Chulin 121a — o Talmud em português

והדר

שוב

מייתי לה לערלה

בגזירה שוה

"פרי"

-

"פרי" מבכורים

שבשניהם נאמר "פרי" - שגם בערלה אין המשקין היוצאין מהן אסורים כמותן אלא בזיתים וענבים בלבד. אך לשיטת רבי אליעזר הרי הוא חייב מלקות אף בשתיית שאר המשקין .

שנינו במשנה:

והאלל.

[שהוא מצטרף לטומאת אוכלים לשיעור כביצה, אך בפני עצמו אינו מקבל טומאה].

והוינן בה:

מאי "אלל"?

ומשנינן:

רבי יוחנן אמר: מרטקא

גיד הצואר, שהוא קשה, ואינו נחשב בפני עצמו כאוכל, אלא כשהוא עם הבשר .

וריש לקיש אמר: בשר שפלטתו סכין

כאשר מפשיטים את העור מהבהמה, לפעמים נשאר מעט בשר דבוק לעור שהסכין לא הסירה אותו, ואותו הבשר אינו נחשב לאוכל כשהוא בפני עצמו, לפי שהוא בטל לגבי העור.

מיתיבי

: נאמר בספר איוב: "

ואולם אתם

-

טופלי שקר, רופאי אליל כולכם".

והיינו, שאמר איוב לחביריו - אתם מנחמים אותי בדבר שאין בו רפואה, כמו האלל שאין לו רפואה.

בשלמא למאן דאמר

דאלל הוא

מרטקא,

גיד הצואר,

היינו דלאו בר רפואה הוא,

שלאחר שנפסק הגיד אי אפשר לחבר אותו שוב.

אלא, למאן דאמר

דאלל הוא

בשר שפלטתו סכין,

תיקשי, דהא

בר רפואה הוא!?

שהבשר שנתלש, אפשר להחזיר אותו למקומו, והוא מתאחה עם שאר הבשר, ומתרפא.

ומתרצינן:

באלל דקרא

-

דכולי עלמא לא פליגי

שפירושו מרטקא.

כי פליגי

רבי יוחנן וריש לקיש

באלל דמתניתין,

האם פירושו מרטקא, או שפירושו בשר שפלטתו סכין.

תא שמע

: דתנן בריש פרקין:

רבי יהודה אומר: האלל

של נבלה

המכונס,

שנאסף יחד למקום אחד,

אם יש כזית במקום אחד

-

חייבין עליו

משום טומאת נבלה, שאם נגע באלל מכונס של נבלה, ונכנס למקדש, חייב כרת , לפי שהוא מטמא בטומאת נבלות מהתורה ולא רק מדרבנן, ודלא כתנא קמא שאין האלל מטמא טומאת נבלות כלל.

ואמר רב הונא: והוא שכנסו

האדם, שעל ידי כן החשיבם, ויש עליהם תורת בשר למפרע, משעה שחתכם מהבהמה. אבל אם נאספו מאליהם לא נעשו חשובים בכך, והרי הם כשאר אלל שאין בו משום טומאת נבלה.

והשתא תיקשי:

בשלמא למאן דאמר

דאלל הוא

בשר שפלטתו סכין, היינו דכי איכא כזית

מכונס

מיחייב.

שבשר זה כל חסרונו הוא משום שאינו חשוב, והרי הוא בטל לעור, ועל ידי שכנסו אדם הרי הוא נעשה חשוב למפרע, ודינו ככל בשר המטמא טומאת נבלות.

אלא למאן דאמר "מרטקא", כי איכא כזית

מכונס

מאי הוי?

הרי

עץ בעלמא הוא,

ומה יועיל זה שהחשיבו?

ומתרצינן:

אליבא דרבי יהודה לא פליגי,

דמיירי רק בבשר שפלטתו סכין.

כי פליגי אליבא דרבנן,

והיינו, תנא קמא דמתניתין.

רבי יוחנן אמר

: אלל דקאמרי רבנן, שהוא מצטרף לטומאת אוכלים ולא לטומאת נבלות, היינו, כל מה שנקרא אלל. ולא מיבעיא בשר שפלטתו סכין, שהוא מצטרף עם הבשר, אלא אפילו

מרטקא נמי מצטרף,

לפי שהוא נאכל עם הבשר.

ורבי יהודה נחלק על תנא קמא רק באחד מהם, דהיינו, שלגבי מרטקא הוא מודה לתנא קמא שאינו מטמא טומאת נבלות כלל, ולגבי בשר שפלטתו סכין הוא חולק, שאם כנסו הרי הוא מטמא טומאת נבלות.

