Chulin 110b — o Talmud em português

אמר ליה

רמי בר דיקולי:

טלית שאולה היא,

ואמר רב יהודה: טלית שאולה, כל שלשים יום

לשאלתה -

פטורה

מן הציצית

אפילו מדרבנן, ולאחר שלשים יום פטורה מהתורה וחייבת מדרבנן.

אדהכי

, שעסקו בדו שיח זה,

אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר

[שלא כיבד]

אבוה ואמיה

.

כפתוהו

את האיש ההוא על העמוד כדי להלקותו, כפי שלמדנו במסכת כתובות שמי שאינו רוצה לקיים מצות עשה המוטלת עליו מכים אותו, כדי לאלצו לקיימה, עד שתצא נפשו.

אמר להו

רמי בר דיקולי:

שבקוהו!

שחררו אותו ואל תלקוהו כי על מצות כבוד אב ואם אין כופים אותו,

דתניא: כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה

, שכתבה התורה במפורש את שכרה, וכגון מצות כבוד אב ואם שנאמר בה "למען יאריכון ימיך",

אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה!

כי לכך פירשה התורה את שכרה, לומר לנו שאם לא יקיימוה יהיה העונש הבלעדי הפסד השכר המפורש של המצוה, ולא יהיה בה עונש אחר, ואפילו לא עונש של כפייה לקיימה.

אמר ליה

רב חסדא לרמי בר דיקולי:

חזינא לך דחריפת טובא!

שהינך חריף ביותר.

אמר ליה

רמי בר דיקולי:

אי הוית באתריה דרב יהודה

-

אחוינא לך חורפאי!

אמר ליה אביי לרב ספרא: כי סלקת להתם,

לארץ ישראל.

בעי מינייהו: כבדא

-

מה אתון

נוהגים

ביה

בבישולו, האם מותר לבשלו בקדרה, או שמא אסור לבשלו משום שבבשולו הוא פולט דם לקדירה, ודם שנפלט אסור באכילה, וחוזר ונבלע במאכלים שבסיר.

כי סליק

רב ספרא

אשכחיה לרב זריקא

ושאלו כיצד נוהגים בבישול הכבד.

אמר ליה

רב זריקא לרב ספרא:

אנא שלקי ליה

בשלתי כבד

לרבי אמי

-

ואכל

.

כי אתא

רב ספרא חזרה

לגביה

אביי, וסיפר לו מה ששמע מרב זריקא,

אמר ליה

אביי לרב ספרא:

למיסר נפשה

-

לא קא מיבעיא לי!

והיינו, שלא הסתפק אביי בבישול הכבד כשלעצמו, שוודאי אין דם הנפלט ממנו בשעת הבישול חוזר ונבלע בו ואוסרו, כי כל זמן שהכבד פולט את הדם בשעת הבישול אין הוא חוזר ובולע את הדם שנפלט ממנו.

כי קמבעיא לי

-

למיסר חבירתה

. האם הדם היוצא מן הכבד בשעת הבישול אוסר את חתיכת הבשר המתבשלת עמו באותה הקדירה.

אמר לו רב ספרא לאביי:

מאי שנא למיסר נפשה דלא מיבעיא לך

, משום שידוע לך המשנה

דתנן

במסכת תרומות "הכבד -

אינה נאסרת

בבישולה", אם כן,

למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך, דתנן

, באותה המשנה, שידועה לך:

הכבד

-

אוסרת

את חבירתה המתבשלת עמה בקדירה,

ואינה נאסרת

בעצמה,

מפני שהיא פולטת

את הדם בשעת הבישול,

ו

עקב היותה טרודה בפליטת הדם היא

אינה בולעת

את הדם הנפלט! אבל הבשר האחר בולע.

והני מילי

שצריך קריעת שתי וערב - זה רק ב

כבדא

, מפני שדם כנוס בו, וכשהוא יוצא הוא אסור [מדאורייתא או מדרבנן, עיין דף קי - ב תוספות ד"ה כבדא דעת רבינו תם, וברשב"א שם],

אבל

דם

טחלא

[הטחול] אין דם כנוס בו, ואדמימות שבו

שומנא בעלמא הוא

. [רש"י כתב שמותר אפילו לבשלו בקדרה. ותוספות כתבו שדוקא גוף הטחול חשיב שומן אבל דם היוצא ממנו אסור כמו כל דם האיברים].

כי הא דשמואל, עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא

. שביום שהיה מקיז דם היה אוכל תבשיל של טחול.

אתמר

: הצולה בשר בתנור באמצעות שפוד [וחוד השפוד מופנה כלפי מטה] יעשה כך:

כבדא עילוי בשרא

-

שרי

. שלא אכפת לנו שיוצא הדם בשעת הצלייה וזב על חתיכת הבשר התלויה בשפוד מתחתיו.

ומדוע?

דמא

של הכבד

משרק שריק

, מחליק על חתיכת הבשר בשעת הצליה, ואינו נבלע בה אלא נופל על הארץ, שטבע הדם להחליק.

אבל ליתן

כחלא עילוי בשרא

-

אסור!

מאי טעמא?

חלב

היוצא מן הכחל בשעה שצולים אותו אינו מחליק על חתיכת הבשר אלא

סרוכי מסריך

, שטבע החלב לידבק ונדבק ונבלע בבשר.

רב דימי מהנרדעא מתני איפכא

:

כחלא עילוי בשרא

-

שרי. מאי טעמא?

חלב

בהמה

שחוטה

איסורא

דרבנן

הוא, ולא חוששים לחלב שיבלע בבשר שתחתיו בשעת צליה.

אבל,

כבדא עילוי בשרא

-

אסור

. כי איסור

דם

היוצא מהכבד

דאורייתא

הוא, ויש לנו לחוש שלא יבלע בבשר שתחתיו. [ועיין תוספות ד"ה דם דאורייתא]

דרש מרימר: הלכתא: בין כבדא בין כחלא

-

תותי בשרא שרי

, שמחליק הדם של הכבד והכחל ואינו נבלע בבשר שתחתיו [וביחס לחלב היוצא מן הכחל - עיין תוספות ד"ה תותי בשרא שרי].

ולתת את הכבד או הכחל

עילוי בשרא

רק

דיעבד, אין

אבל

לכתחילה

-

לא!