Chulin 104b — o Talmud em português

ואילו

חלת חוצה לארץ

, שתיקנוה חכמים כגזירה מחמת חלת ארץ ישראל, הרי היא

נאכלת

לכהן בשעה שהוא יושב

עם הזר

, ומניחים אותה

על השולחן

ולא חוששים שמא יאכלנה הזר.

ו

כן הקילו חכמים בחלת חוצה לארץ שהיא

ניתנת לכל כהן שירצה

הבעלים ליתנה, ואפילו לכהן עם הארץ שאין משמרה בטהרה, מה שאין כן חלת הארץ, שאינה ניתנת אלא לכהנים השומרים על הלכותיה, שכתוב בספר דברי הימים שיש לתת את מתנות הכהונה רק לכהנים "המחזיקים בתורת ה'".

ומוכח מזה שלא גזרו חכמים שלא להעלות את חלת חוץ לארץ על השולחן בשעה שזר יושב ליד הכהן, [ולא חששו שמא יבוא לאוכלו כמו שחששו בבשר עם הגבינה] שאין לגזור גזירה לגזירה.

שהרי אכילת חלת חוץ לארץ לזרים אינה אסורה אלא מגזירה דרבנן, ולכן לא גזרו עליה שלא להעלותה על השולחן בשעה שהכהן אוכלה עם זר.

ודחינן:

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

בשלמא אי אשמועינן

המשנה במסכת חלה כי

חלת חוצה לארץ

הנמצאת

בארץ

[שהביאוה מחוץ לארץ] מותרת להעלותה עם הזר, זו הוכחה טובה.

כיון

דאיכא למיגזר

עליה שלא להעלותה על השולחן

משום חלת הארץ

שאיסורה

דאורייתא

הוא,

ולא גזרינן

שלא להעלות חלת חוץ לארץ משום שמא יבואו להעלות חלת הארץ, אם כן,

איכא למשמע מינה

שלא גזרו העלאה במקום שאיסור האכילה עצמו הוא גזירה, מחמת שאין גוזרים גזירה לגזירה.

אלא

, עכשו שלא אמר התנא של המשנה במסכת חלה בענין שהובאה "חלת חוצה לארץ" לארץ, אלא העמידה בחלת חוץ לארץ הנמצאת בחוץ לארץ, אפשר לומר שזה שהתירו העלאת חלת חוץ לארץ ב

חוצה לארץ, משום דליכא למיגזר הוא!

כי אין לחשוש בחוצה לארץ שיכשל באיסור דאורייתא, שהרי אין בחוצה לארץ חלה האסור מהתורה.

אבל הכא

, לענין איסור בשר בחלב,

אי שרית ליה לאסוקי

לשולחן

עוף וגבינה

-

אתי לאסוקי

גם

בשר

בהמה

וגבינה

.

ומיכל בשר בחלב

איסור

דאורייתא

הוא. ולכן, אף שאין לנו לגזור העלאת עוף עם גבינה מחשש אכילתו עם גבינה, הרי יש לנו לגזור את העלאתו מחשש העלאת בשר בהמה וגבינה, שאיסור אכילתם הוא מהתורה.

מתקיף לה רב ששת

: איך אתה יכול לומר שגוזרים בהעלאת עוף וגבינה מחשש איסור דאורייתא של העלאת ואכילת בשר בהמה וגבינה? והרי

סוף סוף

גם אם יעלו בשר בהמה וגבינה יחד על השולחן לא יעברו על איסור מדאורייתא, כי עירובן

צונן בצונן הוא

, שאינו אסור אלא מדרבנן [שרק דרך בישול נאסר מהתורה].

אמר אביי

: הגזירה היתה

שמא יעלה

את בשר הבהמה עם הגבינה ביחד

באילפס רותח

, שזה בישול.

ואכתי איכא למיפרך:

סוף סוף

גם אילפס רותח

כלי שני הוא

,

וכלי שני אינו מבשל?

ומשנינן:

אלא, גזירה שמא יעלה באילפס ראשון

.

מתניתין:

העוף עולה עם הגבינה על השולחן

. [כיון שאיסור אכילת בשר עוף עם החלב הוא רק מדרבנן, לא גוזרים שלא להעלות את העוף עם הגבינה על שולחן]. אבל,

ואינו נאכל עם הגבינה, דברי בית שמאי

.

ובית הלל אומרים

: בשר עוף

לא עולה, ולא נאכל

עם הגבינה. שסוברים בית הלל שגוזרים שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בכלי ראשון רותח שזה איסור דאורייתא.

אמר רבי יוסי

: משנה

זו

היא

מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל

. [שאף על פי שבדרך כלל בית הלל יותר מקילים מבית שמאי, במשנה זו הלכו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא. ובגמרא מקשה שרבי יוסי אמר כמו תנא קמא, ומה הוא בא להשמיענו].

באיזה שולחן אמרו

שאסור להעלות בשר עם הגבינה?

