Chaguigá 6a — o Talmud em português

והרי

עד הכא

[עד ירושלים] -

מאן אתייה

[מי הביאו]!?

כלומר: הרי אין חיוב ראייה אלא במי שיכול לעלות ברגליו מביתו לירושלים, ואין די במה שיכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית. וכיון שכן, למה יהיה קטן זה צריך חינוך, והרי אף אילו היה גדול היה פטור?!

אמר

תירץ

ליה אביי

:

עד הכא

[עד ירושלים],

אימיה, דמחייבא בשמחה אייתיתיה

[בא הקטן עם אמו שחייבת לבוא לירושלים כדי לשמוח בחג עם בעלה, דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב "ושמחת אתה וביתך". רש"י] -

אבל

מכאן ואילך

[מירושלים להר הבית, שאין אמו חייבת לבוא], רק

אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו

, ולעלות כך

מירושלים להר הבית, חייב. ואי לא, פטור

השיב

[הקשה]

רבי תחת בית הלל, לדברי בית שמאי

, שהיו אומרים, אף קטן שאינו יכול להלך ברגליו חייב בחינוך, כל שיכול לרכוב על כתיפו של אביו: והרי אמר הכתוב גבי חנה, אמו של שמואל הנביא: "ויעל האיש אלקנה וכל ביתו לזבוח לה' את זבח הימים [זבח המועדות, רש"י] ואת נדרו.

וחנה

[אשתו]

לא עלתה, כי אמרה לאישה: עד יגמל הנער

[שמואל לסוף עשרים וארבעה חדשים],

והביאותיו

, ונראה את פני ה', וישב שם עד עולם" [כאשר נדרה: ונתתיו לה' כל ימי חייו].

והא שמואל

, כבר בשנת חייו הראשונה, בגדר

"יכול לרכוב על כתיפו של אביו

" [משילה למשכן, רש"י]

הוה

. ומכל מקום לא חינכוהו לעלות לרגל למשכן שילה.

ומוכח, כי כל שאינו יכול להלך ברגליו, אין מחנכין אותו. וכדברי בית הלל. ותיקשי לבית שמאי?!

אמר

תירץ

ליה

רבן שמעון בן גמליאל

אבוה

דרבי, לרבי.

ולטעמיך, תיקשי לך: חנה גופה

-

מי לא מיחייבא בשמחה

[האם חנה עצמה אינה חייבת בשמחה], ואיך לא עלתה לירושלים משום חיוב שלה?!

אלא

על כרחך:

חנה, מפנקותא יתירתא חזייה ביה בשמואל

[פינוק יתר ראתה חנה בשמואל],

ו

משום כך

חשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא

[חששה אמו שמא ייחלש מן הדרך], ולפיכך לא היתה יכולה להעלותו לירושלים, ונשארה אמו עמו.

הסוגיה הבאה מתבארת על פי החזון איש קכט ג, ובתוספת ביאור בהערות.

בעי רבי שמעון בן לקיש: קטן

שהיה בגיל נמוך מאד, שבגיל הזה עדיין אינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות.

והיה הקטן הזה

חיגר

, שאינו יכול לעלות ברגליו מחמת חגרותו, אך יכול הוא לרכוב על כתיפו של אביו,

לדברי בית שמאי

מהו שיהא אביו חייב לחנכו במצוות ראייה?

ו

כן קטן שאינו מהלך עדיין ברגליו, אלא אוחז בידו של אביו, שהיה

סומא

, וצריך לאחוז בידו של אביו מחמת עוורונו,

לדברי שניהם

[בית שמאי ובית הלל] -

מהו

שיהא צריך חינוך לראייה?

ומפרשת הגמרא את אופן הספק:

היכי דמי?

באיזה אופן מסתפק ריש לקיש?

אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט

לעולם [רש"י], ונמצא שלעולם לא יתחייב בראייה,

ו

בספק סומא מדובר בו ב

סומא שאינו יכול להתפתח

מעוורונו ולהתחייב אי פעם בראייה?

הרי אין ספק בדבר שאין מחנכין אותו. כי:

השתא גדול פטור

-

קטן מיבעיא!

וכי צריך לומר שקטן פטור?

הרי כל ענין חינוך הוא לחנכו כדי שיעשה את המצוה לכשיגדל, וכיון שכאשר יגדל לא יתחייב, אין ענין לחנכו במצוה כשהוא קטן [רש"י]?!

ומפרשינן:

לא צריכא

לדון בספק זה, אלא

בחיגר שיכול להתפשט

ולהתחייב,

וסומא שיכול להתפתח

ולהתחייב -

מאי

דינו?

אמר

, פשט

אביי

את הבעיה:

כל היכא דגדול

במצב שכזה

מיחייב מדאורייתא

-

קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן

.

אבל

כל היכא דגדול

במצב שכזה

פטור מדאורייתא

[כחיגר וסומא] -

קטן נמי פטור מדרבנן

.

שנינו במשנה:

בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף

, והחגיגה מעה כסף; ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף:

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: הראייה שתי

מעות

כסף, והחגיגה מעה כסף

. כי סברא היא שתהא עולת הראייה חשובה משלמי החגיגה, כיון

שהראייה עולה כולה לגבוה

כדין קרבן עולה,

מה שאין כן בחגיגה

, שהיא קרבן שלמים, ונאכלת לבעליה.

