Chulin 131a — o Talmud em português

דוחה הגמרא:

הכא נמי

מדובר באופן

דאתו לידיה בטבלייהו

שהפירות הופקדו בידי כהן בעודן טבל,

וקסבר האי תנא

"

מתנות שלא הורמו

-

כמי שהורמו דמיין"

1 ,

וזכה בהן הכהן, שהרי הוא קדם בתפיסתן [ונמצא שפירות שהופקדו ביד כהן נחשבים שלו כמו "משעת הרמה ואילך", ומאידך האוכלן חייב לשלם כי עדיין אינן מתנות כהונה] .

תא שמע: הרי שאנסו

[שתפסו בחזקה] אנשי

בית המלך את גרנו

של ישראל,

אם

אנסו את הגורן

בחובו

משום חוב שהיה חייב -

חייב לעשר

ממקום אחר ולתת לכהן, כי נחשב כאילו מכר גרנו לאחר, שחייב לעשר כיון שנתחייב כבר קודם לכן במעשר. ו

אם באנפרות

שאנסו את גרנו חינם שלא כדין,

פטור מלעשר!

על כל פנים, מוכח מהלשון "אם בחובו חייב לעשר" שהוא ממון שיש לו תובעין, שהרי אם אינו חייב לשלם, למה יתחייב לעשר והרי לא נשארו אצלו פירות בעין, שהרי אנסו ממנו את הגורן!? דוחה הגמרא:

שאני התם,

שאמרו "חייב לעשר" - לא לענין להוציאו בדיינין, שהרי הוא ממון שאין לו תובעין. אלא שהבעלים חייב לעשר משום

דקא משתרשי ליה

שמשתכר הוא מעות, שהרי חייב היה לפרוע חובו, ועל ידי פירות המעשר פרע חובו .

תא שמע: אמר לו

ישראל לטבח:

מכור לי בני מעיה של פרה

זו,

והיה בהן

באותן בני מעיים -

מתנות כהונה

דהיינו הקבה,

נותנן

הלוקח - את המתנות -

לכהן, ואינו מנכה לו

הטבח ללוקח את דמי המתנות

מן הדמים

ששילם לו, שהרי ידע הלוקח שיש מתנות בבני מעים ולא עליהן נתן את המעות.

אבל אם

לקח הימנו במשקל

דהיינו ליטרא בשר בכך וכך מעות, ושקל לו הטבח את הקבה,

נותנן

הלוקח - את המתנות

לכהן,

שהרי הם שייכים לו,

ומנכה לו מן הדמים,

שהרי מכר לו דבר שאינו שלו.

ו

אמאי

נותנן הישראל לכהן?

ליהוי

האי טבח שמכר את המתנות

כמזיק מתנות כהונה או שאכלן!?

דוחה הגמרא:

שאני התם, דאיתנהו

לאותם מתנות

בעינייהו,

ובאופן זה אינו פטור, שהרי יכול ליתנם עתה לכהן.

תא שמע: תשעה

דברים

נכסי כהן

הם:

תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, והקרן והחומש

[שמשלם ישראל לכהן אם גזל את הגר שאין לו יורשין ונשבע על שקר ומת הגר ואחר כך הודה].

למאי

לצורך איזה ענין - אמרו ש"נכסי כהן הם"?

לאו להוציאן בדיינים?!

דוחה הגמרא:

לא.

אלא

לכדתנן: למה

[- לאיזה ענין]

אמרו

ד"

נכסי כהן"

הן? למימר

ש

אין צריך הכהן בדווקא לאכול את המתנות, אלא

קונה בהן

הכהן

עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו

7 , ואשה נוטלתן בכתובתה, ו

קונה בהן נמי

ספר תורה

8 . ההוא ליואה

[לוי]

דהוה חטיף מתנתא

מתינוקות שהיו מוליכין זרוע לחיים וקבה לכהן.

אתו

ו

אמרו ליה לרב.

אמר להו

רב:

לא מסתייה

[לא די לו]

ד

כשהוא שוחט את בהמתו

לא שקלינן מיניה

את המתנות ליתנן לכהן,

אלא מיחטף נמי חטיף

מאחרים!?

ודנה הגמרא:

ורב

מה טעמו,

אי

סבר שגם לויים

איקרו "עם", משקל נמי לשקול מינייהו,

שהרי נאמר בענין המתנות "מאת העם מאת זובחי הזבח". ו

אי לא איקרו "עם",

הרי

רחמנא פטרינהו

מליתן, שהרי נאמר "מאת העם"?

ומבארת הגמרא: רב

מספקא ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם,

ומספק פטרו מליתן, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתתא

שרב מסתפק אם לויים נקראו "עם או לא.

איתיביה רב אידי בר אבין לרב פפא: ארבע מתנות עניים שבכרם,

דהיינו:

הפרט, והעוללות, והשכחה, והפאה. ושלש

מתנות עניים

שבתבואה,

שהם:

הלקט והשכחה והפאה.

ו

שנים

שתי מתנות -

שבאילן,

דהיינו:

השכחה והפאה. כולן

כל המתנות הללו -

אין בהם טובת הנאה לבעלים.

שאין יכול בעל הבית ליתנן לאיזה עני שירצה, אלא עני הקודם - זוכה [ולקמן בגמרא מפרש טעמא].

ואפילו עני שבישראל,

אם היה לו כרם או תבואה או אילן, כופין אותו ו

מוציאין מידו

את המתנות.

אבל

מעשר עני, המתחלק

לעניים

בתוך ביתו

לאחר שהכניס את התבואה לבית, ולא כשאר מתנות הניתנות בשדה,

יש בו טובת הנאה לבעלים,

שבידו ליתן לכל עני שירצה. ועל ידי כך יכולה לבוא לידו טובת הנאה. שחבירו אומר לו, הילך סלע זה, ותן כל מעשרותיך לקרובי העני .

ו

כן במעשר עני,

אפילו עני שבישראל

-

מוציאין אותו מידו.

ושאר מתנות כהונה, כגון הזרוע הלחיים והקבה, אין מוציאין אותן, לא מכהן

ליתן מתנות בהמותיו

לכהן

אחר,

ולא מלוי ללוי.

והגמרא מפרשת את הברייתא:

ארבע מתנות שבכרם, הפרט והעוללות והשכחה והפאה.

מנלן שצריך ליתן מתנות אלו?

דכתיב: "וכרמך לא תעולל"

היינו עוללות. "

ופרט כרמך לא תלקט"

היינו פרט.

וכתיב "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך" ואמר רבי לוי

: "

אחריך"

-

זו שכחה,

שהשכחה תמיד מאחריו, כדתנן במסכת פאה: "שלפניו אינו שכחה, שלאחריו - שכחה".

פאה

-

גמר

גזרה שוה "

אחריך"

-

"אחריך" מזית, דכתיב

"

כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תיטול תפארתו ממנו,

דהיינו שלא תטול ממנו את הפאה שלו [ודרש מלשון "לא תפאר" - לא תטול פארו. וכלשון "ובכל תבואתי תשרש" דהיינו עקירה מן השורש].