Chulin 13a — o Talmud em português

אבל,

אין להם

לקטנים

מחשבה

היכא דליכא מעשה המוכיח עליה.

וכגון, אם מצא קטן קליפת אגוז, וחשב עליה לעשותה כלי למוד בו עפר, או אפילו אם כבר מדד בה, כיון שלא עשה בה מעשה, אין קליפת האגוז נחשבת כלי. ואף שגדול בר דעת עושה "כלי" במחשבה גרידא, וכדתנן "כל הכלים יורדין לידי טומאה - במחשבה", מחשבת קטן אינה מחשבה, כל היכא דליכא עמה מעשה. עד כאן לשון המשנה.

ואם כן, הרי תנן להדיא, דבמחשבה גרידא אין כוונת קטן נחשבת לכוונה, ומאי מספקא ליה לרבי יוחנן?

אמר ליה

רבי חייא בר אבא לרבי אמי:

מחשבה גרידתא,

אכן

לא קא מיבעיא ליה

לרבי יוחנן - דודאי ליתא לקטן, וכדמוכח מההיא מתניתין.

וכן היכא דאיכא מעשה המוכיח על הכוונה של הקטן, והוא גם מפרש ואומר מהי כוונתו - ודאי מהני מחשבתו.

כי קא מיבעיא ליה

האם יש מחשבה לקטן - היכא ש

מחשבתו ניכרת

רק

מתוך מעשיו

לפי ראות עינינו אך אינו אומר את כוונתו, שאז אין אנו יודעים בבירור אם עשה את המעשה הזה לשם המחשבה הזו, כיון שאינו אומר בפיו שמתכוון לכך.

וכגון, דהוה קיימא עולה בדרום

העזרה,

ואתיוה

הקטן והעמידה

בצפון

המזבח, ששם הוא מקום שחיטתה,

ושחטה.

וקמיבעיא ליה רבי יוחנן - דינא

מאי?

מי אמרינן

מדאתייא בצפון ושחט,

והקפיד שלא לשחוט בדרום, מוכח ד

איכוין לה

לשם עולה

, או דלמא, מקום הוא דלא איתרמי ליה

בדרום לשוחטה, שלא נראה בעיניו המקום שם פנוי ומשום כן הביאה לצפון, ולא משום דלעולה איכווין. שהרי לא פירש להדיא דעביד כן משום שהיא עולה.

ומקשינן:

הא

מילתא, ד"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו",

נמי אמרה רבי יוחנן חדא זימנא

דמהני בקטן. ומאי מספקא ליה שוב?

אין אוכלין מקבלים טומאה עד שינתנו עליהם משקים להכשירם ליטמא.

כדכתיב "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם". כתיב "כי יתן", דמשמע שהאדם נותן, וקרינן "כי יותן", דמשמע אפילו ניתנו מאליהם. ודרשינן מינה, "כי יותן" המים מאליהם הרי הם מכשירים את האוכלין לקבל טומאה דוקא אם ניתנו דומיא דכי יתן האדם בעצמו. מה "כי יתן", לדעת האדם הוא ניתן, אף "כי יותן" מאליו, אינו מכשיר אלא אם ניתן לדעת האדם.

והיינו

דתנן

[מכשירין ו א]:

המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה

שבהם, ושוטחם לייבשם שלא ירקיבו,

וירד עליהם טל

-

אינן ב"כי יותן",

ולא הוכשרו עדיין לקבל טומאה. דכיון שהעלם לגג לא בשביל שינתן עליהם הטל, אלא מפני הכנימה, הכשר הטל לאו מדעתו הוא, ולא ניחא ליה בהכי, ולכך אין הפירות בדין "כי יותן", ואינם מוכשרים לטומאה.

אבל

אם נתכוין לכך

שירד עליהם הטל, וניחא ליה בכך קודם שינגב הטל, בין היתה הניחותא בשעת העלאה ובין לאחר מכן -

הרי הן ב"כי יותן",

והוכשרו לקבל טומאה. דהא מדעתו הוי, דומיא ד"כי יתן".

