Chulin 118a — o Talmud em português

יכול הנוגע

בעור, שהוא

כנגד

ה

בשר, מאחוריו

של הבשר,

לא יהא טמא?

תלמוד לומר "יטמא".

לרבות הנוגע בעור באופן זה שהוא נטמא.

והוינן בה:

מאי קאמר?!

והרי הברייתא לכאורה סותרת עצמה.

שהרי ברישא למדנו שהעור אינו מטמא בטומאת נבלה, ואף אינו מצטרף להשלים את השיעור של כזית בשר, ואם כן מדוע בסיפא אמרינן שהנוגע בעור שהוא כנגד הבשר הרי הוא טמא? [ולכאורה משמע שאף בסיפא מדובר באופן שהבשר הוא פחות מכזית].

ומתרצינן:

אמר רבא, ואמרי לה כדי

[שם אמורא]:

חסורי מיחסרא, והכי קתני: "בנבלתה"

-

ולא בעור שאין עליו כזית בשר ו

ה

עור משלימו לכזית.

שאף על פי שהעור הוא שומר לבשר, מכל מקום אינו מצטרף. לפי שלא נאמר דין צירוף של "שומר" לגבי טומאת נבלה.

יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר,

ש

הנוגע

בעור שהוא

כנגד

ה

בשר מאחוריו, יכול לא יהא טמא,

לפי שלא נגע בבשר עצמו,

ואפילו מעשה "יד" נמי לא עביד.

והיינו, שהנוגע בעור אינו נטמא אפילו בתורת "יד" הנבלה!?

שהרי לגבי טומאת אוכלים כל דבר שמשמש "יד" לאוכל, כגון שאוחזים באמצעותו את האוכל, הרי הוא מכניס ומוציא את הטומאה, [וכפי שיובא להלן בגמרא, שאם האוכל טמא, ונגע אוכל טהור ביד האוכל הטמא, הרי הוא נטמא]. והאם נאמר שנמעט מהפסוק "בנבלתה" שלגבי טומאת נבלה אין אפילו דין "יד", ואם נגע אדם ביד הנבלה אינו נטמא כלל!?

תלמוד לומר "יטמא".

לרבות, שאף שהשומר אינו מצטרף להשלים לשיעור כזית לטומאת נבלה, מכל מקום כאשר יש בנבלה עצמה כזית, הרי אף השומר מכניס ומוציא את הטומאה מדין "יד" הנבלה.

תנן התם

בתחילת מסכת עוקצין:

כל

דבר

שהוא

משמש

"יד"

לאוכל, כגון עצם שיש בראשו בשר, והעצם משמש כ"יד" לבשר, שאוחזים את הבשר באמצעות העצם,

ולא שומר

, שאינו שומר על האוכל שלא יופסד, הרי הבשר

טמא

באם נגע שרץ בעצם.

שאף על פי שהעצם אינו נחשב כאוכל, ואינו מקבל טומאה מצד עצמו, מכל מקום נטמא הבשר על ידו, כיון שיד האוכל מכניס את הטומאה לאוכל.

וכמו כן העצם שהוא "יד" הרי הוא

מטמא.

שאם הבשר היה טמא, ואוכל שהוא טהור נגע בעצם - נטמא האוכל האחר, שיד האוכל מוציאה את הטומאה מהאוכל הטמא לאוכל הטהור.

ואינו מצטרף

ה"יד" עם האוכל להשלים לשיעור של כביצה של האוכל, בכדי שהאוכל יקבל טומאה, או בכדי שהוא יטמא אוכל אחר.

וכל דבר שהוא

"שומר", ואף על פי שאינו "יד",

כגון העור שיש עליו בשר , שהעור שומר את הבשר שלא יופסד, הרי הבשר

טמא

באם נגע העור בשרץ, לפי שהעור מכניס את הטומאה לבשר,

ו

כן העור

מטמא

אחרים כאשר הבשר טמא, לפי שהעור מוציא את הטומאה מן הבשר הטמא, לטמאות אוכל אחר שהשומר נוגע בו.

