Versão em texto deste daf: original e tradução
Chaguigá 7a — o Talmud em português
Chaguigá 7a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Chaguigá 7a
א.
הפאה
שחייב אדם להשאיר לעניים בקצה שדהו, אין הגבלה לגודלה, בין למטה ובין למעלה, שהרי אמרה תורה "לא תכלה פאת שדך בקוצרך", ולא נתנה התורה שיעור לכך [אבל חכמים נתנו בה שיעור למטה, שלא יפחות מאחד מששים בשדהו].
ב.
והבכורים
, שחייב אדם להביא מבכורי שדהו למקדש וליתנם לכהן, אין הגבלה לשיעורם, בין למטה ובין למעלה, שהרי אמרה תורה "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", ולא נתנה בהם התורה שיעור.
ג.
והראיון
, עולת ראייה, אין הגבלה לגודלה ולשוויה [ולקמן יתבאר, שבכלל דברי המשנה גם שהראייה בעזרה עצמה אין לה שיעור].
ד.
וגמילות חסדים
בגופו [ירושלמי].
ה.
ותלמוד תורה
, שהרי כתיב "והגית בו יומם ולילה" [ר"ש].
אמר רבי יוחנן: כסבורין אנו לומר
, לפרש מה שאמרו במשנה: הראיון אין לו שיעור מן התורה, ש
הראיון אין לו שיעור למעלה
, ויביא בהמה גדולה ככל שירצה,
אבל יש לו שיעור
מן התורה
למטה
, שלא יפחות ממעה כסף, משום שהיה סבור כי השיעור שנאמר במשנתנו מן התורה הוא.
עד שבא רבי אושעיא ברבי
[הגדול בדורו],
ולימד
פירש דברי המשנה:
הראיון אין לו שיעור
מן התורה,
לא למעלה ולא למטה
.
אבל אמרו חכמים
כלומר: חכמים הם שאמרו:
הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף
.
והוינן בה:
מאי
, כיצד הוא
"הראיון
" שאין לו שיעור? אילו היתה המשנה אומרת "והראייה", היה משמע שלקרבן ראייה אין שיעור.
אבל כיון שנקטה המשנה לשון "ראיון", משמע, שמלבד הקרבן, שאין לו שיעור לגודלו ולערכו, אף מצות ראיית הפנים עצמה אין לה שיעור, ויכול לעשותה כמה פעמים שירצה, ויקיים בכל פעם שבא לעזרה מצוה נוספת.
ולכן מסתפקת הגמרא: האם הראייות הנוספות הן חייבות להיות עם קרבן עולת ראייה, או שהן ראייה בעזרה גרידא.
ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם יביא עמו קרבן באותן הראייות בעזרה שמוסיף:
רבי יוחנן אמר
: כונת המשנה היא לומר שאין שיעור ל
ראיית פנים בעזרה
בלבד, ואין מביא קרבן בראיותיו הנוספות.
וריש לקיש אמר
: אין שיעור ל
ראיית פנים בקרבן
, שבאותן ראיות פנים נוספות יהיו עם קרבן.
ומפרשת הגמרא את מחלוקתם:
א.
בעיקר הרגל
, ביום הראשון של הרגל,
כולי עלמא
בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש -
לא פליגי, דראיית פנים
צריכה להיות
בקרבן
.
כי פליגי
רבי יוחנן וריש לקיש -
בשאר ימות הרגל
.
ב.
כל היכא דאתא ואייתי
, אם בראיות הנוספות הביא עמו קרבן בתורת חובה, ואפילו בשאר ימות הרגל,
כולי עלמא
בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש -
לא פליגי דמקבלינן מיניה
, מקבלין אותה הימנו, ומקריבים אותה לשם עולת ראייה.
כי פליגי
רבי יוחנן וריש לקיש:
דאתא ולא אייתי
[נראה בעזרה ולא הביא קרבן], כלומר: מחלוקתם היא, האם יש חיוב להביא עמו קרבן בראיות הנוספות שבשאר ימות הרגל.