ואם

העלום חרש שוטה וקטן

לגג, וירד עליהם הטל -

אף על פי שנתכוונו לכך

שירד הטל על הפירות,

אינן ב"כי יותן". מפני שיש להן

לחרש שוטה וקטן רק

מעשה.

ודוקא על ידי מעשה חשיבא כוונתם כוונה. אבל

אין להן

דין כוונה ב

מחשבה

בלבד, והכא מחשבה בלבד איכא.

ואמר

עלה

רבי יוחנן: לא שנו

הא דלא מהני כוונתם -

אלא

היכא

שלא היפך בהן

הקטן בפירות, בכדי שיפול עליהם הטל מכל הצדדים, אלא במחשבה גרידא כיוון לשם הטל.

אבל היפך בהן

בשביל הטל, לאחר שהעלם -

הרי זה ב"כי יותן",

ואפילו אם לא פירש כוונתו.

הרי דאית ליה לרבי יוחנן דהיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אית ליה כוונה.

ואם כן קשיא, מאי איבעי ליה הכא לרבי יוחנן?

ומשנינן: אלא,

הכי קא מיבעיא ליה

לרבי יוחנן: הא דמהני כוונה בקטן היכא דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו האם מ

דאורייתא

הוי, ואמרינן כן אף לקולא, וכגון בשחיטת עולה,

או

דלמא רק דין

דרבנן

הוא, ודוקא להחמיר ולהכשיר הפירות לקבלת טומאה מהני כוונתו. אבל להקל, ולהכשיר שחיטתן בקדשים, לא מהני, מאחר דמאורייתא לא חשיב כוונה.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי

להך שמעתא:

אמר רבי חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן

:

קטן יש לו מעשה, או אין לו מעשה?

כלומר, היכא שעשה מעשה שמוכיח על מחשבתו וגם פירש כוונתו להדיא, מי מהני כוונתו או לא.

אמר ליה רבי אמי

לרבי חייא:

ותיבעי ליה

לרבי יוחנן נמי, אי

מחשבה

גרידא בלא מעשה מהני בקטן

.

מאי שנא מחשבה

גרידא

דלא קא מיבעיא ליה,

ופשיטא ליה דלית ליה לקטן, משום

דתנן "אין להן מחשבה".

אם כן,

מעשה נמי לא תיבעי ליה

דאית ליה

, ד

הא

תנן

באותה משנה

"יש להן מעשה".

ומשנינן:

הכי קא מיבעיא ליה

לרבי יוחנן: הא דמהני "מחשבתו נכרת מתוך מעשיו" כדתנן "יש להם מעשה", מ

דאורייתא

הוא דמהני ואף לקולא,

או

רק מ

דרבנן

הוא, ולחומרא.

ופשיט

רבי יוחנן לספיקו:

יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא,

ומהני מחשבתו הניכרת מתוך מעשיו בצירוף מה שמפרש את כוונתו, אף להקל ולהכשירו בשחיטת קדשים.

ואין להם מחשבה, ואפילו מדרבנן

אין מחמירים להחשיבה ככוונה, ולהכשיר על ידה את הפירות לטומאה.

והיכא ד

מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו,

אבל לא פירש בפיו את כוונתו, הרי

מדאורייתא אין לו

כוונה ולא מהני לשחיטת קדשים, אבל

מדרבנן יש לו

כוונה לחומרא. וכגון להכשיר הפירות בדין "כי יותן", אם היפך בהם בכדי שיבוא עליהם הטל מכל צידיהם.

בעא מיניה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים

כגון מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו, ותוך כדי כך שחט קדשים שלא בכוונה - מנלן

שהוא פסול?

והשיב רב הונא: ילפינן לה ממה

שנאמר "ושחט את בן הבקר".

ודרשינן:

שתהא שחיטה לשם בן בקר,

ולא לזריקה או לחיתוך בעלמא.

