Berachot 38a — o Talmud em português

שאם

עשאן

לעיסה

כ

מו

"עבין"

, כשהיא ערוכה ומקוטפת כמו שנוהגים לעשות עיסה עבור גלוסקאות נאות, הרי גילה בדעתו שעשאה כדי לאוכלה כלחם גמור ולכן

חייבין

הלחמים בהפרשת חלה אפילו שאפאם בחמה ולא בתנור,

אבל אם עשאן

כ"למודין"

, כנסרים בעלמא בלא שיהא להם צורת לחם

פטורים

מחלה, שהרי גילה דעתו שאינם עומדים להאכל כ"לחם" אלא ל"כותח" ולכן אין הם נחשבים ל"לחם" .

אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא,

[שהוזכר לעיל] -

מאי מברכין עלויה?

אמר ליה: מי סברת נהמא הוא

, [לחם הוא] וברכתו "המוציא"?

גובלא

גיבול מים בקמח

בעלמא הוא, ומברכין עלויה "בורא מיני מזונות".

מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה "המוציא לחם מן הארץ"

לפניה,

ושלש

ברכות

של ברכת המזון לאחריה .

אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח.

מאי טעמא

[דברים טז ג]

"לחם עוני" קרינן ביה.

ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי

, דבש היוצא מן התמרים [וכן משקין היוצאים משאר מיני פירות, מלבד יין ושמן ]

מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו.

מאי טעמא

אין מברכים עליו "בורא פרי העץ"?

כי הדבש או המשקה היוצא מהפרי

זיעה בעלמא הוא

ואינו נחשב כפרי עצמו ולכן מברכים עליו ברכת "שהכל".

כמאן

אמר מר בר רב אשי דין זה?

כי האי תנא,

כרבי יהושע.

דתנן

: זר שאכל או שתה

דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות,

[חומץ מענבים הגדלים בימות הסתיו ואינם מתבשלים לעולם ],

ושאר מי פירות של תרומה.

-

רבי אליעזר מחייב

את השותה ב

קרן וחומש

, כדין האוכל את פרי התרומה בעצמו.

ורבי יהושע פוטר

מלשלם את הקרן ואת החומש, משום שסבור שאין אותם המשקים נחשבים לפרי אלא לזיעה בעלמא, ולכן לא חל עליהם שם תרומה .

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: "טרימא"

שהוא פרי כתוש אך אינו מרוסק לגמרי -

מהו

ברכתו?

לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה

[לא הבין רבא מהי שאלתו של ההוא מרבנן].

יתיב רבינא קמיה דרבא

ו

אמר ליה

לההוא מרבנן: מהי שאלתך, האם טרימא

דשומשמי קא אמרת

, שכותשים את השומשמים קצת,

או דקורטמי קא אמרת

, שהוא כרכום כתוש שנותנים בו יין,

או דפורצני

ענבים כתושים שנותנים בהם מים לעשות מהם תמד

קא אמרת?

אדהכי והכי אסקיה

הבין

רבא

משאלותיו של רבינא

לדעתיה

של ההוא מרבנן.

אמר ליה: חשילתא

[דבר כתוש ומעוך]

ודאי קא אמרת

ושאלת מה ברכתו,

ואדכרתן מלתא

[הזכרתני דבר ששמעתי].

והוא,

הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה

-

מותר לעשות מהן טרימא,

שאין הכתישה המועטת מבטלת מהם את שם הפרי,

ואסור לעשות מהן שכר

, לפי שבכך משנה את התרומה מ"מאכל" ל"משקה" ואסור לשנות תרומה מברייתה . - הרי שעשיית התמרים ל"טרימא" אינה משנה את הפרי מברייתו ועדיין שם הפרי עליו ולכן יש לברך על הטרימא "בורא פרי העץ".

והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא

-

מברכין עלוייהו "בורא פרי העץ",

מאי טעמא?

כי גם לאחר שנכתשו עדיין

במלתייהו קיימי, כדמעיקרא.

שתיתא

, מאכל העשוי מקמח קליות שמערבים בו מים שמן ומלח ,

רב אמר

: ברכתה

"שהכל נהיה בדברו".

ושמואל אמר

: ברכתה

"בורא מיני מזונות".

אמר רב חסדא: ולא פליגי, הא

דברי שמואל נאמרו

ב

שתיתא

עבה, הא

דברי רב נאמרו

ב

שתיתא

רכה

וכדמפרש ואזיל.

עבה

ש

לאכילה עבדי לה

, לכן מברכים עליה "בורא מיני מזונות",

רכה

ש

לרפואה קא עבדי לה

ולא להנאה, אין מברכים עליה אלא שהכל .

