Chaguigá 25b — o Talmud em português

א. חבר שבא לידו דרך ירושה או כיוצא בזה תרומה מעם הארץ שהיא בחזקת טמאה לגבי החבר, הרי לא די שאסור לו לאוכלה, אלא אפילו למוכרה או ליתנה לאחר אסור, מפני שהוא מכשילו באיסור אכילת תרומה טמאה ועובר על "ולפני עור לא תתן מכשול

";

ובכלל זה שלא יחליף עם אחיו עם הארץ את חלקו. ב. אחים שחלקו ירושה, יש להגדיר את חלוקתם בשני אופנים:

האחד: כל חלק שבא לאחד האחים הוא חלקו שירש מאביו, כי מדין "יש ברירה" אומרים אנו שעל ידי החלוקה הוברר הדבר למפרע כי זה הוא חלקו מתחילה.

השני: אין אומרים שהוברר הדבר למפרע כי זה הוא חלקו שירש מאביו, אלא שמא חלקו של אחיו הוא, וכשחלקו החליף כל אחד את חלקו עם אחיו.

ג. נמצא, שאם ירשו חבר ועם הארץ מאביהם עם הארץ תרומה [שהיא בחזקת טמאה, שהרי בידי עם הארץ היתה] וחולין, ובא החבר ליטול את החולין ולהשאיר ביד אחיו עם הארץ את התרומה הטמאה, יהיה דינו תלוי בספק הנזכר.

שאם מניחים כי התרומה שנטל עם הארץ היא היא חלקו שירש מאביו, הרי שלא עשה החבר ולא כלום בהותירו ביד אחיו את התרומה.

אבל אם אין הדבר ברור שהתרומה היא חלקו של עם הארץ, ואפשר כי של החבר היתה, נמצא כשחלקו, שהחליף החבר את תרומתו הטמאה עם אחיו, ועבר על "ולפני עור לא תתן מכשול".

ד. שיטת התנא של המשנה שלפנינו, ש"יש ברירה" לומר כשחלקו שהוברר הדבר למפרע שחלקו של כל אחד הוא זה שבא לידו, ולא החליפו זה עם זה.

ולפיכך:

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ

תרומה, שחלקה ודאי טהורה היא, ואילו חלקה האחר כשאר תרומת עם הארץ:

יכול

החבר

לומר לו

לעם הארץ:

טול אתה חיטין שבמקום פלוני

, שאין אני יודע מה טיבן ובחזקת טמאין הן, ואילו

אני

אטול

חיטין שבמקום פלוני

, הידועים לי שהם בחזקת טהרה.

כי "יש ברירה", ונמצא שלא החליף החבר עם אחיו תרומה טמאה.

או שיאמר לו החבר לעם הארץ כשירשו יין של תרומה שחלקו ודאי אינו טמא, וחלקו כשאר תרומה שבידי עם הארץ:

טול אתה יין שבמקום פלוני

שהוא בחזקת טמא,

ו

אילו

אני

אטול

יין שבמקום פלוני

שהוא טהור [על פי מאירי].

אבל לא יאמר לו

החבר לעם הארץ כשירשו שני מינים שהאחד טהור והשני טמא:

טול אתה

דבר

לח

מן התרומה שירשו שהוא טמא,

ואני

אטול

יבש

שהוא טהור, או

טול אתה חיטין

שהם טמאים,

ואני

אטול

שעורים

שהם טהורים.

אלא יחלקו כל מין ומין בין שניהם.

והטעם: מפני שאין אומרים "ברירה" בחלוקת שני מינים של ירושה, שהרי ודאי כשמת אביהם נפל כל מין לזה ולזה יחדיו, וכשחלקו את שני המינים זה מין אחד וזה מין אחד, אין כאן אלא החלפת החלקים, ואסורה.

ותני עלה

בברייתא:

אותו חבר

שנטל בעל כרחו חצי מתרומת הלח הטמאה, וחצי מתרומת היבש הטהורה -

שורף

הוא

את הלח

כדין תרומה טמאה,

ומניח

לעצמו

את היבש

שהרי טהור הוא. ומפרשת הגמרא את הראיה מברייתא זו לספק שנסתפקו בני הישיבה:

ו

אם תמצי לומר: חבר שבאה לידו תרומה של עם הארץ הרי זה מניחה לשעת הגת ואוכלה, אם כן

אמאי

שורף החבר את הלח?!

יניחנה

החבר

לגת הבאה

, ויאכלנה בחזקת טהורה.

הרי למדת: הואיל ומת אביו שלא בשעת הגיתות והבדים, ובאותה שעה באה לידו התרומה, שוב אין הוא מותר באכילתה אפילו בשעת הגיתות והבדים.

דוחה הגמרא את ההכרח ממשנה זו, שהרי יש לומר שמשנתנו עוסקת

בדבר שאין לו גת

, כגון שכר תמרים של תרומה. ואכתי תמהינן:

ויניחנו לרגל

, שהרי ברגל מותר אפילו בדבר של עם הארץ, וכפי שיתבאר במשניות הבאות?!

