Versão em texto deste daf: original e tradução
Berachot 13a — o Talmud em português
Berachot 13a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Berachot 13a
לא שיעקר
שם
"יעקב" ממקומו,
שהרי בירידתו למצרים עדיין נקרא "יעקב" [וכדלהלן],
אלא,
הכוונה שיהא השם
"ישראל" עיקר, ו
השם
"יעקב"
יהיה
טפל לו.
וכן הוא אומר
שבגאולה העתידה עדיין יזכירו את יציאת מצרים, שנאמר [ישעיה מג יח]:
"אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו", "אל תזכרו ראשונות" זה שעבוד מלכיות,
כי בעת הגאולה ישכחו את השעבוד והגאולה מגלות בבל מדי ויוון,
"וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים
שרק יזכרוה, אך לא יתבוננו בה כמו שהתבוננו עד ביאת המשיח.
והטעם לכך מבואר בהמשך הנבואה
"הנני עושה חדשה עתה תצמח", תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג,
כי מחמת המלחמות הגדולות ועוצם הגאולה העתידה, ישכח כליל זכרון שעבוד מלכיות, ויכהה זכרון יציאת מצרים.
משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב.
אחר כך
פגע בו ארי, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי.
לבסוף
פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות.
מביאה הברייתא עוד דוגמא לשם שהשתנה, אך לא נעקר לגמרי:
נאמר בדברי הימים א [א כז]
"אברם הוא אברהם".
ודרשו שמות אלו כקיצור תיבות,
בתחלה
נקרא "אברם" מלשון "אב ארם", כי
נעשה אב ל
אנשי ארצו,
ארם. ולבסוף
נקרא "אברהם" מלשון "אב המון", כי
נעשה
אב לכל העולם כולו.
והרי הכתוב הנזכר קוראו עדיין "אברם", ומוכח שלא בטל שמו הראשון לגמרי.
"שרי" היא "שרה". בתחלה
נקראה "שרי" מלשון שרה על יחיד, כי
נעשית שרי לאומתה,
ולבסוף
נקראה "שרה" לרבים, כי
נעשית שרה לכל העולם כולו.
תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם "אברם", עובר בעשה. שנאמר
[בראשית יז ה]
"והיה שמך אברהם".
רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר
[שם]
"ולא יקרא עוד
[
את
]
שמך אברם".
מבררת הגמרא:
אלא מעתה, הקורא לשרה שרי,
האם
הכי נמי
שגם הוא יעבור בלאו, לפי שנאמר שם "לא תקרא את שמה שרי"?
משיבה הגמרא:
התם, קודשא בריך הוא אמר
רק
לאברהם
[שם]
"שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה",
והוראה זו נאמרה בלשון יחיד, שנאמרה רק לאברהם, ואינה כהוראה "לא יקרא", שהיא הוראה כללית, על עצם השם של אברהם שלא יקרא שוב "אברם" בפי כלם.
מבררת הגמרא:
אלא מעתה, הקורא ליעקב "יעקב",
האם
הכי נמי
, שגם הוא יעבור בלאו, שנאמר [שם לה י] "לא יקרא שמך עוד יעקב"?
משיבה הגמרא:
שאני התם, דהדר אהדריה קרא,
שהרי לאחר זמן, בירידתו למצרים, קראו שוב "יעקב",
דכתיב
[שם מו ב]
"ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה,
ויאמר יעקב יעקב".
מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבידא
: הרי נאמר [נחמיה ט ז]
"אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם".
ומוכח שגם עתה מותר לקראו "אברם"?
אמר ליה: התם, נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא,
ומספר
מאי דהוה מעיקרא
, והאיסור הוא לקראו היום "אברם", אך מותר לספר שפעם היה נקרא "אברם", לפני שנעקר שמו.