אמר לו

שמואל: דרשה

זו, בידינו היא

מכבר, ולמדנו ממנה שמצוה לכוון לשם שחיטה. ולא דבר זה בעי ממך, אלא הא בעי

\- הא דדין מתעסק הוא אפילו

לעכב,

ולפסול הקרבן אפילו בדיעבד,

מנין?

דהא כל פסולי קדשים אינם מעכבים בדיעבד, עד שלא שנה עליהם הכתוב.

אמר ליה

: דרשינן לה מהא דכתיב "

לרצונכם

-

תזבחוהו".

דמשמע:

לדעתכם זבוחו!

ו"מתעסק" לאו מדעתכם הוא. ובהאי קרא שנה הכתוב דין זה, לעכב.

מתניתין:

שחיטת עובד כוכבים

, אפילו אם אחרים עמדו על גביו וראו ששחט כהלכה, הרי היא

נבלה.

לפי שהנכרי אינו כשר לשחוט והבהמה שנשחטה על ידו נחשבת כאילו מתה מאליה,

ומטמאה במשא

כדין כל נבלה, שהנושא אותה, אפילו אם לא נגע בה, הרי הוא טמא.

גמרא:

ודנה הגמרא: מדקתני מתניתין ששחיטת עובד כוכבים נבלה, משמע:

נבלה

-

אין!

שרק דין נבלה יש לה, אבל

איסור הנאה לא

חל על הבהמה כדין תקרובת עבודה זרה.

מאן

הוא

תנא

דמתניתין שסובר שאינה נאסרת בהנאה?

אמר רבי חייא ברבי אבא אמר רבי יוחנן

: האי תנא סובר

דלא כרבי אליעזר. דאי רבי אליעזר, האמר

רבי אליעזר: אפילו אם שחט ישראל בהמה של הנכרי היא אסורה בהנאה, כיון ש

סתם מחשבת עובד כוכבים

היא

לעבודת כוכבים

. ובודאי נתכוין הנכרי שהשחיטה ששוחט הישראל עבורו תהא לשם עבודה זרה, ונעשית בהמה זו מכח מחשבתו תקרובת לעבודה זרה, ולכן היא אסורה בהנאה. וכל שכן אם הנכרי בעצמו שחט בהמה שתיאסר בהנאה לדעת רבי אליעזר.

רב אמי אמר: הכי קתני

מתניתין: כך נדייק במשנתנו: דוקא

שחיטת עובד כוכבים

היא רק

נבלה

ואינה אסורה בהנאה [וכדיוקו של רבי יוחנן, שרב אמי לא פליג על רבי יוחנן אלא שהוא סובר שאין צורך להזכיר את הדיוק של רבי יוחנן לרוב פשיטותו] כיון שסתם נכרי אין מחשבתו לעבודת כוכבים

הא

שחיטתו

דמין,

אם היה השוחט אדוק בעבודה זרה [בין אם הוא נכרי בין אם הוא ישראל] הרי הבהמה אסורה אף בהנאה, כיון שהמין האדוק לעבודה זרה כל מחשבותיו הם לעבודה זרה ובודאי גם השחיטה היתה לשם

עבודת כוכבים

.

תנינא להא,

הדיוק שדייקנו ממשנה זו שמחשבת מין היא תמיד לעבודת כוכבים, שנינו זאת בברייתא.

דתנו רבנן: שחיטת מין,

היא

לעבודת כוכבים. פיתו,

דינה כ

פת כותי

שאסורה בהנאה.

יינו, יין נסך

.

ספריו,

ספרי תורה ונביאים וכתובים שכתב המין, הם "

ספרי קוסמין",

שדינם כדין ספרים שנכתבו על ידי נביאי הבעל, וישרפו, כיון שהמין כתבן לשם עבודה זרה.

פירותיו, טבלין,

ואסורים באכילה, לפי שאינו מפריש תרומות ומעשרות [ובמין ישראל איירי הברייתא].