלאכה" בשבת.

ואם יצאו

המשקין

מעצמן,

אסורין בשתיה. שגזרו חכמים שאם נתיר לו לשתות שמא יבא לסחוט את הפירות כדי להוציא מהם את המשקין.

רבי יהודה אומר: אם

היו הפירות עומדין

לאוכלין

דהיינו, לאכילה ולא לסחיטה, הרי

היוצא מהן מותר

. כיון שאין דעתו נוחה מכך שיצאו מהן המשקין, אין לחשוש שמא יסחוט.

ואם

הפירות עומדין

ל

סוחטם ולהוציא מהן

משקין

, הרי

היוצא מהן אסור,

שהואיל ודעתו נוחה מהמשקין היוצאים יש לחשוש שמא יבא לסחוט.

הרי מוכח שרבי יהודה אינו אוסר את המשקין היוצאין מהפירות משום "נולד", לפי שאוכל שנשתנה צורתו אינו נחשב כ"נולד", ואם כן למה יאסור את הבהמה שנשחטה בשבת, שאף היא אינה "נולד"?

ומתרצינן:

לאו אתמר עלה

על אותה משנה:

אמר רבי יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בסלי זיתים וענבים

שאפילו אם ייעד אותם לאכילה הרי המשקין היוצאים מהן אסורים.

אלמא

, סובר רבי יהודה,

כיון דלסחיטה קיימי

, שהזיתים והענבים רוב העולם מייעדים אותם לסחיטה, על כן יש לחשוש שמא אדם זה שייעד אותם בתחילה לאכילה

יהיב דעתיה

, יתחרט לאחר מכן, ויועיד אותם לצורך משקין, ולכן גזרו בהם חכמים שהמשקים היוצאים יאסרו בשתיה שמא יסחוט.

הכא נמי,

כיון דבהמה

לשחיטה קיימא,

יהיב דעתיה עליה שלאחר שתישחט יאכל ממנה. ויש לגזור שאם נתיר לו לאכול מבהמה זו שנשחטה בשבת שמא יבוא בפעם אחרת לשחוט לכתחילה בהמה בשבת.

ופרכינן:

מידי הוא טעמא?

והרי כל מה שאנו טורחים למצוא היכן אומר רבי יהודה שבהמה שנשחטה בשבת אסורה אינו

אלא לרב

, שהוא אמר שמשנתנו האוסרת את הבהמה באכילה אליבא דרבי יהודה היא, ואיך תאמר לרב שרבי יהודה אוסר בזיתים וענבים?

האמר רב: חלוק היה רבי יהודה

על חכמים

אפילו בסלי זיתים וענבים

שאין לגזור בהם שמא יסחוט, ואם כן למה נגזור בבהמה שנשחטה בשבת!?

ומתרצינן:

אלא אמר רב ששת בריה דרב אידי

: משנתנו, האוסרת לאכול הבהמה בשבת -

רבי יהודה דנרות היא. דתניא: מטלטלין

בשבת

נר חדש

של חרס שלא הדליקו בו עדיין,

אבל לא ישן

, לפי שהוא מאוס בעיני אדם, והרי הוא מוקצה מחמת מיאוס,

דברי רבי יהודה.

וכשם שרבי יהודה אוסר במוקצה מחמת מיאוס כך יש לו לאסור בהמה זו שהיא מוקצה מחמת איסור, שכן בכניסת השבת היתה מוקצה משום שהיה עליה איסור אבר מן החי. וכלל בידינו שדבר שהיה מוקצה בבין השמשות בערב שבת הרי הוא מוקצה לכל השבת.

ומקשינן:

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה,

דוקא

במוקצה מחמת מיאוס

, לפי שדבר המאוס מקצה אותו האדם מדעתו, אבל

מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה

דמוקצה הוא?