דרבי יוחנן סבר
: כוונת המשנה היא ל
ראיית פנים בעזרה
בלבד,
דכל אימת דאתי, לא צריך לאתויי
[כל פעם שבא אינו חייב להביא קרבן].
ריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן, דכל אימת דאתי צריך לאתויי
[כל פעם שבא מביא קרבן, ומלשון המאירי משמע קרבן אחד בכל יום ולא כמה פעמים באותו יום].
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן
:
הרי אמרה תורה
"ולא יראו פני ריקם
", והאיך אפשר לומר כדבריך, שייראה ולא יביא עמו קרבן?!
אמר
השיב
ליה
רבי יוחנן לריש לקיש:
בעיקר הרגל
בלבד הוא שאסרה תורה לבוא ריקם, אבל בשאר ימות הרגל, יכול להראות בעזרה, ואם ירצה יביא קרבן, ואם לא ירצה, לא יביא.
עוד
איתיביה
ריש לקיש לרבי יוחנן מהא דתניא:
"ולא יראו פני ריקם
" שאמרה תורה, היינו
בזבחים
, בבהמות הנשחטות בסכין.
אתה אומר בזבחים, או אינו אלא בעופות
, הנמלקות בצפורן,
ו
ב
מנחות?
אינו כן.
שהרי
ודין הוא: נאמרה
בתורה מצוות קבן
חגיגה
, שהוא קרבן שלמים, המיועד
ל
אכילת
הדיוט, ונאמרה
בתורה מצוות
ראייה
, שהוא קרבן עולה, המיועד לאכילת
גבוה
.
שהרי אמרה תורה: ולא יראו "פני" ריקם, ומשמע, לצרכי אני מבקש שתביאו קרבן [רש"י].
מה חגיגה האמורה להדיוט
היא ב
זבחים
, שהרי הכתוב אומר: "ולא ילין חלב חגי [החגיגה] עד בוקר", הרי שהחגיגה היא בבהמות, שמקטירין את החלב שלהם על המזבח.
אף ראייה האמורה לגבוה
היא ב
זבחים
, ולא בעופות ולא במנחות.
וממשיכה ומפרשת הברייתא:
ומה הם זבחים?
בהכרח, שהמדובר ב
עולות!
אתה אומר עולות, או אינו אלא שלמים?
תשובתך:
ודין הוא
, שמדובר דוקא בעולות:
נאמרה חגיגה ל
צורך
הדיוט, ונאמרה ראייה ל
צורך
גבוה
, שהרי אמרה תורה: ולא יראו "פני" ריקם, ומשמע, לצרכי אני מבקש שתביאו קרבן [רש"י].
מה חגיגה האמורה להדיוט
הרי הוא חוגג
בראוי לו
, שהרי החגיגה היא שלמים, הנאכלים לבעלים.
אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו
, שיעלנה כליל לשם ה'.
וכן בדין
שיביא עולה שכולה כליל לה':
כדי
שלא יהא שולחנך מלא
בחג בכל מיני מטעמים,
ושולחן רבך
הקב"ה -
ריקם
.
הרי למדנו שאסור להיראות ריקם, ותיקשי לרבי יוחנן.
אמר
השיב
ליה
רבי יוחנן לריש לקיש: הברייתא מדברת
בעיקר הרגל
, שאז גם לדעתי חייב להראות בקרבן.
עוד
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן
, מהא דתניא:
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלש רגלים
פעמים
בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל: בחג המצות, ובחג השבועות, ובחג הסוכות
,
ואין נראין
כשהם
חצאין
[מפרש לה לקמן],
משום שנאמר: "כל" זכורך
.
ואין נראין
כשהם
ריקנים
בלא קרבן,
משום שנאמר: ולא יראו פני ריקם
.
ותיקשי מהאי ברייתא לרבי יוחנן, שהרי למדנו שאין נראין ריקנין?!
אמר
השיב
ליה
רבי יוחנן לריש לקיש: גם ברייתא זו מדברת
בעיקר הרגל
.