וריש לקיש אמר

: אלל דרבנן היינו

דוקא בשר שפלטתו סכין,

שחסרונו הוא משם חשיבות, ולכן בצירופו עם הבשר נחשב גם הוא לאוכל.

אבל מרטקא,

כיון שהוא עץ בעלמא, הרי אפילו כשהוא ביחד עם הבשר הוא

לא מצטרף.

לפי שאינו נאכל עם הבשר כלל.

והוינן בה:

האי בשר שפלטתו סכין,

דאמרי רבנן שבפני עצמו אין לו דין אוכל לענין קבלת טומאה אלא בצירוף עם הבשר -

היכי דמי?

אי דחשיב עליה

לאכלו, אם כן

אפילו באנפי נפשיה מיטמא?

שכל דבר הראוי לאכילה אף על פי שאין הדרך לאוכלו, מכל מקום אם חישב עליו אדם לאוכלו יש עליו תורת אכל .

ואי דלא חשיב עליה,

אם כן אפילו צירוף נמי לא יועיל, דהא

בטוליה בטליה

על ידי שהשאיר אותו דבוק לעור, והרי הוא כעור?

ומשנינן:

רבי אבין ורבי מיישא

נחלקו כיצד לתרץ זאת:

חד אמר

: הכא במאי עסקינן, באופן ש

מקצתו

של הבשר שנפלט מהסכין

חישב עליו

לאכילה, ולא פירש על איזה חלק הוא חישב. הלכך, כאשר הבשר הוא בפני עצמו אינו מקבל טומאה, לפי שאין שיעור כביצה באותו מקצת שחשב עליו. אבל בהיותו מחובר לאוכל אחר, הרי המקצת שחשב עליו מצטרף עם האוכל להשלמת השיעור, אף שאינו יודע מהו המקצת שמצטרף. [ובאופן שבאותו מקצת שחישב עליו יש שיעור כביצה, באמת הבשר יטמא גם כשהוא בפני עצמו].

וחד אמר

: הכא מיירי באופן ש

מקצתו פלטתו חיה

שעל ידי נשיכת חיה נתלש חלק מהבשר ונשאר תחת העור, שאותו בשר אינו בטל לגבי העור, ומקבל טומאת אוכלים גם כשהוא בפני עצמו, דמאחר ולא נתלש בידי אדם לא היתה כוונה לבטלו.

ומקצתו פלטתו סכין

שבשעת ההפשט של העור השאיר מעט בשר דבוק לעור. ולא ידוע עתה איזה חלק נפלט מהסכין ובטל מתורת בשר, ואיזה חלק נפלט מהחיה ולא בטל. הלכך, בפני עצמו הוא אינו מקבל טומאה, לפי שאין שיעור כביצה באותו חלק שפלטתו חיה, אבל כשהוא מחובר לאוכל אחר, הרי מצטרף אותו החלק להשלים לשיעור של כביצה, אף שאינו יודע מהו החלק שפלטתו חיה שהוא המצטרף. [ובאופן שיש שיעור כביצה בחלק שפלטתו חיה, הרי הוא מקבל טומאה גם כשהוא בפני עצמו] .

תנן התם

במסכת טהרות, לגבי נבלת עוף טהור :

החרטום והצפרנים

של העוף

מיטמאין ומטמאין

, שיש להם דין יד להכניס את הטומאה לעוף כאשר הם נגעו בשרץ, ולהוציא את הטומאה מהעוף כאשר העוף טמא והם נגעו באוכל טהור,

ומצטרפין

לשיעור כביצה של טומאת אוכלין, לפי שהם נחשבים לאוכל כשהם ביחד עם הבשר.

והוינן בה:

חרטום

-

עץ בעלמא הוא,

ואמאי מצטרף עם הבשר!?

ומתרצינן:

אמר רבי אלעזר: בחרטום תחתון.

ומקשינן: חרטום

תחתון נמי

-

עץ בעלמא הוא?!

ומתרצינן:

אמר פפא: תחתון של עליון.

שהקרום המחובר לחלק העליון של החרטום יש עליו שם אוכל כשהוא ביחד עם הבשר.

והא דקתני

צפרנים

-

אמר רבי אלעזר

: דוקא ב

מקום המובלעים בבשר,

דהיינו שרשי הצפרנים, שם הם נחשבים לאוכל.

