Berachot 10a — o Talmud em português

כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי"

[לאו דוקא אשרי, אלא שחתם את הפרק מעין הפתיחה].

פתח ב"אשרי", דכתיב

[תהילים א א]

"אשרי האיש". וסיים ב"אשרי" דכתיב

[תהילים ב יב]

"אשרי כל חוסי בו".

הרי ששני הפרקים הראשונים, פרק אחד הם.

הנהו בריוני,

אנשים אלימים ,

דהוו בשבבותיה

[בשכנותו]

דרבי מאיר, והוו קא

מצערו ליה טובא. הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו.

שמיתה לרשעי ישראל הנאה היא להם כדי שלא ישתרשו בחטא, וגם שמיתתן כפרתן, וגם שלא יקבלו שכרם בעולם הזה, כדי שיקבלוהו בעולם הבא.

אמרה ליה ברוריא דביתהו

[אשתו של רבי מאיר]:

מאי דעתך

להתפלל שימותו?

משום דכתיב

[תהילים קד לה]

"יתמו חטאים"

, ואתה מפרש כוונת הכתוב שימותו האנשים החוטאים.

אך באמת אין זו הכוונה! כי

מי כתיב "

יתמו [אנשים]

חוטאים

"? הרי "יתמו

חטאים" כתיב!

והכוונה היא שלא ייעשו עוד מעשי חטא.

ועוד

טענה לו ברוריה אשתו:

שפיל

רד והמשך - וראה

לסיפיה דקרא.

שסיומו הוא -

"ורשעים עוד אינם"

, והרי פשיטא שאם ימותו האנשים החוטאים אין עוד רשעים, ובהכרח שכונת הכתוב כי כאשר יפסקו מעשי החטא, שוב לא יהיו אותם האנשים בגדר רשעים.

אלא, בעי

בקש

רחמי עלויהו דלהדרו

שיחזרו

בתשובה

, וממילא -

"ורשעים עוד אינם"!

בעא

רבי מאיר

רחמי עלויהו,

והדרו בתשובה.

אמר לה ההוא צדוקי לברוריא כתיב

[ישעיהו נד א] על ירושלים בימי שממתה,

"רני עקרה לא ילדה,

וכי

משום דלא ילדה

העקרה, אומר לה הכתוב -

"רני"?!

אמרה ליה: שטיא! שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב

בסופו

"כי רבים בני שוממה מבני בעולה

[אדום],

אמר ה'",

ומוכח שה"עקרה" היא אם לבנים.

אלא מאי "עקרה לא ילדה"

-

רני כנסת ישראל, שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים רשעים

שדינם

לגיהנם, כותייכו

[כמותכם, בני אדום].

אמר ליה ההוא צדוקי לרבי אבהו: כתיב

[תהילים ג א]

"מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". וכתיב

להלן [שם נז א]

"לדוד מכתם, בברחו מפני שאול במערה".

הי מעשה הוי ברישא

[תחילה]? -

מכדי

, הרי

מעשה שאול הוי ברישא,

ואם כן

לכתוב

את ה"מזמור בברחו משאול"

ברישא?!

אמר ליה

רבי אבהו:

אתון

[אתם הצדוקים]

דלא דרשיתון סמוכין,

שאינכם דורשים את סמיכות הפרקים -

קשיא לכו.

אבל,

אנן דדרשינן סמוכים, לא קשיא לן.

דאמר רבי יוחנן

אופן הדרש שדורשים חכמים מפסוקים ה

"סמוכים"

זה לזה -

מן התורה, מנין?

שנאמר

[תהילים קיא ח]

"סמוכים לעד לעולם, עשויים באמת וישר".

והיינו שסמיכת כל פקודיו של הקב"ה עשויים באמת וישר, ואינם דבר ריק.

למה נסמכה פרשת אבשלום

האמורה בתהלים [ג א]

לפרשת גוג ומגוג

האמרוה במזמור הקודם [ב א] בפסוק "למה רגשו גויים", כדי

שאם יאמר לך אדם: כלום יש עבד שמורד ברבו?!

ויבוא להכחיש את דברי הכתוב שאומר [שם ב] "ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו".

אף אתה אמור לו: כלום, יש בן שמורד באביו!? אלא

עובדה היא שדבר שכזה

הוה

-

הכא נמי הוה,

סופו להיות, על אף שאין זה דרך העולם, ואם כן יתכן שגם גוג ימרוד בהקב"ה.

אמר רבי יוחנן, משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב

[משלי לא כו]

"פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה". כנגד מי אמר שלמה מקרא זה?

