Chulin 12a — o Talmud em português

וכי תימא,

אין

הכי נמי,

ולא אכל רבי מאיר בשר, תיקשי, הרי קרבן

פסח,

שצותה תורה על אכילתו, דכתיב "ואכלו את הבשר בלילה הזה",

וקדשים,

שהכפרה תלויה אף באכילתם, כדכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם",

מאי איכא למימר?

אלא

בהכרח, שלרבי מאיר

היכא דאפשר

לברר,

אפשר.

ו

היכא דלא אפשר, לא אפשר,

ואז סמכינן ארובא. אם כן,

הכי נמי

לדידן, אין ראיה מכל המקומות שהובאו לעיל שבכל ענין אזלינן בתר רובא, אלא דלמא,

היכא דאפשר אפשר,

ו

היכא דלא אפשר לא אפשר.

ולמסקנת הגמרא, לא נתבאר מקור דין "רובא דליתא קמן", במקום שאפשר לברר.

אמר רב נחמן אמר רב: ראה אחד ששחט,

הרי

אם ראהו מתחלה ועד סוף

השחיטה

, מותר לאכול משחיטתו. ואם לאו

-

אסור לאכול משחיטתו.

ודנה הגמרא:

היכי דמי? אי דידע

ביה בשוחט

דגמיר

הלכות שחיטה

, למה לי

ש

ראה

אותו בשחיטתו?

ואי דידע

ביה

דלא גמיר, פשיטא

דאם רואהו כששוחט מותר לאכול משחיטתו, שהרי רואה ששחט כדין. ואם אינו רואהו, פשיטא דאסור, דשמא שהה ודרס. ומאי קא משמע לן רב נחמן?

ומשנינן:

אלא

מיירי

דלא ידע

בשוחט

אי גמיר

הוא הלכות שחיטה,

אי לא גמיר.

ואשמועינן רב נחמן דלא סמכינן לומר מסתמא גמיר הוא, עד שיהא מכיר בו שיודע לשחוט כדין.

ומקשינן: ואמאי בענין שיראהו?

לימא "רוב מצויין אצל שחיטה, מומחין הן",

ואף שאינו מכירו סמכינן אשחיטתו.

מי לא תניא: הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו: צא שחוט! והלך

השליח

ומצא

שאותו עוף כבר

שחוט

מותר לאכלו, מפני ש

חזקתו

שהוא

שחוט

כדין

.

אלמא,

אף כי לא ידעינן מי שחטו,

אמרינן "רוב מצויין אצל שחיטה

-

מומחין הן".

ואם כן

הכא נמי לימא "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן".

ואמאי אצריך רב נחמן לראות השחיטה?

ומשנינן:

לעולם,

איירי רב נחמן היכא

דידע

בשוחט

דלא גמיר. ו

הא דהוצרך לאסור, מיירי

כגון דשחט קמן חד סימן שפיר.

מהו דתימא, מדהאי סימן שחט

שפיר, הך

סימן השני

נמי

שחט

שפיר,

ואין צריך לעמוד עליו עד גמר השחיטה,

קא משמע לן

רב נחמן דלא סמכינן על שחיטתו, אלא אמרינן:

האי

סימן,

אתרמויי איתרמי ליה,

במקרה שנשחט כראוי, אבל ב

אידך

סימן אכתי איכא למיחש

שמא שהה

או

שמא דרס

בשחיטתו

.

לפיכך, בעינן שיראהו מתחלת השחיטה ועד סופה.

בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן: האומר לשלוחו "צא ושחוט", והלך

בעל הבית

ומצא

אותו

שחוט,

ואין ידוע מי שחטו,

מהו?

מי תלינן שנשחט על ידי השליח ומותר לאוכלו, או חיישינן שמא אחר שאינו מומחה שחטו, ואסור.

אמר לו

רב נחמן:

חזקתו

שהוא

שחוט

כדין, ומותר

.

ותו בעא רב דימי מרב נחמן:

האומר לשלוחו "צא ותרום

את טבלי",

והלך

בעל הבית

ומצא

את הטבל

תרום,

ואין בעל הבית יודע מי תרמו,

מאי?

מי תלינן שהשליח תרם, ותרומתו תרומה - או חיישינן שמא אחר תרם. וכיון דלא שלחו, אין תרומתו תרומה. וצריך לתרום שוב.

אמר ליה

רב נחמן:

אין חזקתו תרום,

ועדיין טבל הוא.

וסבר רב דימי דהא דפשיט ליה לרב נחמן בשליח לשחוט ד"חזקתו שחוט", משום דאמרינן שודאי השליח שחט. ומשום הכי אקשי ליה:

מ

מה נפשך, אי

סבירא לן

כי חזקה

ש

שליח עושה שליחותו,

ולכן תלינן את השחיטה בשליח,

אפילו

ב

תרומה נמי

נימא, דודאי השליח תרם, ואמאי קאמרת "אין חזקתו תרום"!?

ואי אין חזקה

ש

שליח עושה שליחותו,

ולהכי חיישינן שמא אחר תרם,

אפילו

ב

שחיטה נמי לא

נסמוך על זה דהשליח שחט, וניחוש שמא שחט אחר שאינו מומחה!?