ומשנינן: הכא במאי עסקינן

בדבר שאינו משתמר לרגל

.

שנינו במשנה:

ואם אמר

[עם הארץ לחבר]

הפרשתי לתוכה

[של חבית התרומה]

רביעית

של

קודש נאמן

:

תנן התם

:

שדה שנחרש בה קבר היא הנקראת "שדה בית הפרס", ומן התורה אין חוששין בה לטומאה; אבל חכמים טימאו את ההולך בה, שמא נשאר בשדה עצם בגודל של שעורה שהיא מטמאת את הנוגע בה ואת הנושאה או המסיטה [ובאוהל אינה מטמאה], ויש לחוש שמא דרך הליכתו הסיט בה עצם כשעורה.

מודין בית שמאי ובית הלל, שבודקין

בית הפרס, ומפרש ואזיל באיזה אופן בודקין -

לעושי פסח

, העוברים בבית הפרס כדי לעשות פסח, הרי אלו סומכין על הבדיקה, ואין חוששין שמא טמאים הם ואינם יכולים לעשות פסח.

ואין בודקין

בית הפרס

לאוכלי תרומה

, אין אוכלי תרומה - האסורים באכילתה כשהם טמאים - יכולים לסמוך על בדיקה כדי לאכול בתרומה.

ומפרשינן לה:

מאי "בודקין

", כיצד בודקין אותה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס, והולך

, כלומר: עושי פסח מנפחים בפיהם את העפר ובודקים אם יש בה עצם כשעורה.

ורבי חייא בר אבא משמיה דעולא אמר

לפרש הבדיקה:

בית הפרס שנידש

ברגלי אדם [רש"י ברכות כ ב] הרי הוא

טהור

, כי מאחר שנדוש ונתהדק שוב אין לחוש שמא יסיטנו העובר בו תוך כדי הליכה, ועושי הפסח בודקין היכן נידוש בית הפרס ועוברים בו.

ומפרשינן: בודקין

לעושי פסח

, כי

לא העמידו

חכמים את

דבריהן במקום כרת

, כלומר: לענין פסח טיהרוהו אף על גב שיש כרת באכילתו בטומאה.

ואין בודקין

לאוכלי תרומה

, כי

העמידו

חכמים את

דבריהן במקום מיתה

בידי שמים, כלומר: העמידו חכמים את דבריהם ולא טיהרוהו, אף על גב שאין אלא מיתה בידי שמים לאוכל תרומה בטומאה, [נתבאר על פי תוספות בעירובין לו ב, ופסחים צב ב].

איבעיא להו

: אם

בדק

אדם את בית הפרס

לפסחו

-

מהו שיאכל בתרומתו

על סמך אותה בדיקה שעשה בשביל פסח?

עולא אמר: בדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו

.

רבה בר עולא אמר: בדק לפסחו אסור לאכול בתרומתו

.

אמר ליה ההוא סבא

לרבה בר עולא:

לא תפלוג עליה דעולא

כיון

דתנן כוותיה

[אל תחלוק על דברי עולא, כי יש סיוע לדבריו ממשנה], שהרי שנינו במשנתנו:

ואם אמר

עם הארץ

הפרשתי לתוכה

של חבית התרומה

רביעית

של

קודש

הרי הוא

נאמן

גם על התרומה.

אלמא

הרי שאנו אומרים:

מדמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה

.

הכא נמי

, גבי בית הפרס, יש לנו לומר:

מדמהימן

, הואיל ומועילה בדיקה [טורי אבן]

אפסח

-

מהימן נמי אתרומה

.

שנינו במשנה:

כדי יין וכדי שמן

המדומעות נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים:

תנא

בברייתא:

אין נאמנים

עמי הארץ

לא על הקנקנים

עצמם ומפרש לה ואזיל,

ולא על התרומה

שלא בשעת הגיתות והבדים.

ומפרשינן לה:

קנקנים דמאי

[באיזה קנקנים עוסקת הברייתא]?

אי קנקנים דקודש

[שהביא בהם קודש ונאמן על הקודש], הרי ודאי נאמנים הם, כי

מיגו דמהימן

עם הארץ

אקודש

שבתוך הקנקנים,

מהימן נמי אקנקנים

עצמם?!

אלא קנקנים דתרומה

, והרי

פשיטא

שאין נאמנים, כי

השתא אתרומה לא מהימן, אקנקנים מהימן?!

א.

ב

קנקנים

ריקנים דקודש

, אחר שעירה מהן את הקודש,

ובשאר ימות השנה

. כלומר, כל ימות השנה אינו נאמן על שמירת טהרתם משנתרוקנו.

ב.

ו

כן אינו נאמן

ב

קנקנים עצמן, אפילו כשהן

מלאין דתרומה, ובשעת הגיתות

[שעל התרומה עצמה הרי הוא נאמן], והכהן יערה את התרומה לתוך כליו.