הדרן עלך פרק מאימתי
--- title: "חברותא - ברכות — פרק שני - היה קורא" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02337.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - היה קורא
Оригинал главы פרק שני - היה קורא
מתניתין:
היה קורא
פרשת קריאת שמע
בתורה
תוך כדי קריאתו להגהת הספר,
והגיע זמן המקרא
[זמן קריאת שמע],
אם כוון לבו
לקרוא, ולא רק להגיה,
יצא
ידי חובת קריאת שמע .
המשנה מפרטת את האופנים שבהם מותר להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע, והיכן יפסיק:
בפרקים,
בין "פרק" ל"פרק" [ובסמוך יתבאר מהו "פרק"]
שואל
מקדים שלום -
מפני הכבוד,
לאדם נכבד שראוי להקדים לשאול בשלומו,
ו
גם
משיב
שלום לאדם נכבד שהקדים ושאל בשלומו .
ובאמצע
הפרק
שואל
שלום רק
מפני היראה
, מאדם שחושש שמא יהרגנו אם לא יקדים לו שלום ,
ו
גם
משיב
לו שלום, [אך אינו שואל ומשיב מפני הכבוד],
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר,
חלוק דין השואל מדין המשיב:
באמצע
הפרק
שואל מפני היראה ומשיב
אפילו
מפני הכבוד, ו
אילו
בפרקים שואל מפני הכבוד, ו
אולם כשהקדימו בשלומו
משיב שלום לכל אדם.
אלו הן בין הפרקים
:
בין ברכה ראשונה,
"יוצר אור" בשחרית ו"מעריב ערבים" במעריב,
לשניה,
"אהבה רבה" בשחרית ו"אהבת עולם" בערבית.
בין
ברכה
שניה ל"שמע"
.
בין
סוף פרשת
"שמע" ל
תחילת פרשת
"והיה אם שמוע".
בין
סוף פרשת
"והיה אם שמוע" ל
תחילת פרשת
"ויאמר".
בין
סוף פרשת
ו"יאמר"
[דהיינו אחר תיבות "ה' אלוהיכם"]
ל"אמת ויציב".
רבי יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב"
לא יפסיק
, [ובגמרא יתבאר במה נחלקו].
אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע"
בסדר אמירתן ב"קריאת שמע"? ,
כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה
באומרו "ה' אלוהינו",
ואחר כך מקבל עליו עול מצוות,
כשאומר "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי". ולמה קדמה אמירת
"והיה אם שמוע" ל"ויאמר"?
,
משום
ש"והיה אם שמוע"
נאמר בה "ולמדתם אותם וגו'" דהיינו תלמוד תורה שהוא
נוהג בין ביום ובין בלילה,
ואילו ב
"ויאמר"
נאמרה פרשת ציצית , וחיובה
אינו נוהג אלא ביום בלבד.
גמרא:
מדייקת הגמרא ממה ששנינו כי דוקא "אם כוון לבו יצא":
שמע מינה
כדעת האומר [בראש השנה כח א]
מצוות צריכות כוונה
שיתכוון לעשות את המעשה כדי לצאת בו ידי חובתו במצוה .
דוחה הגמרא:
מאי "אם כוון לבו"
-
לקרות
, לקרא בתורה גרידא, ואינו צריך להתכוון לשם מצוה.
ותמהה הגמרא על כך: למה צריך להוסיף ולכוון
"לקרות", והא קא קרי
וכיצד יתכן שקורא ואינו מתכוון לקרא?
ומבארת: מדובר
ב
אדם ה
קורא להגיה
ספר תורה מטעויות, ואין קריאתו נחשבת "קריאת שמע" אלא אם התכוון לקרא [אף שאינו צריך לכוון לקיים מצוה בקריאתו] .
תנו רבנן: קריאת שמע
צריך לקרותה
ככתבה,
דהיינו, בלשון הקדש דוקא,
דברי רבי. וחכמים אומרים,
יכול לקרותה
בכל
לשון.
ומבארת הגמרא:
מאי טעמא דרבי?