אמר ליה

רב נחמן לרב דימי:

לכי תיכול עלה כורא דמלחא!

כשתמדוד לי כור מלח לשכרי, אתרץ לך. ודרך בדיחותא הוא. וכן הוא ביאורא דהא מילתא:

לעולם

אית לן ש"

אין חזקה שליח עושה שליחותו".

והא דאמרינן "חזקתו שחוט" אינו משום דתלינן שהשליח שחט בדוקא. אלא ב

שחיטה,

אף

אי נמי אינש אחרינא שמע

את המשלח כיצד הוא מצווה לשלוחו לשחוט

, ואזל

איהו

ושחט

השחיטה כשירה, כי

רוב מצויין אצל שחיטה, מומחין הן.

אבל

תרומה,

מאחר שאין חזקה ששליח עושה שליחותו, חיישינן

דלמא אינש אחרינא שמע

אותו שאומר לשלוחו לתרום

, ואזל

איהו ו

תרם.

ולא מהני תרומתו כיון ד

הוה ליה תורם שלא מדעת

הבעלים.

והתורם שלא מדעת

הבעלים -

אין תרומתו תרומה!

וטעמא דמילתא הוא, משום דשליחות בתרומה ילפינן מקרא ד"כן תרימו גם אתם תרומת ה'". דדרשינן, "גם" לרבות שלוחכם. ושליחות בתרומה היא דוקא מדעת בעלים. משום דמקישינן, מה "אתם" לדעתכם, אף שלוחכם לא מצי לתרום אלא מדעתכם.

ודנה הגמרא:

לימא,

הא ד"

רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן"

פלוגתא ד

תנאי היא,

אי סמכינן אהך רובא?

דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, והלך ומצאן שחוטים,

ואין ידוע אי נשחטו כראוי או לא -

רבי יהודה אוסר

את הבשר באכילה

.

רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר

את הבשר באכילה

.

אמר רבי: נראין דברים של רבי יהודה

האוסר - היכא

שמצאן

לגדיים השחוטין

באשפה.

משום דמוכחא מילתא שנתנבלו, שכן הדרך בנבילות, להשליכן לאשפה.

ו

נראין

דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי

המתיר - היכא

שמצאן בבית.

ומדברי רבי משמע, דרבי יהודה אף בבית אסר, ורבי חנינא מתיר אף באשפה.

ופליגי בכל גוונא.

מאי לאו, בהא קמיפלגי. דמר

רבי חנינא

סבר, אמרינן "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן".

ומשום הכי מתיר.

ומר

רבי יהודה

סבר לא אמרינן "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן".

ומשום הכי אסר. דחיישינן שמא שחט מאן דלא גמיר.

אמר רב נחמן בר יצחק: לא

בהכי קמיפלגי.

אלא דכולי עלמא

אית להו "

רוב מצויין אצל שחיטה, מומחין הן".

ולעולם, אם מצאן שחוטין

בבית, דכולי עלמא לא פליגי דשרי,

משום הך רובא. ואם מצאן

באשפה שבשוק, דכולי עלמא לא פליגי דאסור.

משום דמוכחא מילתא דנתנבלו בשחיטה, מהא דהשליכום לאשפה.

כי פליגי

במצאן

באשפה שבבית.

מר

, רבי יהודה

סבר, אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית.

ואם הטילה שם מסתמא נבילה היא, ואסורה.

ומר

, רבי חנינא

סבר, אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית.

דמשום דמסרח אינה מטילה אלא באשפה שבשוק. ומדאשכח לה בבית, ודאי נשחטה כראוי.

אמר מר: אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה

לאסור - היכא

שמצאן באשפה.

ודנה הגמרא:

מאי

היא אותה"

אשפה"

שאסר בה רבי?

אילימא אשפה שבשוק

-

הא אמרת דכולי עלמא לא פליגי

בה

דאסור.

דהא מוכח דנבילה היא. ומהא דהוצרך רבי להכריע כדברי רבי יהודה, משמע דאיירי בגוונא דנחלקו בו רבי יהודה ורבי חנינא.

אלא לאו, פשיטא

דאיירי רבי

באשפה שבבית.

דבזה הלכה כרבי יהודה דאסר, משום דאדם עשוי להטיל נבלתו שם.

אלא דאם כן תיקשי:

אימא סיפא,

ששנינו בה:

ו

נראין

דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי

להתיר, היכא

שמצאן בבית.

מאי "בית"

שהתיר בו רבי?

אילימא

שמצאן ב

בית ממש, האמרת דכולי עלמא לא פליגי

בהא

דשרי.

ומדברי רבי משמע דאף בזה פליגי.

אלא פשיטא,

שהתיר רבי

באשפה שבבית.

ואם כן

קשיא

הא

ד

אמר

רבי

"

נראין דברי רבי יהודה באשפה", א

הא

ד

אמר

רבי

"

נראין דברי רבי חנינא בבית

". דהא מוקמת לתרוויהו בגוונא חדא, ותרתי דסתרי נינהו.