ומקשה הגמרא על מה שאמרנו, שבתרומה אפילו בשעת הגתות אין נאמנים על הקנקנים:

והרי

תנן

במשנתנו:

כדי יין וכדי שמן המדומעות

נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום -

ו

מאי לאו

פירוש מה ששנינו "מדומעות", היינו:

מדומעות דתרומה

[נתערב בהן תרומה], ושנינו: נאמנין עמי הארץ אף על טהרת הכדין הואיל ויש בהן תרומה בשעת הבדים שנאמן עם הארץ עליהם.

הרי למדת: שאף בתרומה בשעת הגיתות והבדים אנו אומרים מתוך שנאמן על התרומה נאמן אף על הכדים?!

אמרי דבי רבי חייא

: לא תפרש "מדומעות דתרומה", אלא

מדומעות דקודש

.

קודש היה מעורב בהן, ומתוך שנאמן על הקודש נאמן על הכדים.

ומי איכא "דימוע" לקודש

, וכי מצינו לשון "דימוע" בקודש, והרי לא מצאנוהו אלא בתרומה שנתערבה בחולין [רבינו חננאל]?!

אמרי דבי רבי אלעאי

: משנתנו עוסקת

במטהר את טבלו

שלא הפריש ממנו תרומה, והיה בדעתו

ליטול ממנו נסכים

כשיצטרך ממנו, והכניסם בכדים.

והואיל ויש בכדים נסכים שעומדים להיות קודש, ותרומה וחולין, מתוך שנאמן על הקודש נאמן אף על התרומה ועל הקנקנים [נתבאר על פי תוספות בהבנת רש"י].

שנינו במשנה: ו

קודם לגיתות שבעים יום

:

אמר אביי: שמע מינה

ממשנתנו, שהאמינוהו לגבי הכדים שבעים יום קודם לגיתות, והטעם הוא, משום שדרך העולם להזמין את הכלים ולטהרם שבעים יום קודם הגתות [רע"ב]:

דינא היא דעילויה אריסא למיטרח אגולפי שבעין יומין מקמי מעצרתא

[חייב האריס העובד בגת או בבית הבד לטרוח ולהשיג כדים החל משבעים יום קודם שעת הבדים].

מתניתין:

ועוד חומר בתרומה מבקודש:

אין עושין כבשונות לכלי חרס בירושלים מפני העשן, ולכן צריכים בני ירושלים להביא כלי חרס הנצרכים להם מחוץ לירושלים. ואין רוב הציבור יכול לעמוד בגזירה שגזרו חכמים טומאה על עמי הארץ, ולהמנע מקניית כלי חרס מהם, לפיכך האמינו חכמים את הקדרים עמי הארץ שסביבות ירושלים על טהרת כלי חרס דקים, כגון כוסות וקערות שהם עושים [רש"י], ולא האמינום אלא לענין קודש, [גמרא]. ועד היכן נאמנים הקדרים:

מן המודיעים

[כרך השוכן ט"ו מיל ליד ירושלים]

ולפנים

לצד ירושלים, הרי הקדרים עמי הארץ

נאמנין על כלי חרס

לומר שהם טהורים.

ו

מן המודיעים ולחוץ אין נאמנין

.

ודין העיר מודיעים עצמה, יתבאר בברייתא שהובאה בגמרא.

כיצד

:

הקדר שהוא מוכר הקדרות

הבא מן המודיעים ולחוץ, ו

נכנס לפנים מן המודיעים

, הרי זה נאמן, כשנתקיימו שלושת התנאים הבאים:

א.

הוא

בעצמו

הקדר

של הקדרות הנקנים.

שלא מסרם למכירה על ידי תושב המקום, אלא הוא בעצמו מוכרם.

ב.

והן הקדרות

עצמן שהביא מחוץ למודיעים. ואינו נאמן על קדרות אחרות שמסר לו תושב המקום כדי למוכרם.

ג.

והן

החברים שראוהו מביא את הקדרות ויודעים שהוא בעל הקדרות - בעצמם

הלוקחים

, הרי זה

נאמן

לגביהם, אבל לוקחים אחרים אין יכולים לסמוך עליהם שהוא אכן בעל הקדרות.

ואם

יצא

אותו קדר מן המודיעים, שוב

אינו נאמן

.

גמרא:

תנא

בברייתא:

העיר

מודיעים

עצמה,

פעמים

שדינה

כלפנים

ונאמנים בה, ו

פעמים

שדינה

כלחוץ

ואין נאמנין בה.

כיצד?

אם

קדר יוצא

מלפנים מן המודיעים, ונכנס לעיר על דעת לצאת לו אל ארצו, ואין דעתו לחזור עכשיו [מאירי],

וחבר

בא כנגדו מחוץ למודיעים ו

נכנס

אליה -

הרי היא

כלפנים

, ויכול החבר לקנות מן הקדר, הואיל והקדר שוב לא יחזור אל לפנים מן המודיעים כדי שיקח החבר שם ממנו, ולפיכך קונה הוא במודיעים עצמה, שאם לא יקנה עכשיו - אימתי.

שניהן

, החבר והקדר באים מחוץ למודיעים, ו

נכנסין

אליה, ודעת שניהם ללכת לירושלים [מאירי], שיכול החבר להמתין עד שייכנסו לפנים מן העיר ולקנות שם ממנו;