[והרי כל אותו פרק נסוב על התורה, ואם גם פסוק זה עוסק במעלת התורה, מה שייך לומר 'פיה פתחה בחכמה', והלא כל התורה מלאה דברי חכמה?].

לא אמרו

שלמה לפסוק זה

אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים

, [כמבואר בסמוך],

ואמר שירה

כנגד כולם, כששרתה עליו רוח הקדש.

ואלו הם "חמשת העולמים" שדר בהם, והשירות שאמר כנגדן:

א.

דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר

[תהילים קג א]

"ברכי נפשי את ה', וכל קרבי את שם קדשו",

על שם קרבי אמו שדר בתוכם.

ב.

יצא לאויר העולם,

ונסתכל בכוכבים ומזלות,

והבין שאין יכולת בכוכבים ומזלות להוריד שפע, או למנוע אותו, אלא כל תפקידם הוא לעשות רצון קונם,

ואמר

על כך

שירה. שנאמר

[תהילים קג כ - כא]

"ברכו ה' מלאכיו, גבורי כח עושי דברו, לשמוע בכל דברו, ברכו ה' כל צבאיו".

ג.

ינק משדי אמו, ונסתכל בדדיה, ואמר שירה, שנאמר

[תהילים קג ב]

"ברכי נפשי את ה', ואל תשכחי כל גמוליו".

מבררת הגמרא:

מאי "כל גמוליו"?

מבארת הגמרא:

אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה.

שכל גמוליו ויניקתו - חסד ה' הוא, שעשה באדם דדים במקום בינה, דהיינו, נגד הלב, שבו הבינה.

שואלת הגמרא:

טעמא מאי

עשאם דוקא במקום בינה, ולא כשאר בעלי חיים?

מבארת הגמרא:

אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל

התינוק בעת יניקתו

במקום ערוה.

רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטינופת.

ד.

ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה. שנאמר

[תהילים קד לה]

"יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללויה",

והוא חסד ה'. שהרי שנינו "מיתה לרשעים - טוב להם וטוב לעולם".

ה.

נסתכל ביום המיתה ואמר שירה. שנאמר

[תהילים קד א]

"ברכי נפשי את ה', ה' אלהי גדלת מאד, הוד והדר לבשת"

.

מבררת הגמרא:

מאי משמע

שפסוק זה על יום המיתה נאמר?

מבארת הגמרא:

אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב

[תהילים קד כט]

"תסתיר פניך, יבהלון, תוסף רוחם, יגועון".

רב שימי בר עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא, הוה שכיח קמיה דרבי שמעון בן פזי, והוה

רבי שמעון בן פזי

מסדר אגדתא קמיה דרבי יהושע בן לוי.

אמר ליה

רב שימי בר עוקבא [או מר עוקבא] לרבי שמעון בן פזי:

מאי

ביאור הא

דכתיב

[תהילים קג א]

"ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו"?

והבין רבי שמעון בן פזי שכוונתו לשאול מדוע מקלסים הנפש והקרביים את ה' יותר מכל שאר האברים, ולכן

אמר ליה

לרב שימי בר עוקבא:

בא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים, ו

אילו

הקב"ה אינו כן. צר צורה בתוך צורה, ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים.

והיינו שהנפש והקרביים מיוחדים בכך שהם "צורה בתוך צורה", שהם נמצאים בתוך האדם ואינם נראים מבחוץ.

והיינו דאמרה חנה

אם שמואל [שמואל א ב ב]:

"אין קדוש כה', כי אין בלתך, ואין צור כאלהינו".

ומבארת הגמרא:

מאי "אין צור כאלהינו"?

והרי משמעות "צור" הוא ביטוי לחוזק. ובודאי לא היתה כוונתה לצור חזק אחר, שאינו חזק כאלוהינו, שהרי אין כלל צד לדמותם, אלא כוונתה היא לומר,

אין צייר כאלהינו!

כי אף שיש אדם צייר, אבל אינו כאלוהינו.

מבררת הגמרא:

מאי "כי אין בלתך"?

והרי כבר אמר הכתוב "אין קדוש כה'"?

אמר רבי יהודה בן מנסיא: אל תקרי "כי אין בלתך" אלא "אין לבלותך". שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם: מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו,

מאריכים ימים יותר מבעליהם,

ו

אילו

הקב"ה מבלה מעשיו

, שהרי הוא חי וקיים לעדי עד.

אמר ליה

רבי שימי בר עוקבא לרבי שמעון בן פזי:

אנא, הכי קא אמינא לך: הני חמשה "ברכי נפשי"

שהוזכרו לעיל,

כנגד מי אמרן דוד?