ועוד

טעם שתהא העולה חשובה מן השלמים:

שכן

מצינו בעצרת

, בחג השבועות,

שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים!

שהרי לעולה מביאים שבעת כבשים תמימים, ופר בן בקר אחד, ואילים שנים, ואילו לשלמים אין מביאים אלא שני כבשים בני שנה לזבח שלמים.

ובית הלל אומרים: הראייה מעה

אחת

כסף, ו

ה

חגיגה שתי

מעות

כסף

. כי סברא היא שיהיו שלמי החגיגה חשובים מעולת הראייה: לפי

שחגיגה

, שהיא קרבן שלמים,

ישנה

עוד

לפני הדיבור

[לפני מתן תורה], כדכתיב: "וישלח את נערי בני ישראל [הבכורות], ויזבחו זבחים שלמים לה'".

ופסוק זה קודם מתן תורה נאמר, ונתקיים בו: "ויחגו לי במדבר" [שאמר משה לפרעה במצרים]. הרי שקרבה "חגיגה" קודם הדיבור [רש"י בעמוד ב].

מה שאין כן ב

קרבן

ראייה

, שלא היה קודם הדיבור.

ועוד

טעם שיהיו השלמים חשובים מן העולה, שהרי

מצינו בנשיאים

[כשהוקם המשכן] כשהקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח,

שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות

. כדכתיב: כל הבקר לעולה: שנים עשר פרים, אלים שנים עשר, כבשים בני שנה שנים עשר. וכל בקר זבח השלמים: עשרים וארבעה פרים, אילים ששים, עתודים ששים, כבשים בני שנה ששים.

ומבארת הגמרא:

ובית הלל

-

מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי?

והרי הוכיחו בית שמאי ממספר העולות והשלמים בחג השבועות, שהעולה חשובה מן השלמים?!

משום דאמרי לך בית הלל: על מה

דקא אמרת

ש

ראייה עדיפא

משום

ד

היא קרבן עולה, ו

עולה כולה לגבוה

נאמר לך:

אדרבא, חגיגה עדיפא

, היות

דאית בה שתי אכילות

, "אכילת גבוה" בהקטרת האימורים על המזבח, ואכילת הבעלים.

ודקא אמרת: נילף מעצרת

שריבה הכתוב לעולה יותר מן השלמים, אמרי לך בית הלל:

דנין קרבן יחיד

[עולת ראייה ושלמי חגיגה]

מקרבן יחיד

של הנשיאים,

ואין דנין קרבן יחיד

של עולת ראייה ושלמי חגיגה,

מקרבן ציבור

בעצרת.

וממשיכה הגמרא לבאר:

ובית שמאי

-

מאי טעמא לא אמרי כבית הלל?

והרי הוכיחו בית הלל שהשלמים חשובים מן העולה?!

משום דאמרי לך בית שמאי: על מה

דקאמרת חגיגה עדיפא

כיון

דישנה לפני הדיבור

, נענה לך כי

ראייה נמי ישנה לפני הדיבור!

שהרי כתוב באותו פסוק: "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות, ויזבחו זבחים שלמים. ויחזו את האלהים, ויאכלו וישתו". וקסברי בית שמאי שאותן עולות, קרבן ראייה הוו, על שם הכתוב "ויחזו את האלהים".

ו

על מה

דקאמרת: נילף מנשיאים

שהשלמים חשובים, נאמר לך:

דנין דבר הנוהג לדורות

, כעולת ראייה ושלמי חגיגה,

מדבר הנוהג לדורות

, כקרבנות עצרת,

ואין דנין דבר הנוהג לדורות, מדבר שאינו נוהג לדורות

, כקרבנות הנשיאים.

וממשיכה הגמרא לבאר את טעמם של בית שמאי ובית הלל:

ובית הלל, מאי שנא חגיגה

שהיא עדיפה משום

ד

לדעתם רק היא

"ישנה לפני הדיבור

", כיון

דכתיב "ויזבחו זבחים שלמים

".

והרי

ראייה נמי

היתה לפני הדיבור, ד

הכתיב

באותו הפסוק:

"ויעלו עולות

"!?

ומשנינן: משום ד

קסברי בית הלל

: אותה

עולה שהקריבו ישראל במדבר

-

עולת תמיד הואי

, ולא עולת ראייה.

ובית שמאי סברי

: אותה

עולה שהקריבו ישראל במדבר

-

עולת ראייה הואי

.

אמר אביי

:

בית שמאי ורבי ישמעאל ורבי אלעזר, כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי

.

ובית הלל ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי

.

ומוכיח אביי דבריו:

א.

בית שמאי

-

הא דאמרן

כאן, שהם סוברים עולת ראייה הואי.

ב.

רבי ישמעאל

אף הוא סובר כן, מהא

דתניא

:

רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני!

כלומר: יש דינים שנאמרו למשה בסיני באופן כללי בלבד, מבלי לפרט את כל הדינים שבו.

כגון מה שנאמר למשה בסיני: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך". הרי קרבנות עולה ושלמים באופן כללי אמורים, אך אין בפרשה הזאת את פרטי הדינים, כגון צורת מתן הדמים וההפשט והניתוח של העולות, ומתן דמים והקרבת אימורים של השלמים.