והא דתנן במתניתין בריש פרקין שה

קרנים

מצטרפים עם הבשר -

אמר רב פפא

: רק

במקום שחותכין ויוצא מהן דם,

דהיינו סמוך לבשר, ששם הם רכים, ונאכלים עם הבשר. אך כל הקרנים אינם נאכלים עם הבשר ואינם מצטרפים .

שנינו במשנה:

כיוצא בו, השוחט בהמה

טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת, מטמאה טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.

[לפי שכאשר ישראל שוחט בהמה טהורה בשחיטה כשרה, הרי הבהמה מותרת לאכילה מיד, אף בעוד שהיא מפרכסת, שמעשה השחיטה מתיר את הבהמה, והרי היא נחשבת מיד לאוכל, ולכן גם כאשר שחט ישראל בהמה טמאה, או ששחט גוי בהמה טהורה, הרי היא נחשבת לאוכל אף בעוד שהיא מפרכסת. אולם גוי ששוחט בהמה טמאה אינה נחשבת אוכל בעוד שהיא מפרכסת עד שתמות ].

אמר רבי אסי

: ישנם תנאים אשר

שונין: ישראל

ששחט

ב

המה

טמאה, ו

כן

עובד כוכבים

ששחט

ב

המה

טהורה,

שהדין הוא, שאפילו בעוד הבהמה מפרכסת - שהיא נחשבת כחיה לכל דבריה - היא נחשבת כבר עתה לאוכל, ומקבלת טומאת אוכלין משרץ,

אין הבהמה מקבלת טומאת אוכלים מיד בשחיטתה, אלא

צריכין מחשבה, והכשר מים ממקום אחר.

והיינו, שלא די במה שחישב עליה בשעת שחיטתה שהוא שוחט לצורך אכילת הגוי, אלא צריך לחשוב עליה שהיא עומדת לאכילה עכשיו, בעוד שהיא מפרכסת, ורק אז היא מקבלת טומאת אוכלים מהשרץ .

וכן אינה מקבלת טומאה עד שיורטב הבשר במים ויוכשר לקבל טומאה. ואף שכל בהמה שנשחטה מקבלת טומאת אוכלים מהשרץ אף בלא הכשר מים, לפי שדם השחיטה מכשיר אותה לקבל טומאה, הכא אין דם השחיטה מכשירה לקבל טומאה, לפי ששחיטה זו אינה כשרה. שהדם אינו נחשב ל"משקה" המכשיר אלא כשהוא "דם חללים", דהיינו שחתך את ראש הבהמה לגמרי מהצואר, או כשהוא דם שחיטה כשרה, ואילו כאן אין זה דם חללים ולא דם שחיטה כשרה.

והוינן בה:

הכשר

מים

למה לי!?

והרי

סופו לטמא טומאה חמורה.

שלאחר שתמות הבהמה ותהיה נבלה היא תטמא טומאה חמורה, שתטמא אדם וכלים, [שזה נחשב טומאה חמורה ביחס לאוכל טמא, שאינו מטמא אלא אוכל אחר] ,

וכל שסופו לטמא טומאה חמורה

-

לא בעי הכשר.

שעוד לפני שירדה עליו הטומאה החמורה, יש בו את החומרא הזו, שהוא מקבל טומאת אוכלין אפילו ללא הכשר?

דתני דבי רבי ישמעאל

: נאמר בתורה

"וכי יותן מים על זרע",

וממקרא זה למדים שהאוכל צריך הכשר. ואמרינן:

מה זרעים, שאין סופן לטמא טומאה חמורה,

שהרי אוכל לעולם אינו יכול להיות אב הטומאה, ולעולם אינו יכול לטמא אדם וכלים -

צריכין הכשר,

ובלא הכשר מים הם לא מקבלים טומאה,

אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה

הוא בלבד

צריך הכשר

מים, אבל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר מים.

ו

עוד

תניא: אמר רבי יוסי: מפני מה אמרו

בתחילת מסכת טהרות -

נבלת עוף טהור צריכה מחשבה

לאכילה , [לפי שאין דרך בני אדם לאכול נבלת עוף, ולפיכך אין עליה שם אוכל עד שיחשוב עליה האדם לאוכלה, ורק אז היא מקבלת טומאה ומטמאה אוכל אחר. ומצד היותה נבלה אינה מטמאת, לפי שאין נבלת עוף טהור מטמאה במגע, שאינה מטמאה אלא בהיותה בבית הבליעה, שהאדם האוכלה נטמא],