ועתה,
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש
:
הרי כתיב:
"יראה
" [בחיריק] כל זכורך, ומשמע יראה את ה', וקרינן:
"יראה
" [בצירי] כל זכורך, ומשמע ה' יראה אותו, ודורשים אנו את המסורת והמקרא כאחד, ללמדך:
מה אני
רואה אתכם
בחנם, אף אתם
רואים אותי
בחנם
.
ומכאן, שיש פעמים שאין חייבים להביא קרבן, ותיקשי לריש לקיש שאמר כל פעם שמתראה מביא עמו קרבן.
ומכח קושיא זו, מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר:
אלא, כל היכא דאתא ולא אייתי
[שנראה בעזרה ולא הביא עמו קרבן],
דכולי עלמא
בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש -
לא פליגי דעייל, ומתחזי, ונפיק
[הרי זה נראה ויוצא], שלכולי עלמא אינו חייב להביא עמו קרבן, שהרי אמרה תורה: מה אני בחנם, אף אתם בחנם.
כי פליגי: דאתא ואייתי
, כאשר כבר נראה פעם אחת, והביא קרבן בתורת עולת ראייה, האם כשבא בפעם נוספת, ומבקש להקריב קרבן נוסף לשם עולת ראייה, אם מקבלין הימנו קרבן זה ומקריבים אותו לשם עולת ראייה:
רבי יוחנן אמר
: משנתנו "אלו דברים שאין להם שיעור ... הראיון" - מדברת ב
ראיית פנים בעזרה
.
וסוברת, כי רק
ראיית פנים בעזרה הוא דאין לה שיעור
.
הא לקרבן
עולת ראייה,
יש לה שיעור
, ואין מקבלין הימנו עולת ראייה, אלא אם כן יביאה בתורת קרבן נדבה גרידא.
וריש לקיש אמר
: ה"ראיון" המוזכר במשנתנו, משמעותו היא
ראיית פנים בקרבן!
ומשמיעה המשנה
דאפילו קרבן נמי אין לו שיעור
, ויכול להביא עולות להקריבם לשם עולת ראייה בכל פעם שמתראה בעזרה.
איתיביה
לריש לקיש: הרי כתיב:
"הוקר
מנע
רגלך מבית רעך
" [מבית אוהבך, הקב"ה, שקרא לישראל "רעיו" שנאמר "למען אחי ורעי"], כדי ללמדך: אל תביא קרבנות חובה לבית הקב"ה יותר מן החיוב שקצבה תורה [מרומי שדה]?!
וומשנינן:
התם
בכתוב "הוקר רגלך מבית רעך" - מיירי
בחטאות ואשמות
, לומר שלא יחטא ויתחייב בחטאות ואשמות. אבל עולת ראייה, יכול להביא כמה שירצה, ואין בה שיעור.
ו
כדרבי לוי
, שפירש כך את הפסוק:
דרבי לוי רמי
[הקשה סתירת הפסוקים זה לזה]:
כתיב "הוקר רגלך מבית רעך
", ומשמע שלא ירבה בקרבנות חובה.
וכתיב "אבא ביתך בעולות
", ומשמע: יכול להביא הרבה עולות?!
ומפרש רבי לוי ד
לא קשיא
:
כאן
הוקר רגלך מבית רעך -
בחטאות וא שמות
.
כאן
אבוא ביתך בעולות -
בעולות
ראייה,
ושלמים
של חגיגה, כדכתיב "אבוא ביתך". והיינו עליה לרגל [מרומי שדה].
תניא נמי הכי: "הוקר רגלך מבית רעך
" -
בחטאות ואשמות הכתוב מדבר
.
אתה אומר בחטאות ואשמות, או אינו אלא בעולות ושלמים?
כשהוא אומר: "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי", הרי עולות ושלמים אמור
הא מה אני מקיים "הוקר רגלך מבית רעך
"?
בחטאות ואשמות הכתוב מדבר!
אמר מר:
ואין נראין חצאין
:
סבר רב יוסף למימר
[לפרש]: לומר לך:
מאן דאית ליה עשרה בנים
-
לא ליסקו האידנא חמשה, ולמחר חמשה
[מי שיש לו עשרה בנים, לא יעלו חציים היום וחציים למחר, אלא יעלה את כולם כאחד].