מתיב רב יוסף

: הרי שנינו בברייתא במסכת שבת שנחלקו תנאים אם מותר לגבל שתיתא עבה בשבת על ידי שינוי, ומבואר בהמשך הברייתא שם:

ושוין

תנאים אלו,

שבוחשין את השתות

[השתיתא כשהיא רכה]

בשבת

על ידי שינוי,

ו

כן ש

שותים זיתום המצרי

[משקה משלשל] בשבת ולא חוששים לאיסור רפואה.

ומהטעם שיבואר להלן.

ואי סלקא דעתך

ששתיתא

לרפואה קא מכוין

וכי

רפואה בשבת, מי שרי?

ובהכרח ששותים שתיתא רכה לשם אכילה ומדוע אמר רב לברך עליה שהכל.

אמר ליה אביי: ו

כי

את לא תסברא

כדברי רב?

והא תנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת, וכל המשקין שותה,

ומדוע אין חוששים בזה משום איסור רפואה,

אלא מה אית לך למימר,

שההיתר להתרפאות בהם בשבת הוא משום ש

גברא לאכילה קא מכוין

ולא לשם רפואה,

הכי נמי

בשתיתא מותר לעשותה בשבת משום ש

גברא לאכילה קא מכוין

ולא לשם רפואה.

לישנא אחרינא: אלא מה אית לך למימר

-

גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא,

הכי נמי

-

לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא

.

ו

אף על גב ששנינו כבר בברייתא ששתיתא נחשבת למאכל, שהרי משום כך התירו לעשותה בשבת

צריכא דרב ושמואל

להשמיענו שטעונים ברכה.

דאי מהאי

ברייתא

הוה אמינא

שרק באופן שבו דיברה הברייתא היינו ש

לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא

יש לברך עליה ברכה,

אבל הכא

בנידון שלפנינו,

כיון דלכתחלה לרפואה קא מכוין

היה מקום לומר ש

לא לבריך עלויה כלל

-

קמשמע לן

רב ושמואל: שגם באופן זה

כיון דאית ליה

בפועל

הנאה מיניה

,

בעי ברוכי

.

שנינו במשנה:

שעל הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ".

תנו רבנן: מה הוא אומר

, כיצד הוא נוסח ברכת המוציא?

"המוציא לחם מן הארץ".

רבי נחמיה אומר: "מוציא לחם מן הארץ".

אמר רבא: ב

משמעותה של מילת

"מוציא"

\-

כולי עלמא לא פליגי

-

ד"אפיק"

שהוציא כבר בעבר

משמע.

דכתיב

בדברי בלעם, שאמרם אחרי יציאת מצרים [במדבר כג כב]:

"אל מוציאם ממצרים".

ולכן, המברך בנוסח זה ברכתו ברכה הגונה שהרי זהו שבחו של הקב"ה שמודה לו עתה על לחם זה שכבר הוציאו מן הארץ זה מכבר, ואין זו הודאה על הלחם העתיד להוציא.

כי פליגי

-

ב

משמעותה של מילת

"המוציא"

, האם היא לשון עתיד וממילא אין לברך בלשון זו, או שהיא גם לשון עבר.

רבנן סברי: "המוציא"

-

דאפיק

בעבר

משמע, דכתיב

בדברי תוכחתו של משה, בסוף שנת הארבעים במדבר [דברים ח טו]:

"המוציא לך מים מצור החלמיש",

והרי כבר הוציא כל שנות שהותם במדבר.

ורבי נחמיה סבר: "המוציא"

-

דמפיק

בעתיד

משמע, שנאמר

[שמות ו ז]:

"המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים",

ופסוק זה אמר הקב"ה למשה במצרים לפני צאתם משם .

ורבנן

, מה ישיבו להוכחתו של רבי נחמיה מפסוק זה?

ההוא

קרא -

הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל: כד מפיקנא לכו

[כאשר אוציא אתכם ממצרים]

עבידנא לכו מילתא

[אעשה לכם דבר]

כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים,

[כדי שתדעו שאני הוא זה שהוצאתי אתכם ממצרים],

דכתיב

[שמות ו ז]:

"וידעתם

בעתיד

כי אני

הוא

ה' אלהיכם המוציא

אתכם בעבר". נמצא אם כן ש"המוציא" מתפרש גם כאן בלשון עבר.

משתבחין ליה רבנן לרבי זירא,

[

את

]

בר רב

זביד

, שהוא

אחוה דרבי שמואל בר רב זביד, דאדם גדול הוא, ובקי בברכות הוא.

אמר להם: לכשיבא לידכם

-

הביאוהו לידי. זמנא חדא איקלע לגביה, אפיקו ליה ריפתא,

[הוציאו לו לחם שיאכל],

פתח ואמר "מוציא

לחם מן הארץ".

אמר

רבי זירא: וכי

זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא, ובקי בברכות הוא?