וביאר לו רבי שמעון בן פזי:

לא אמרן אלא כנגד הקב"ה, וכנגד

ה

נשמה.

שיש מעין דמיון בין האופן שהנשמה מחיה את האדם, לאופן שהקב"ה מחיה את העולם .

מה הקב"ה מלא כל העולם

-

אף נשמה מלאה את כל הגוף

, ועל כך אמר [שם כב] "ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו".

מה הקב"ה רואה ואינו נראה

-

אף נשמה רואה ואינה נראית,

ועל כך אמר [שם א] "ברכי נפשי את ה', וכל קרבי את שם קדשו", שנשמתו ב"קרביו" ואינה נראית.

מה הקב"ה זן את כל העולם כולו

-

אף נשמה זנה את כל הגוף,

ורמז לזה באמרו [שם ב - ה] ואל תשכחי כל גמוליו, המשביע בטוב עדייך.

מה הקב"ה טהור

-

אף נשמה

נכנסת לגוף האדם כשהיא

טהורה,

ועל כך אמר דוד [קד לה] "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה'", וכוונתו להודות לה' על שהבדיל בין נשמתו לנשמות הרשעים שנטמאו.

מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים

-

אף נשמה יושבת בחדרי חדרים,

ודבר זה נרמז באומרו [שם ב] "הוד והדר לבשת, עטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה" שהם כינויים לנסתרות ה'.

יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו

, הנשמה,

וישבח ל

הקב"ה, שהוא

מי שיש בו

חמשה דברים הללו.

אמר רב המנונא

:

מאי דכתיב

[קהלת ח א]

"מי כחכם ומי יודע פשר דבר"

-

מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים

-

בין חזקיהו לישעיהו,

חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי,

אלי, אם רצונו להוכיחני על שלא נשאתי אשה. לפי שאין לזלזל בכבוד מלכות,

דהכי אשכחן

שכן מצינו

באליהו, דאזל לגבי אחאב.

ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי!

לשאול אם עושה כדין שאינו נושא אשה, ולא אזלזל בכבוד הנבואה,

דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב

מלך ישראל

דאזל גבי אלישע

הנביא.

מה עשה הקב"ה

-

הביא יסורים על חזקיהו

משום שהיה חייב מיתה בידי שמים על שלא עסק בפריה ורביה,

ואמר לו לישעיהו: לך ובקר את החולה! שנאמר

[מלכים ב כ א, ישעיהו לח א]

"בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא".

וכיון שהיתה לו מצות בקור חולים, אין זה זלזול בכבוד הנבואה, שגם הנביא חייב במצות בקור חולים.

ויאמר אליו

ישעיהו לחזקיהו:

"כה אמר ה': צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה".

מבררת הגמרא:

מאי,

מדוע היה הכתוב צריך לכפול ולומר,

"כי מת אתה, ולא תחיה"?

והרי פשיטא שאם מת שוב לא יחיה?!

מבארת הגמרא:

"מת אתה"

-

בעולם הזה. "ולא תחיה"

-

לעולם הבא.

אמר ליה

חזקיהו:

מאי כולי האי,

מה עשיתי שנגזר עלי עונש חמור כל כך?

אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה!

שלא נשא חזקיהו אשה.

אמר ליה

חזקיהו: היתה לי סיבה טובה שלא לישא אשה,

משום דחזאי לי ברוח הקדש, דנפקי מינאי בנין דלא מעלו

שיצאו ממני צאצאים שאינם הגונים.

אמר ליה

ישעיהו:

בהדי כבשי דרחמנא למה לך?

מה לך לעסוק בדברי נסתרות של הקב"ה .

מאי דמפקדת

-

איבעי לך למעבד!

מה שהצטוית בו הינך חייב לקיימו .

ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא

-

לעביד!

אמר ליה

חזקיהו:

השתא הב לי ברתך,

תן לי את בתך לאשה, כי

אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך,

שיגרום צירוף זכויותינו,

ונפקי מנאי בנין דמעלו.

אמר ליה

ישעיהו:

כבר נגזרה עליך גזרה

שתמות, ומה יועיל לך אם אתן לך את בתי לאשה .

אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך

-

וצא

! כי

כך מקובלני מבית אבי אבא,

דוד המלך, שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו, ולא מנע עצמו מן הרחמים -

אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם,

אל ימנע עצמו מן הרחמים.

אתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם

-

אל ימנע עצמו מן

בקשת

הרחמים. שנאמר

[איוב יג טו]

"הן יקטלני

, גם בשעה שהקב"ה רוצה לקטול אותי -

לו איחל"!