ו

גם

מצטרף

השומר לאוכל, להשלים את השיעור כביצה לענין טומאת אוכלין.

וכל דבר שהוא

לא יד ולא שומר,

וכגון דבר שאינו ראוי לאחוז באמצעותו את האוכל, ואינו מועיל לשמירת האוכל -

לא טמא

האוכל מחמתו,

ולא מטמא

אחרים כאשר האוכל טמא, וכל שכן שאינו מצטרף לאוכל לשיעור כביצה.

והוינן בה: "

ידות"

שמכניסים ומוציאים את הטומאה -

היכא כתיבי?

ומשנינן: יד לקבלת טומאה בטומאת אוכלים ילפינן מהא

דכתיב, "וכי יותן מים על זרע, ונפל מנבלתם

[של השרצים הטמאים]

עליו

-

טמא הוא לכם".

ודרשינן: "

לכם"

-

לכל שבצרכיכם.

והיינו, שלא רק האוכל עצמו מקבל טומאה מהשרץ, אלא כל מה שיש לכם צורך באוכל הזה, הכל נטמא.

לרבות את הידות,

שהם צורך האוכל, שגם הם מכניסים את הטומאה.

וכתיב

בטומאת נבלה: "

וכי ימות מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה,

הנוגע בנבלתה - יטמא". וגם בזה דרשינן:

"לכם" לכל שבצרכיכם. לרבות את הידות,

שהם מוציאים את הטומאה מהנבלה.

הרי שמצינו

יד

דטומאת אוכלין

להכניס

את הטומאה בנגיעתה בשרץ, שהרי הפסוק מדבר לענין קבלת הטומאה,

ו

כן מצינו יד דטומאת נבלה

להוציא

את הטומאה מהנבלה לטמאות אחרים, [שהרי הנבלה אין בה דין יד לענין לקבל טומאה, כי היא טמאה בעצמה, ומכאן שדין יד הנאמר בה מתייחס לגבי לטמאות אחרים].

שומר

-

להכניס ולהוציא

-

לא צריך קרא

משום דב

קל וחומר מ"יד" אתי.

ומה יד, שאינה מגינה

על האוכל, הרי היא

מכנסת ומוציאה

טומאה.

שומר,

המגין על האכל,

לא כל שכן

שמכניס ומוציא את הטומאה!?

אם כן,

שומר דכתב רחמנא,

דמרבינן ליה לעיל מ"כל זרע זרוע" - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה -

למה לי?

שמע מינה

, דאתי

לצרף.

שהשומר מצטרף להשלים את שיעור האוכל לענין טומאה. אך היד אינה מצטרפת אלא מכניסה ומוציאה את הטומאה בלבד, וזהו המקור לדין של המשנה במסכת עוקצין.

והוינן בה:

ואימא

:

יד

מועיל רק

להכניס

את הטומאה דוקא,

ולא להוציא.

שהרי קרא דידות דטומאת אוכלין בלהכניס מיירי, כלומר, שהאוכל הטהור נגע בשרץ. ומטומאת נבלה אין ללמוד להוציא, שהרי טומאת נבלה חמורה מטומאת אוכלין, וכדאמרינן לקמן.

ו

שומר

שהתרבה מהפסוק על כל זרע זרוע, בין

להכניס ו

בין

להוציא.

דלהכניס ידעינן מקל וחומר מ"יד", וקרא אתי לרבות להוציא.

אבל יד

-

להוציא, ושומר לצרף

-

לא?!

ומתרצינן:

יד להכניס ולא להוציא

-

לא מצית אמרת!

ד

השתא עיולי מעיילא

היד את הטומאה לאוכל שהוא טהור,

אפוקי

את הטומאה מאוכל טמא

מיבעיא?!

וכיון דיד מכניסה ומוציאה, אף שומר מכניס ומוציא, מקל וחומר, ועל כרחך קרא דשומר אתי לצרף .

והוינן בה:

ואימא

:

יד דכתיבא באוכלים -

להוציא

כתיבא

ולא להכניס.

והכנסת טומאה מהוצאת טומאה לא ילפינן בקל וחומר, [ולקמן מתרצינן שיד דאוכלין בהכנסה כתיב].