אמר קרא, "והיו",
ומשמעותו
בהוייתן יהיו,
שיאמרו כמו שנכתבו, בלשון הקדש.
ורבנן, מאי טעמייהו?
אמר קרא, "שמע",
ומשמעותו,
בכל לשון שאתה שומע.
ומקשה הגמרא:
ולרבי נמי, הא כתיב " שמע"!?
ומבארת:
ההוא
"שמע"
מיבעי ליה
ללמד את הקורא קרית שמע:
השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך!
ו
מאידך,
רבנן,
שלמדו ממקרא זה שקורא בכל לשון, לא הוצרכו ללמוד ממנו כרבי, כי
סברי להו כמאן דאמר
שהקורא קריאת שמע, גם אם
לא השמיע לאזנו, יצא.
ומקשה הגמרא:
ולרבנן נמי, הא כתיב "והיו",
שמשמע בהוייתן יהיו!?
ומבארת:
ההוא, מיבעי ליה
ללמד לקורא קריאת שמע שיקרא את התיבות כסדרן,
שלא יקרא למפרע
[מהסוף להתחלה] .
אך מאידך תמוה:
ורבי,
הדורש מ"והיו" שיש לקרוא קריאת שמע ככתיבתה בלשון הקדש דוקא, זה
"שלא יקרא למפרע", מנא ליה?
ומבארת הגמרא:
נפקא ליה מ"דברים
-
הדברים",
שהיה ראוי לומר "והיו דברים האלה", והאות ה"א בתיבת "הדברים" היא מיותרת, ובאה ללמד שיאמר כסדר שנכתבו הדברים, ולא למפרע.
ומבארת הגמרא:
ורבנן,
הוצרכו למעט קריאה למפרע מ"והיו", משום שיתור הה"א של
"דברים
-
הדברים", לא דרשי.
מדייקת הגמרא ממה שהוצרך רבי לדרוש מקרא של "והיו", שקריאת שמע ככתבה דוקא:
למימרא, דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה
, ואין צריך לקרא קריאת התורה דוקא בלשון הקדש.
דאי סלקא דעתך
דוקא
בלשון הקדש נאמרה,
אם כן, המיעוט של
"והיו" דכתב רחמנא
לגבי קריאת שמע,
למה לי?
והרי לא גרע דין קריאתה מקריאת התורה!?
דוחה הגמרא: אפילו אם כל התורה נקראת דוקא בלשון הקדש,
איצטריך
מיעוט "והיו" ללמד שגם קריאת שמע נאמרת דוקא בלשון הקדש.
משום דכתיב
בה
"שמע"
, ולולי המיעוט של "והיו" היינו אומרים ש"שמע" משמעותו היא בכל לשון שאתה שומע. [ורק מחמת המיעוט של "והיו" אנו אומרים ש"שמע" נדרש להשמיע לאזנו].
ומדייקת הגמרא מאידך:
למימרא, דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה
, וצריך לקרא קריאת התורה דוקא בלשון הקדש.
דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה, "שמע" דכתב רחמנא
ללמד שקריאת שמע נקראת בכל לשון שאתה שומע,
למה לי?
דוחה הגמרא: אפילו אם כל התורה נקראת דוקא בכל לשון,
איצטריך
ללמוד מ"שמע" שגם קריאת שמע בכל לשון,
משום דכתיב
בה "והיו", ולולי משמעות "שמע" יתכן לדרוש כרבי, שיש לקותה דוקא ככתבה בלשון הקדש. [ועתה, כיון שנאמר "שמע", דורשים חכמים את "והיו" ללמד שלא יקראנה למפרע].
תנו רבנן: "והיו", שלא יקרא למפרע.
"הדברים על לבבך". יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה?
תלמוד לומר "האלה",
ללמד שרק
עד כאן,
עד "על לבבך"
צריכה כוונה,
ואם לא כוון לא יצא.
מכאן ואילך, אינה צריכה כוונה
לעיכובא,
דברי רבי אליעזר.