בשולחן שאוכל עליו

, שהואיל וממשמשות בו הידים חוששים שמא יבא להניח את הבשר על גבי הגבינה או להיפך, ולאכלם ביחד.

אבל, בשולחן שסודר

, שמסדרים

עליו את התבשיל

[אבל לא אוכלים עליו],

נותן זה בצד זה

בשר בצד גבינה,

ואינו חושש

שמא יערבם ביחד.

גמרא:

והוינן בה: דברי

רבי יוסי היינו

דברי

תנא קמא

, ומה בא רבי יוסי להשמיענו?

וכי תימא, אכילה גופה

של בשר עוף עם הגבינה

איכא בינייהו

, בין תנא קמא לרבי יוסי.

דקאמר תנא קמא

ש

בהעלאה

של בשר עם גבינה

קא מיפלגי

בית שמאי ובית הלל, אבל

באכילה לא פליגי

, ולדברי שניהם אסור לאכול עוף עם גבינה.

ואמר ליה רבי יוסי

לתנא קמא, ש

אכילה גופה

היא

מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל

, שבית שמאי סוברים שמותר אפילו לאכול בשר עוף עם הגבינה.

לא יתכן לומר כן!

כי

והתנן

במסכת עדיות:

רבי יוסי אומר: ששה דברים

נוספים ישנם שהם

מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל

.

וזו אחת מהן

-

עוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל

ביחד,

דברי בית שמאי

.

ובית הלל אומרים

: העוף

לא עולה

על השולחן,

ולא נאכל

עם הגבינה.

ומוכח, שאפילו רבי יוסי סובר שגם לפי בית שמאי אסור לאכול עוף עם גבינה.

ומשנינן:

אלא, הא קמשמע לן

התנא של המשנה בהביאו את דברי רבי יוסי -

מאן

הוא

תנא קמא

של משנתנו?

רבי יוסי

הוא!

וזה שהוצרך התנא לומר לנו מיהו התנא קמא של המשנה, הוא משום שכלל בידינו ש"

כל האומר דבר בשם אומרו

-

מביא גאולה לעולם

".

שנאמר

במגילת אסתר "

ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי

". ובזכות ספור זה של אסתר בשם מרדכי נתגלגלה הגאולה לבני ישראל.

וכיון שהתנא לא הזכיר ברישא מיהו התנא קמא, חזר והזכיר אחר כך, שרבי יוסי הוא התנא קמא.

תנא אגרא, חמוה

חמיו

דרבי אבא: עוף וגבינה

-

נאכלין באפיקורן

. והיינו, שאינו צריך להיות נזהר בהן, אלא הרי הם נאכלים "דרך הפקר" ["אפיקורן"], וכדמפרש ואזיל.

הוא

אגרא, חמיו של רבי אבא -

תני לה

. כך הוא קיבלה לאותה מימרא, כשהיא סדורה בלשון הזה, מרבו.

והוא

מסברת עצמו

אמר לה

, שפירש את ענין "אפיקורן" כך, שכוונת רבו היתה לומר, שמי שאוכל גבינה ועוף, יכול הוא לאוכלם

בלא נטילת ידים, ובלא קינוח הפה

. שאינו צריך לקנח פיו ולרחוץ ידיו בין אכילת עוף לגבינה.

אבל, בין אכילת בשר בהמה לאכילת גבינה צריך הוא לקנח פיו, כדי שלא ידבק כלום מן האוכל הראשון שאכל בחניכיו.

רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע

הזדמן

לבי רב אשי

.

אייתו

הביאו

ליה גבינה, אכל. אייתו

הביאו

ליה בשרא

בשר בהמה,

אכל

.

ולא משא ידיה

, ולא נטל את ידיו בין אכילת הגבינה לאכילת הבשר.

אמרי ליה

, אמרו לו, לרב יצחק,

והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא

:

עוף וגבינה נאכלין באפיקורן

בלי נטילת ידים ביניהם. ומשמע, ש

עוף וגבינה

-

אין.

דוקא הם נאכלים בלי נטילת ידים ביניהם, אבל

בשר

בהמה

וגבינה

-

לא

. שאינם נאכלים בלי נטילת ידים ביניהם!?

אמר להו

רב יצחק בריה דרב משרשיא:

הני מילי

שבשר בהמה אינו נאכל אחר גבינה או להיפך בלי נטילת ידים -

בליליא!

דוקא בלילה, שאינו יכול לראות אם ידיו נקיות, ושמא דבוק בהם משהו.

אבל ביממא

-

הא חזינא!

שאפשר לו לראות אם ידיו נקיות, וכאשר הידים נקיות לא צריך ליטול ידיו בין אכילת בשר לגבינה.

תניא: בית שמאי אומרים: מקנח

אדם בין אכילת גבינה לבשר.

ובית הלל אומרים: מדיח!

וכדמפרש ואזיל.

ומבארינן:

מאי "מקנח" ומאי "מדיח"

שאמרו בית שמאי ובית הלל?