שומר

-

להוציא ולהכניס.

דקרא אתי לרבות הכנסה שלא כתיב ביד.

אבל יד להכניס, ושומר לצרף

-

לא!

ומתרצינן: "

יד" יתירא כתיב.

דכתיב נמי גבי טומאת כלים "

תנור וכיריים יותץ

טמאים הם, וטמאים הם

לכם",

ודרשינן: "לכם" -

לכל שבצרכיכם. לרבות את הידות

של הכלים לענין טומאה.

וכיון שיש לנו שני ריבויים לידות, האחד, בטומאת אוכלים, והשני, בטומאת כלים,

מוקמינן חד בהוצאה וחד בהכנסה. ומכאן ילפינן שיד מכניס ומוציא, ושומר אתי בקל וחומר, וכי כתביה רחמנא לריבוי בשומר כדי לצרף הוא דכתיב.

ואכתי הוינן בה: ואימא כולהו קראי דידות אתי להוציא ולא להכניס? וכי תימא למה לי תרי קראי, גם לטומאת אוכלים וגם לטומאת כלים, [ועל כרחך חד מינייהו אתי ללמד להכניס] -

הי מינייהו מייתר!?

דאי תימא

לכתוב רחמנא

ידות

בזרעים,

והיינו, בטומאת אוכלין ["וכי יותן מים על זרע"]

וליתו הנך,

טומאת נבלה וטומאת כלים

מינייהו

12 .

איכא למיפרך:

מה לזרעים, שכן טומאתם מרובה.

כי הם מקבלים טומאה אפילו מולד הטומאה, תאמר בכלים שאינן מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. וכן חמורה טומאת אוכלין מנבלה כמו ששנינו במשנתנו, שריבה טומאת אוכלין מטומאת נבלות, ואם כן אי אפשר ללמוד דין יד לטומאת כלים ולטומאת נבלה מטומאת אוכלים, והדין יד שנאמר בהם אינו מיותר.

ואי

לכתוב רחמנא בתנור, וליתו הנך מינה,

איכא למיפרך:

מה לתנור, שכן מטמא

אוכלין

מאוירו!

שהאוכל שנכנס לתוך חללו נטמא אפילו לא נגע בתנור, תאמר בנבלה ובזרעים שאינם מטמאים אחרים אלא אם הם נגעו בנבלה ובזרעים עצמם, ואם כן אי אפשר ללמוד דין יד לטומאת נבלה ולטומאת אוכלים מטומאת כלים.

ואי

לכתוב רחמנא בנבלה, וליתו הנך מינה.

איכא למיפרך:

מה לנבלה, שכן מטמאה אדם, ומטמאה במשא, וטומאה יוצאה מגופה.

שהנבלה היא "אב הטומאה", ולכן היא מטמאת אדם, ומטמאת אף במשא, וכן היא עצמה גוף הטומאה, ולא קיבלה את טומאתה מאחרים, תאמר בתנור וזרעים שאינם יכולים להיות אב הטומאה, ואין בהם כל החומרות האלו, ואם כן אי אפשר ללמוד דין יד לטומאת אוכלים ולטומאת כלים מטומאת נבלה.

ומאחר וכל הפסוקים שמרבים מהם דין יד נצרכים לגופם, שוב אין לנו מקור לומר שהיד מועיל גם להכניס את הטומאה!?

ומתרצינן: אמנם

חדא מחדא לא אתיא

כדאמרינן, אבל

תיתי חדא מתרתי.

דלכתוב רחמנא ידות רק בשני טומאות מתוך השלשה, והשלישי ילמד מהם לענין להוציא את הטומאה. ועל כרחך השלישי נכתב כדי ללמד שהוא גם מכניס את הטומאה.

ואכתי מקשינן:

הי תיתי?

איזה מהם לא תכתוב התורה ונלמד אותו מהשנים?

לא לכתוב רחמנא בזרעים, ותיתי מהנך.

איכא למפרך:

מה להנך, שכן מטמאין שלא בהכשר,

שהנבלה והתנור אינם צריכים הכשר כדי לקבל טומאה או לטמאות אחרים,

תאמר בזרעים שאין מיטמאין אלא בהכשר.

שרק אם באו מים על הזרעים הם מוכשרים לקבל טומאה, ואם כן אין ללמוד דין יד לטומאת אוכלים מטומאת נבלה וכלים.

ודחינן:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

: אין זו קולא בזרעים ביחס לתנור. שהרי

פירות שלא הוכשרו

-

כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי.

שההכשר בפירות הוא "גמר מלאכה" שלהם, ואף התנור אינו מקבל טומאה טרם שנגמרה מלאכתו, ואם כן, אף הכלים אינם מקבלים טומאה בלא הכשר .

אלא פריך הכי: מה להנך, שכן מיטמאין שלא בנגיעה,

שהתנור מקבל טומאה משרץ שנכנס לתוך חללו, ואפילו לא נגע בו, וכן נבלה אינה מקבלת טומאתה ממקום אחר אלא היא הטומאה בעצמה, ואפילו אם לא נגעה בטומאה היא טמאה ,

תאמר בזרעים שאין מיטמאין אלא בנגיעה

של הטומאה בהם, ואם כן, אי אפשר ללמוד דין יד לטומאת אוכלים מטומאת נבלה וכלים.

ואי תימא:

לא לכתוב רחמנא בתנור, ותיתי מהנך.

איכא למפרך:

מה להנך, שכן אוכל

הם, בין הזרעים ובין הנבלה, תאמר בתנור שהוא כלי, ואם כן, אי אפשר ללמוד טומאת כלים מטומאת אוכלים ונבלה.

אלא,

לא לכתוב רחמנא בנבלה, ותיתי מהנך.

ואם כן,

יד דנבלה למה לי

דכתב קרא?

אלא,

אם אינו ענין ליד נבלה, תנהו ענין ליד דעלמא

של אוכלין. ואם אינו ענין להוצאה, שהרי בגופייהו כתיב, תנהו ענין להכנסה.

הרי מצינו

יד

-

להכניס,

ו

יד

-

להוציא.

ו

שומר

נלמד בקל וחומר מ"יד", וקרא דידיה אתי

לצרף.

ומקשינן:

ואכתי,

הא

יד דנבלה איצטריך,

ואי אפשר ללמוד דין יד בטומאת נבלה מטומאת אוכלים וכלים!?

דאי לא כתב רחמנא

יד

בנבלה

אלא היינו למדים אותה מטומאת אוכלים וכלים,

הוה אמינא "דיו לבא מן הדין להיות כנדון"

-

מה הנך

אוכלים וכלים,

לא מטמא

היד שלהם

אדם,

שהרי אף הם עצמן לא מטמאין אדם,

אף

יד של

נבילה לא מטמאה אדם.

הלכך כתב רחמנא יד בנבלה שתטמא אף את האדם !?

ואמרינן:

אלא, יד דנבלה מיצרך צריך

כדקאמרת,

ושומר דנבלה,

שלמדנו בברייתא לעיל מ"יטמא" דהנוגע בעור שכנגד בשר מאחוריו טמא -

הוא דלא צריך!

ד

למאי הלכתא כתביה רחמנא?

אי לאיצטרופי

השומר להשלים את שיעור הבשר לכזית,

האמרת לא מצטרף!

כדממעטינן לעיל שומרים מטומאת נבלה.

ולהוציא

את הטומאה גם כן אין צריך קרא, דהא ב

קל וחומר מ"יד" אתי

, שאם היד מוציאה את הטומאה, כדילפינן מהפסוק "לכם", כל שכן שהשומר מוציא את הטומאה, ולמה לי קרא ד"יטמא"?

אלא, אם אינו ענין לשומר דנבלה, תנהו ענין ליד דנבלה

.

ואם אינו ענין ליד דנבלה

שהרי כבר למדנו מהפסוק "לכם" -

תנהו ענין ליד דעלמא,

וללמד הכנסה.

הרי למדנו:

יד להוציא, יד להכניס, ושומר לצרף.